ערוץ 2 - אפריל 2017 - הילדים האבודים - סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי
תימן. בעקבות חשיפת הפרוטוקולים בחודשים האחרונים ערכה רינה מצליח סרט על
פרשת חטיפת ילדי תימן.
בסרט נחשפים מאמצי ההסתרה של המדינה והתקשורת לאורך השנים, בין היתר בסיקור
השלילי והמוטה של פרשת עוזי משולם וההתבצרות שלו עם חסידיו ביהוד. לפי
עדויות בסרט התקשורת הסתירה את התמיכה הרחבה שקיבל משולם ברחוב על מאבקו.
לפי הסרט בשנות ה-50 היה מותר לרשום במשרד הפנים ילד שלא אומץ כחוק כילד
טבעי של המשפחה. וועדת קדמי לא חקרה עניין זה והאם בדרך זו הוסתרו אימוצים
לא חוקיים של ילדי תימן.
אלי ליפשטיין בכיר במכון הפתולוגי: בשנות ה-50 ניתחו כל גופה למטרה לימודית
כי לא היה צריך אישור מאף אחד, גם לא מהמשפחה. לדבריו, הגופות של הילדים
עברו נתיחות באופן מחפיר וללא הסכמה או אישור מההורים. ואח״כ מה שנשאר
מהגופות נקבר ע״י החברה קדישא בבית הקברות.
להערכתו זו היתה אחת הסיבות לכך שלא נערכה לוויה מסודרת, לא הזמינו את
ההורים לקבור את הילד וחלקם נקברו בקברי אחים. הדבר הוסתר מההורים ורק כאשר
לחצו ושאלו איפה הילד אמרו להם שנפטר
תפילת יזכור
לנעדרים מפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן
יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים של בנינו ובנותינו אחינו
ואחיותינו שנחטפו נעלמו ונלקחו מחיק אימותיהם ונעלמו לבלי שוב בראשית ימי
קום המדינה ממחנות עין שמר ראש העין בית ליד ואחרים.
יזכור ישראל איך רופאים אחים ואחיות עובדי סעד ואנשי ממסד רמסו ברגל גסה
ובאכזריות כל רגש אנושי מוסרי ודתי והשתתפו בהעלמת הילדים ולא השכילו
להבין שמאחרי כל ילד יש אמא שהרתה וסבלה ומבקשת לראות את פרי בטנה חי או
מת.
יזכור ישראל את שופטי ישראל שנסתרה מהם בינה ולא שאלו אז היכן הילדים.
יזכור ישראל את שוטרי ישראל שלא חקרו את העלמות הילדים הרכים והניחו אלפי משפחות כואבות ודואבות עד סוף ימיהם.
יזכור ישראל איך ממסד שלם הוסיף חטא על פשע והעלים ראיות מסמכים ותעודות וכל זכר שישפוך אור על גורל הילדים.
יזכור ישראל איך הפכו שופטי ישראל את ההורים התמימים והישרים מתובעים לנאשמים ולא מצאו ולו אדם אחד שיתן את הדין.
יזכור ישראל וידעו כל ילד וילדה שאומצו בשנות הזוועה והמחשך שלא נטשו אותם ואנו עושים כל מאמץ להחזירם לחיק משפחתם.
יזכור ישראל איך ממשלות ישראל לאורך כל השנים עשו מאמץ עילאי להעלים ולהשתיק את הפרשה החמורה בתולדות ישראל .
יזכור ישראל את שרי ישראל של הימים ההם שהיו לדאבונינו שומרי תורה ומצוות
ממפלגות המזרחי ואגודה שרי הפנים דתות סעד ובריאות שלא הושיטו יד לאחיהם
בעת צרתם והניחו אותם חבולים וכואבים ומסוגרים במחנות הידועים לשימצה.
יזכור ישראל איך וועדות החקירה חילקו תעודות פטירה ללא שם ללא מספר תעודת
זיהוי ללא סיבת מוות ללא חתימת רופא לכל המשפחות המתלוננות על העלמות
יקיריהם.
יזכור ישראל את טובי בנינו ואחינו הרב עוזי משולם ושלומי אסולין שמסרו את
נפשם ונפלו מות גיבורים במלחמה לחשיפת הפשע הגדול בתולדות המדינה . פשע
שעליו אין מחילה אין סליחה ואין שיכחה.
רחמים עדן
יו"ר הוועד להנצחת הנעדרים
אחות שעבדה במחנה עין שמר: "אני יודעת מה קרה ואני חייבת לספר"
"ילדי תימן לא מתו, הם נחטפו וחלקם הגדול הועבר לארה"ב". כך טוענת ר.ק, שהיתה אחות במחנה העולים עין שמר בשנות ה- 50....
ר.ק: "אני הייתי לוקחת שניים שלושה תינוקות באמבולנס לעפולה. היינו משאירים שם תינוקות בריאים וכשחזרתי לשם למחרת התינוקות נעלמו. כששאלתי איפה הם אמרו לי שהם מתו. אני יודעת שהם היו בריאים, לא היה להם שום דבר. מסרו אותם לאימוץ, רובם הועברו לאמריקה.
"ילדי תימן" - סקופ של הרב אבידור הכהן , עדנה אדטו , ידיעות אחרונות , 23.04.1996
העיד אתמול אורי אבנרי, לשעבר עורך "העולם הזה" שחשף ב- 1967 לראשונה את פרשת מכירת הילדים.
הרב שמואל אבידור הכהן הוא המקור לכתבה הבלעדית של שבועון "העולם הזה" שפורסמה ב- 11 בינואר 1967 ובה דווח לראשונה על מכירת ילדי תימן לאימוץ למשפחות אשכנזיות בארה"ב תמורת 5,000 דולר לילד, סכום עתק באותם ימים.
פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן - ילדים ותינוקות נחטפו בכוח מהוריהם בדרכי רמיה וערמה בשנות ה- 50 ע"י ממסד אלים ותוקפני, על רקע מוצאם האתני, בעיקר יוצאי תימן, המזרח והבלקן.
השיטה: הילד הועבר לבית תינוקות במחנה העולים ע"י המשפחה או אחיות ושם שהה מספר ימם. לאחר מכן הועבר לבית חולים מרוחק, ויום אחד שמשפחתו באה לבקרו נמסר להורים שהילד מת, ללא תעודת פטירה וללא מקום קבורה. הילד הועבר למוסד ויצ"ו בתואנה שהוריו נטעו אותו או שהוא אובד, וממוסד ויצ"ו נשלח לאימוץ.
מנגנון חטיפת הילד תוכנן ונוהל ע"י עובדות סוציאליות החל מפיקוח מסירת הילד לטיפול הרפואי וכלה בשליחתו לאימוץ.
אוגוסט 2016 - מתוך סטטוס פייסבוק של Limor Limi Yinon Cohen
לכל המלעיזים...
אם נתמקד לרגע באובדנה של האישה... האם...
אישה המפילה עובר בשבועות הראשונים להריונה, ללא הליך של של לידה, חווה טראומה רצינית של אובדן ואבל שלא נשכח כל כך מהר... אם בכלל...
תארו לכם מה קורה כשמדובר בלידה שקטה...
תארו מה קורה כשהתינוק נולד חי... ופתאום באים ואומרים לה שהתינוק מת וזהו... שתלך הביתה... ללא פרידה ממנו... ללא לווייה...
ומה קורה כשמספרים לה סיפור שהתינוק יישאר בבית התינוקות ושהיא תבוא להניקו כל הזמן במשך חודשים... ויום אחד היא תגיע ויאמרו לה שתינוקה מת... וזהו... שתלך הביתה... אין גופה, אין קבר, אין תעודת פטירה..
ומה קורה שאתם זוכים להיות עם מחמלכם כמה שנים... ויום אחד תקחו אותו למרפאה כי יש לו חום... ויאמרו לכם להשאירו להשגחה... ותשובו כעבור כמה שעות עם בגדים וחיתולים נקיים עבורו... ויאמרו לכם שמת... אין פרידה... אין גופה כי כבר קברו... אין לווייה אין תעודת פטירה...
ואז... פתאום לאחר 18 שנים, יידפקו על דלתכם שוטרי המשטרה הצבאית, ויהפכו לכם את הבית בחפשם את אותו תינוק, שאמור להיות מת מזה 18 שנים ...
מילא מקרה אחד... שניים... יכולה להיות טעות...
אבל אלפי מקרים דומים?
אלפי סיפורים ממש אותו הדבר בצורה כזו או אחרת?!
תארו לכם שזה קרה עם יותר מתינוק אחד!
לחמותי ז"ל זה קרה פעמיים יותר מידיי!
כמה אימהות כאלה איבדו את שפיית דעתן?!
כמה חלו בשל הטראומה?!
חמותי סיפרה בערוב ימיה, שלא רצתה עוד ילדים לאחר שבפעם השלישית כן שבה הביתה עם תינוק (בעלי )... היא פחדה שמשהו בה לקוי ולכן מתו לה הילדים...
העובדות מדברות בעד עצמן...
מי יודע אם המסמכים החסויים גם ידברו...
יותר מידיי כוחות סמויים רוצים שהחור השחור הזה בתולדות המדינה ישאר עמוק בפנים...
לאחר יותר מ- 50 שנה של בירורים והמתנה על העלמותה של שמעה בת עמרם בשנת העלה כי נפטרה מרעלת.
מדובר בזוג הורים שעלו ארצה מתימן ושוכנו במחנה עין שמר. התינוקת חלתה הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם נעלמה. להורים נמסר כי נפטרה אולם הם לא ראו חלקת קבר. מאידך מבמלך השנים קיבלו צו גיוס והודעות מביטוח לאומי.
ועדת החקירה הממלכתית קבעה בשנת 2002 כי שמעה נפטרה מרעלת והציגה מסמכים מיומן בית החולים, משרד הבריאות ורשיון קבורה.
הועדה לא הסבירה מדוע אין תעודות פטירה, והיכן קבורה החטופה, מדוע קיבלה המשפחה צווי גיוס והודעות מביטוח לאומי במהלך השנים ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לפענח את העלמה של שמעה.
הוועדה לא חקרה לעומק את התופעה למניעת השנותה בעתיד.
5.8.2016 - נחשף המכתב שהציף לראשונה את פרשת ילדי תימן , עופר אדרת , הארץ
לפני 50 שנה הופץ מכתב בין חברי כנסת שקיבץ עדויות לפיהן משפחות באו לאמץ ילדים במחנה עולים בראש העין ויועץ במשרד הסעד דיווח על מתן הכשר לאימוץ. המכתב עורר את הדיון הציבורי שהוביל להקמת ועדת חקירה
"הנדון: פרשת ילדי תימן הנעדרים". התאריך: ספטמבר 1966. כמעט 50 שנה חלפו מאז נשלח לחברי הכנסת המסמך החריף הזה, אשר בו טענות קשות של משפחות שעלו מתימן וילדיהן נעלמו בישראל. "אחדים מבניהם־עולליהם של עולי תימן ששהו במחנות, נעלמו בנסיבות המעלות אפשרות לחשד כי נחטפו או נגנבו", כך במכתב.
המכתב, שאותר השבוע על ידי "הארץ" בארכיון "יד טבנקין", הוא אחת העדויות המוקדמות לפרשת ילדי תימן, ששבה הקיץ לכותרות והוא למעשה הצית את הדיון הציבורי בפרשה, והוביל להקמת ועדת החקירה הראשונה הממלכתית הראשונה. הוא נשלח לחברי הכנסת מטעם גוף בשם "הוועדה הציבורית לגילוי עולי תימן הנעדרים".
לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הקימו את הוועדה ב–1966 ראשי רשויות, משפטנים, רבנים ופסיכולוגים, לאחר שכמה משפחות שבניהן נעלמו 18 שנים קודם לכן, החלו לקבל צווי גיוס על שם הילדים האבודים, "דבר שעורר את ההורים לסיכויים שהילדים בחיים", לשון המכתב. כעבור שנה ב–1967, הוקמה ועדת החקירה הראשונה לבדיקת הפרשה, ועדת בהלול־מינקובסקי, שחקרה בשיתוף פעולה עם "הוועדה הציבורית". 50 שנה חלפו מאז ושלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא — האחרונה סיימה את פעילותה לפני 15 שנה. כולן קבעו כי אין עדויות לחטיפה ממוסדת של ילדים, וכי רוב הנעלמים מתו ממחלות.
לפני שבוע קיבלה הפרשה תפנית, כשהשר צחי הנגבי היה הגורם הבכיר והרשמי הראשון שטען כי "מאות ילדים נגזלו ממשפחותיהם במזיד". "לא רשלנות, לא טעות ספורדית, אלא מזיד", הדגיש בראיון ל"הארץ". הנגבי ציין, עם זאת, כי אינו מאמין שיימצא "האקדח המעשן", אשר יענה על השאלה "מי נתן את ההוראה".
עיון במסמך הארכיוני, שאותר השבוע על ידי "הארץ", מספק הצצה לאווירה ששררה בישראל הצעירה בתקופה בה נעלמו הילדים. במכתב לא מתוארת "הוראה מגבוה", שהועברה בחשאי מהדרג הבכיר לדרגי השטח, אך ניתן ללמוד ממנו על תחושה של "איש הישר בעיניו יעשה".
"מן העדויות שבידינו מתאמת החשד, שאמנם נעשו מעשים אפלים אלו במדינת ישראל ותחת חסותם של מוסדות ציבור ומדינה, בתקופת קום המדינה", לשון המסמך. "האנדרלמוסיה ששררה אז בארץ מבחינה אדמיניסטרטיבית, סייעה בידי בני בליעל לבצע את זממם הרע".
אחד מאותם האנשים שפעלו במרחב הזה מתואר במכתב כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר". הכותבים שוחחו עמו, ולמדו כי "ידוע לו על מקרים שמשפחות חשוכות בנים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים", כך במסמך. עוד שמעו מפיו כי בהחלט ייתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות.
בחלק אחר של אותו מסמך מוזכר פקיד בכיר אחר, שהיה מודע להתרחשויות בזמן אמת. לפי המסמך "היועץ המשפטי של משרד הסעד (שמו הקודם של משרד הרווחה), העיד כי משרדו נתן 'ליגליזציה' להמשך החזקת ילדים על ידי משפחות מאמצות, תוך ידיעה שההחזקה בילדים אלה אינה חוקית והמדובר בילדים שניתן להגדירם כ'חטופים'".
"הייתי אדם קטן"
כך, במכתב אחד בן 50 שנה, מסתתרות עדויות של שני עובדי ציבור, שסיפרו כבר אז כי היו עדים לפעילות של מנגנון. עדויותיהם עולות בקנה אחד עם עדויות של משפחות של יוצאי תימן, כמו אלה אשר נאספות בחודשים האחרונים בשקדנות ומועלות לארכיון הווידאו המקוון של עמותת עמר"ם.
במסמך לא חסכה הוועדה הציבורית במלים: "פרשה איומה ומזעזעת, אשר מאז מעשה פילגש בגבעה לא היתה כנבלה הזאת בישראל", כתבו אנשיה בהתייחסם לתיאור בספר "שופטים" של אונס שבעקבותיו פרצה מלחמת אחים. בשעה שהחומר ששמור בארכיון המדינה עדיין תחת חסיון וממתין להחלטת הממשלה, בארכיונים אחרים, הפתוחים לציבור, שמורות עדויות שמצביעות על פקידים ועובדי ציבור שידעו, ראו, שמעו או אף איפשרו לזה לקרות.
אחת העדויות המשמעותיות ביותר ניתנה לוועדה על ידי אברהם עובדיה, מנהל של אחד ממחנות העולים בראש העין ב–1950. בשנת 1985 פירסם את ספר זיכרונותיו, בו תיאר: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב, ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר".
לפי עובדיה כל זה בוצע על ידי "כנופיה מאורגנת היטב", שכללה, בין היתר, רופאים, אחיות ונהגים. לפני 20 שנה, בראיון ליגאל משיח במוסף "הארץ", נשאל עובדיה, שבעצמו עלה לישראל מתימן, אילו פעולות נקט כמנהל המחנה, לנוכח ההתרחשות הזו. "הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים... ואף אחד לא ענה לי. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות", השיב.
עיון בפרוטוקלים מדיוני הכנסת בשנות ה–50, מעלה כי היה ממש בדברי פרוש. כך, בדיון שקיימה המליאה בנושא האימוץ, אמרה ב–1959 ח"כ שרה כפרי (מפא"י): "כידוע, קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב".
את הפרוטוקול הזה ואחרים פירסם עורך הדין עופר כוחי, במאמרי דעה שכתב בסוף שנות ה–90. ח"כ רות הקטין (אחדות העבודה — פועלי ציון), אמרה בדיון: "נזכור נא כיצד התנהלו ענייני האימוץ עד כה... לא פעם הטיפול היה משמש מקור פרנסה למתווכים למיניהם. ובסופו של דבר במקרים רבים היה העניין מגיע למשרד הסעד לאינסטנציה אשר צריכה היתה לחתום על מעשה מוגמר, פוסט פקטום, כאשר הילד כבר נמסר למאמץ". והוסיפה: "אמנם אין הדברים מתפרסמים, ומשום כך אינם מגיעים לרחבי הציבור, אולם הדבר נוגע למאות ילדים ומבוגרים".
בדיון אחר, כעבור כחצי שנה, אמר ח"כ בן ציון הראל (הציונים הכללים), כי לדעתו, "בארץ, כמו בכמה ארצות אחרות, אחוז לא קטן של ילדים מתקבלים לאימוץ ישר מבית החולים, ישר מבית היולדות. לעתים זה נעשה באמצעים פסולים, בצורה הגובלת לפעמים ... במסחר".
בחומרים נוספים מסוג זה מעיין בימים אלה השר הנגבי, שמונה לאחרונה בידי ראש הממשלה לפעול להסרת החיסיון מעל 1.5 מיליון עמודים הקשורים לפרשה ושמורים בארכיון המדינה. סביר כי ימצא שם עוד בעלי תפקידים, שראו, שמעו וידעו על המתרחש בזמן אמת, ואינם עוד בחיים כדי להשיב על השאלה אם היה מי שפיקד על הפעולות האלה. "אני לא חושב שניתן יהיה לדעת בכלל מי אחראי לפרשה. אנשים שהיו רלוונטיים אז הם היום בני 95, אם הם בכלל חיים. עובדה שאף אחד לא קם ואמר: 'אני הייתי שותף למשהו כזה', שזה דבר אנושי שקורה לאנשים בגיל מבוגר, שמכים על חטא", אמר הנגבי ל"הארץ".
"נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" , 18.04.2016 , יגאל משיח , הארץ
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995
עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם
אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים.
גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם?
הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה.
להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו - לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ.
אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו
מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב
רוקאס
נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם.
מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק.
למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים.
לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים.
הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים".
וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית.
לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד.
אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962.
שני מסלולים
במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה.
לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת - לבית ההבראה של ויצ"ו.
היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה.
השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.
עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"
האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.
אמא נפלאה
עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"
לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.
עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".
לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?
"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".
למה בעצם?
"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".
איך היא הגיבה?
"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.
לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".
והיום?
"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".
מאיזו בחינה?
"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".
איך הגיבה הבת?
"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".
והבן?
"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".
אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?
"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".
לא כעסת עליהם?
"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".
ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?
"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".
מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?
"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".
מי אמר להם?
"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".
זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?
"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".
והפגישה?
"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".
זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"
"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".
שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.
"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".
גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?
"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה".
מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?
"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".
מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?
"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.
"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".
"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".
"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".
הילדה חיה
דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.
בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):
"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.
"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"
סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים
הייתי פקיד קטן
אברהם עובדיה היה מנהל מחנה העולים א' בראש העין, בשנת 1950. ב-1985 הופיע ספר זיכרונות שכתב, "נתיבות תימן וציון" (הוצאת "אפיקים", בחסות הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים והמחלקה להשכלה גבוהה של ההסתדרות הכללית). בעמוד 170 כתב עובדיה: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר.
"כנופייה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האווירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן-דוד-אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום-יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: 'איה בני? איה בתי?' היו שהיתה זו לידתן הראשונה ועוד לא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: 'איך יכול להיות שיהודים יחטפו ילדי יהודים?'.
טובה ברקה: "הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו"
"לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן-דוד-אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים, שייצגו את העדה כביכול, לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה.
"לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה: עוד טרם ירדו מן המכוניות שאלנו אם ילדיהם איתם. עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה. וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג".
ביום שני השבוע שוחחתי עם המחבר.
בספרך, בעמוד 170, אתה מתאר תמונה מזעזעת. הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם חולים ועלולים למות. היית עד ראייה לכך?
"לא, לא, לא הייתי עד ראייה, שמעתי. היו באים לבכות אצלי. זו עדות שמיעה, אבל אני מאמין במה שתיארתי באמונה שלמה".
היית מנהל המחנה, מה עשית כששמעת את התלונות הללו?
"הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים לסוכנות ואף אחד לא ענה. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות".
למי כתבת?
"כתבתי לאדם אחד, נחמד ואנושי. תן לי להיזכר בשם שלו. יש שכונה על שמו בחולון. יוספטל היה שמו. גיורא יוספטל".
כתבת מכתבים והוא לא ענה לך?
"אולי המכתבים לא הגיעו".
מה היה תפקידו של מנהל המחנה?
"לדאוג לניקיון ולסדר. לדאוג לחולים ולתינוקות, להביא אוכל. במחנה שלי לא היו קטטות ומלחמות".
מתי עלית ארצה?
"עליתי ארצה מתימן ב-1927 ואני בן 13".
הוזמנת להעיד בוועדת החקירה?
"לא. לא הוזמנתי".
זה היה כמו שוק - סיפור חטיפתה של לאה סעדיה
זמן קצר אחרי שהביאו אותה הוריה המאמצים הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים.
השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת. אבל אמא שלי אמרה להן, 'על מה אתן מדברות?
לקחתי אותה ומאז זו הילדה שלי, בטוב וברע. הילדה שלי. לו הייתי יולדת אותה, גם אז הייתי עוזבת אותה אם היתה חולה?'"
נראה לי שהיא היתה אמא נפלאה.
"גם אבא וגם אמא היו הורים טובים ומסורים. נתנו לי הכל. אהבה, טיפול. זה לא היה קל אז לטפל בילדה חולת שיתוק ילדים".
שמה היום טובה ברקה, מאומצת שהחליטה לחשוף את זהותה הנוכחית. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה בדירה צנועה בדרום תל אביב.
זה צעד אמיץ מאוד. מדוע החלטת להיחשף בשמך הנוכחי?
"להגיד את האמת, חשבתי הרבה עד שהעזתי. הגיע הזמן שיאמינו לסיפור הזה. זה קרה. אם כולם יסתתרו, מי יאמין לסיפור? אבל נכון, לא נוח להיחשף".
מתי נודע לך שאת מאומצת?
"בערך בגיל שתים-עשרה".
מי סיפר לך, אמך?
"לא, הדודה שלי. אולי לאמא לא היה אומץ, מי יודע".
אבל אחר כך שוחחת עם אמא שלך על האימוץ?
"כן. היא סיפרה שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ. אמרו להם, בסדר. מויצ"ו באו הביתה ודיברו אתם. בדקו כנראה אם הם מסוגלים לאמץ ילדה. אחר כך אמרו להם שזה בסדר. עברו את הבחינה".
מאיזה מוצא היו הורייך המאמצים?
"הם היו טורקים, אבל ותיקים בארץ".
סיפרו לך איך הגעת הביתה?
"אבא שלי ואמא שלי הלכו יום אחד לויצ"ו..."
לבית חולים, למעון ילדים, לאחת המעברות?
"לא יודעת. סיפרו לי שזה היה באזור תל אביב. הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו".
מתי החלטת לנסות לאתר את הורייך הביולוגיים?
"בפעם האחרונה לפני שמונה שנים".
בפעם האחרונה? ניסית כמה פעמים?
"כמה פעמים, אבל לבסוף התייאשתי".
אני לא מבין, היה תיק אימוץ?
"כן, היה. כשבאתי בפעם הראשונה לברר, הפקידה מצאה אותו מהר מאוד. זה מה שהיה חשוד בעיני".
כמה מהר?
"כמה דקות. הלכה והביאה אותו. כמה דקות. היא הסתכלה בתיק, אמרה לי שאמא שלי עלתה לבד מתימן ושאי אפשר לראות יותר, הכל בתיק מטושטש וקשה לקרוא. לא נתנה להביט בעצמי".
וחזרת עוד כמה פעמים?
"כן, כמה פעמים".
ובכל פעם סירבו לתת לך לעיין בתיק?
"כן. רק אמרו לי שאמי היתה ממוצא תימני, שעלתה לארץ לבד ב-1946. זה כבר נראה לי חשוד, איזה תימנייה עולה לבד לארץ".
וזהו? זה כל מה שסיפרו לך מהתיק?
"אמרו לי גם ששם אמא שלי היה מזל וששמי לפני האימוץ היה לאה סעדיה".
פגשת אי פעם את הורייך הביולוגיים?
"לא. אף פעם. וזה כואב לי מאוד".
לאה סעדיה, על פי צו בית משפט שנמצא בידי, אומצה על ידי יעקב ורבקה חסיד ב-21 בנובמבר 1948: "נוסף לכך הנני מצווה שהקטנה האמורה לאה סעדיה תכונה מכאן ואילך טובה חסיד, בתם של יעקב ורבקה חסיד, וכי פנקס רישום הלידות יתוקן בהתאם לכך".
החוק מתיר לפקיד הסעד לחשוף את תיק האימוץ בפני המאומץ. אם הוא מסרב לעשות זאת, המאומץ רשאי לערער על כך בבית המשפט. טובה ברקה לא ידעה זאת.
הדיון על "ילדי תימן": "לא הראו להוריי שום גופה – והם קיבלו בהכנעה" - 21/06/2016
בין הדורשים בכנסת לפתוח את הפרוטוקולים בפרשה הכואבת היה גם יוסי גמליאל. אחיו יוחנן אושפז כשהיה בן תשעה חודשים, ולהורים אמרו שהוא נפטר. "אנשים שעלו לארץ קיבלו את המצב לא מתוך רצון", אמר בראיון לתכנית "חמש עם רפי רשף"
היום (שלישי) דנה הכנסת בדרישה לחשוף את הפרוטוקולים בפרשת "ילדי תימן", הפרשיה שהסעירה את המדינה בשנותיה הראשונות. בין האנשים שהופיעו בפני הוועדה בכנסת היה גם יוסי גמליאל, שמקווה לראות את אחיו שנעלם בבית החולים בגיל תשעה חודשים.
"בבית החולים קפלן אחי הרגיש לא טוב", סיפר גמליאל בראיון לתכנית "חמש עם רפי רשף", "משם העבירו אותו לבית החולים איתנים בירושלים. הוא אושפז שם מספר ימים, וכשההורים שלי הגיעו לבקר אותו בבית החולים, אמרו להם שהוא נפטר, והם קברו אותו".
"הם ניסו לברר מה קורה, אם יש או אין גופה", המשיך גמליאל, "לא הראו להם שום דבר, אז הם חזרו הביתה וישבו שבעה. אנשים שעלו לארץ קיבלו עליהם ככל הנראה בהשלמה את המצב. לא מתוך רצון, אלא מתוך הכנעה".
עוד סיפר: "ניסינו לאתר את קבורת אחי לפני כארבע שנים, לאחר פטירתו של אבי. הסבירו לנו שיוחנן היה קבור בחלקת ילדים, ובשנות ה-80 כיסו את אותה החלקה וקברו בה נפטרים אחרים. כך שבפועל לא יכולנו לגלות את הקבר ולהגיד קדיש".
בועז שרעבי על אחותו החטפוה עדה - חדשות 2 יוני 2016 : "זה רודף אותי כל החיים... אני כל הזמו חושב עליה, אני מקדיש שמות על שמה, שבני עדי ייבדל לחיים ארוכים, קראתי לו עדי על שם עדה התאומה שלי...".
"אמא שלי דיברה על זה עם כולם, אתי יותר כי אני הייתי האח התאום, כי אני התאום של עדה. ושאלתי: 'אמא מה קרה?' היא סיפרה לי את הסיפור... אמא שלי באה לבית חולים, היא משאירה שבעה ילדים בבית , אין לה זמן, ... אומרים לה:' גברת הילדה מתה קברנו לכי הביתה"... וחוזרת הביתה ומשלימה עם מר גורלה. אבל היא אמרה לי: 'עדה לא מתה, עדה לא מתה', הייתי הולך ברחוב מפנטז שאני אראה את עדה..."
מסמכי ועדת החקירה שהוקמה ישארו חתומים במשך שבעים שנה. אבל בני הדור השלישי לא מוותרים על המאבק לחשיפת האמת
שנתיים לאחר שנפטר הרב עוזי משולם, שנאבק לחשיפת פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן, ציינו ביום ראשון את יום הזיכרון והמודעות לפרשה, ביוזמת עמותת עמר״ם. האירוע המרכזי בתל-אביב התקיים בשיתוף מכון ״שחרית״. "זה התפקיד שלנו", אומרת יעל גולן, סמנכ"לית המכון.
גולן גדלה על סיפורו של דודה, רפאל, שנחטף כשהיה בן חמישה חודשים. "סבא וסבתא עלו מדמשק", היא אומרת בשיחה עם ערוץ 20. "הם היו ציונים נלהבים, וניסו לצאת מסוריה לכל אורך שנות ה-40', עד שבספטמבר 49' הצליחו לעלות ארצה בעלייה בלתי לגאלית, דרך ביירות, והיטלטלו על סירת דייגים עם ששה ילדים, בהם אמי, ואחיה הקטן, התינוק".
"אין גופה, אין קבר, אין תעודת פטירה"
השהות במעברה בבית ליד הייתה קשה. שבוע וחצי אחרי שעלו ארצה, מתאר הסב מרדכי משען ביומנו ליל רוחות פרצים כשהוא ליד מיטת בנו החולה רפאל.
״באחד הלילות״ הוא כותב, ״רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמים. הילדים הקטנים שישנו באהל אתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה״. במעברה, הסבירו לזוג העולים הטרי כי אין אמצעים לטפל בתינוק רפאל ואביו נאלץ לקחת אותו אל בית החולים הממשלתי, דונולו, שביפו.
אג'ני משען מתארת את חטיפת בנה
"סבא נסע איתו", מספרת גולן. "סבתא נותרה שם, לשמור על המשפחה. אחרי שרפאל התקבל בבית החולים, סבא חזר למעברה בלילה, ובבוקר שב לבית החולים. כשהוא חזר, אמרו לו שרפי מת. סבא הופתע". התינוק היה אמנם חולה, אך לא במצב קשה. הדבר היה תמוה מאוד לסבא מרדכי, שביקש לראות את גופתו של התינוק.
"הם אמרו לו שהוא כבר נקבר. סבא היה אדם מאמין, הוא רצה לראות קבר, גופה, משהו. היה חשוב לו לפחות לשבת שבעה. אמרו לו שאין גופה, שאי אפשר לראות אותו. נפנפו אותו. לא הראו לו קבר. גם תעודת פטירה סירבו לתת לו", היא מספרת.
"שנים אחרי כן, כשהוא הבין מה באמת קרה, הוא אמר שהוא לא האמין שבמדינת היהודים, יהודים מסוגלים לעשות דבר כזה ליהודים".
גולן מספרת כי מרדכי ואג׳ני (גניה) לא הפסיקו לייסר עצמם ולחוש אשמה על תמימותם עד סוף חייהם, והם חיפשו את בנם עד יומם האחרון. "גדלתי על הסיפור הזה, על כל מה שמשתמע מכך. אני מרגישה תחושת שליחות עמוקה לפעול לריפוי הפצע המדמם הזה. זו חובתנו המוסרית כחברה לשמוע את הסיפורים האלו ולהקשיב להם. על הממסד לתת להם את ההכרה הראויה על העוול העצום שנעשה כאן והטרגדיה שנגרמה למשפחות הללו. כדי להתחיל במסע התיקון".
האמת תיחשף רק ב-2066
סיפורם של מרדכי ואג׳ני (גניה) משען, או אולי סיפורו של רפאל, הוא סיפור כואב אחד מיני רבים. בעבר הרב עוזי משולם ז"ל, תיעד את עדויות המשפחות טען כי מדובר על תופעה בסדר גודל של כמעט חמשת אלפים מקרים של משפחות שסיפרו שהילד שלהם נעלם ללא עקבות.
ד"ר רפי שובלי, שחוקר את פרשת חטופי תימן, מזרח ובלקן, השתתף באירוע בירושלים כחלק במיום הזיכרון. לדבריו התופעה התרחשה בין שנות ה-20' של המאה הקודמת עד לשנות ה-70'. ועדת החקירה הממלכתית מ-1995 בדקה 1,333 תלונות פורמליות, אך לא הצליחה לספק תשובות ל-69 מקרים. "המדינה צמצמה את התלונות שלא נופלות בתחום הוועדה, בין 48' ל-54', מה שמותיר את מרבית השנים מחוץ לרשות הוועדה", מסביר שובלי.
לטענתו, כמות החטופים יכולה להגיע עד לעשרת אלפים תינוקות. מסמכי הוועדה נחתמו לשבעים שנה. ומשמעות הדבר היא כי כל אלו שרצו לגלות מה עלה בגורל בני משפחתם הקרובים לא יזכו להיעזר בהם לחשיפת האמת. יש לציין כי רק באחרונה נחשפו פרטי ועדות החקירה של מלחמת לבנון הראשונה, כך שהקצבת זמן כה ארוך לחשיפת ארכיון ועדה הוא חריג ונדיר ביותר.
יוני 2016 - חבר הכנסת הרב מנחם פרוש, חושף את פרשת חטיפת ילדי תימן שנחטפו
על ידי עובדות סוציאליות. שודר במקור ביום 17.9.1997 בערוץ 2 המהדורה
המרכזית.
להלן חלק נבחר מהראיון שהוא קיים בשעתו לערוץ 2 (המראיין - מתי כהן):
"אני חושב שזה הכתם המחפיר ביותר של מדינת ישראל, הכתם הזה של חטיפת
ילדי תימן. חטפו ילדים", פותח הרב פרוש את דבריו בנחרצות. "אני לא יכול
להגיד עוד דברים חמורים ביותר, אבל היתה הכוונה ברורה: 'מגיעים עכשיו ילדים
מתימן, למשפחות ברוכות ילדים, וניקח מהם את הילדים', וככה הם נהגו".
מי ידעת אז שעוסק בחטיפת הילדים?
הרב פרוש: "העובדות הסוציאליות, והשמאלנים היו מאחורי הקלעים, במפלגותיהם. בעליית הנוער פעלו כוחות כאלה סמויים שזו היתה מטרתם". מהשיחות שקיימת עם אותם אנשים - שבשמם אתה לא מוכן לנקוב - למען הצדק ההיסטורי: מה היתה השיטה שלהם כפי שהבנת מפיהם?
הרב
פרוש: "הם ריחמו על תנאי החיים של המשפחות ברוכות הילדים, ולמען הילדים
כדי שלא ירעבו, ראו אותם כרעבים, לקחו אותם גידלו אותם והעלימו אותם
מההורים. זו היתה האווירה אז". זה הגיע ללשכתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון?
הרב
פרוש: "לא, זה נעשה מאחורי גבו של בן גוריון. אני זוכר שיחה אחת שהיתה לי
איתו בנושא הזה, והוא לא האמין, לא העלה על הדעת. 'תסלח לי', ככה אמר לי
אז, 'אתה ביררת את זה לפני שאתה מביא אלי האשמה כזאת?" ומה השבת לו?
הרב פרוש: "השבתי: זה ידוע, תברר את העובדות ותיווכח בזה". היום אנחנו יכולים למצוא את הילדים? היתה איזו שיטת רישום לגבי הילדים האלה, כך שאפשר יהיה לאתר אותם?
הרב פרוש: "בעבודה אינטנסיבית, מדוקדקת וברצון להגיע לאמת - אפשר. וזה מה שאנחנו צועקים ודורשים: אלה שיודעים, שיגלו". חלק מהאנשים האלה (החוטפים. א.ר.) חיים היום?
הרב פרוש: "כן". ואין שום אפשרות, אדוני, שתנקוב בשמות?
הרב פרוש: "אני אגיד לך כך: הלוואי ולא הייתי מפחד לגלות את השמות".
ניסים גרמה על פרשת ילדי תימן , אלכסנדרה לוקש פורסם: 20.06.16 , ynet
"אחותי נעלמה, הוריי חששו שגם אחטף": ניסים גרמה על פרשת ילדי תימן לרגל יום המודעות לפרשת ילדי תימן החטופים, הגיע ניסים גרמה לאולפן ynet וסיפר על היעלמותה של אחותו: "כואב לי שאמי כבר לא איתנו, ולא ידעה מה קרה איתה". הזמר הוותיק מצטרף לכמה מאמני העדה, הקוראים לממשלה לחשוף את האמת על הפרשה, "למען המשפחות שלנו, והילדים הנוספים שנחטפו"
"הפרשייה הזאת תמיד תיפתח, הכאב תמיד יישאר והפצע לא ייסגר", אומר הזמר ניסים גרמה בראיון באולפן ynet, בו חשף את חיבורו המשפחתי לפרשת ילדי תימן החטופים לרגל יום המודעות השנתי לנושא, שיצוין מחר (ג'). "מה שהכי כואב לי הוא שאמי זכרה לברכה כבר לא איתנו, ולא ידעה מה קרה עם אחותי שנעלמה".
לא מדובר ביום ממלכתי, שכן המדינה לא מכירה באופן רשמי במקרי היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, שארעו בין השנים 1948 ל-1954. ועדיין, השיח סביבם חוזר וצץ בכל פעם מחדש בשנים האחרונות. במסגרת הפרויקט המיוחד של ynet, מצטרף גרמה לאמנים בולטים מהעדה, שקוראים למדינה לחשוף את האמת. "הייתה לי אחות בשם שושי (חיסן). היא נעלמה לנו, וכשזה קרה ההורים שלי ודודיי מאוד פחדו שיחטפו אותי", מוסיף גרמה לגולל את סיפורו האישי. "אמרו שהייתי ילד יפה. נולדתי וגדלתי באוהל ושמרו עלי 24 שעות ביממה, כי כל הזמן חשבו שהולכים לחטוף גם אותי.
"אמרתי את זה לפני 18 שנה, אמרתי זאת בכנסת, לחברים, לאנשים ולשרים - אני מודה ומתוודה שאולי יש לי טיפה יותר מידע מאשר כל אדם אחר במדינה, ואני רוצה לומר שיש לי תחושה שהגענו עתה לשעת האמת", מסכם גרמה. "הפעם הדבר הזה ייפתח, למען ההורים שלנו, למען המשפחות שלנו, למען האנשים שכואבים את העוול הזה שנעשה לעדה - לא רק לעדה התימנית. יש גם ילדים אחרים שנעלמו".
יוני 2016 - "אני זוכר הורים שבורים ועצובים, לא הייתה שמחת חיים בבית בגלל האובדן הזה. חיינו בתחושת חסר ותעלומה שליוותה את המשפחה לכל מקום ובכל השנים". ניסים מנוס (66) מראשון לציון מקיים למראית עין חיים רגילים ושגרתיים. יש לו שישה ילדים ושישה נכדים, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו האלמנט המרכזי בחייו לא עוזב אותו: החיפוש אחר אחיו התאום שממנו נפרד שלושה ימים בלבד לאחר לידתם. "יש לי הרגשה חזקה שהוא חי וקיים", אמר מנוס ברקע ציון יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן.
"אני ואחי התאום נולדנו בבית והועברנו ביום הלידה לבית חולים בטבריה", סיפר מנוס, שהעיד בפני כמה ועדות חקירה שבדקו את הפרשה. "יום למחרת ההגעה לשם, אחי התאום זכריה נעלם. בבית החולים אמרו להורים שהוא חלה והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. כשאבא הגיע לשם וחיפש את הילד בקדחתנות אמרו לו 'הילד מת ונלקח לקבורה בעפולה'. צריך להבין, הוא היה בריא ושלם לפני זה, אבא הגיע לעפולה לחברה קדישא אבל אף אחד לא היה מוכן להראות לו קבר".
מנוס נמנה עם בני המשפחות שהגיעו היום לכנסת והשתתפו בדיונים, שבהם עלתה הדרישה לחשוף את הפרוטוקולים החסויים של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן. "רק האמת תרפא", אמר מנוס. "במשך שנים חשדנו באדם חשוך ילדים שהתגורר במושב שלנו. כמה שבועות אחרי מה שסיפרו לנו שמענו בכי של תינוק מהבית שלו, והוא פשוט נעלם. כל כמה זמן בא מישהו ואומר 'ראינו אותך', התחושה היא שחצי ממני חסר, אני מחפש אותו כל חיי".
"הוא היה ילד בריא ושלם". ניסים מנוס עם אחותו תמי אוחיון-מנוס
אם מוסר בכם – קומו וחקרו את סבא וסבתא שלכם בעניין חטיפות ילדי תימן והמזרח, ותקוו שהם לא יודעים דבר
אשכנזים טובים בשתיקות. עכשיו יקומו אלה שיקראו לי גזען, אבל אני רק מצטט את מה שמצהירים רוב חבריי האשכנזים על עצמם, הוריהם וסביהם. בדיוק כפי שאני מצהיר פה כל שבוע קבל עם ועדה על משפחתי, שבהחלט עונה לסטריאוטיפ, שלפיו מרוקאים הם עצבניים. מה לעשות, כל אחד וחסרונות הסטיגמה שהוצמדה לו.
אני אישית לא מסכים עם הגישה לפי נושאים כאובים מהעבר אין צורך להעיר (ואני חשבתי שפרויד היה אוסטרי), אבל אני מכבד את זכות השתיקה של כל אדם באשר הוא. אך לא במקרה הזה. במקרה של חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן – השתיקה היא חטא.
קוראים יקרים, ברגעים אלה ממש יושבים בבתיהם קשישים רגילים לחלוטין, סבים אהובים וסבתות אהובות שאוחזים בעיתון הזה ויודעים דבר או שניים על חטיפתם ומכירתם של ילדים מזרחים, אבל בוחרים לשתוק ומסתובבים במצפון נקי לחלוטין. שתיקה זו נובעת מתוך אמונה מוחלטת של השותקים שזהו הדבר הנכון לעשו. אז לא. שתיקה במקרים של עוולה היסטורית, לא רק שזה אינו הדבר הנכון. זה אינו הדבר המוסרי ולא הדבר האנושי. במקרה הזה, הבחירה לשתוק כמוה כשותפות לפשע.
הארכיון שהקימה עמר"ם – עמותת רוח המזרח, המאגד עדויות ונתונים על פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן הימם אותי. משום שכמוכם, גם אני נהגתי מתוך בורות מוחלטת, לספר בדיחות על הנושא. אך כמוני, גם אתם, ברגע שתיחשפו להיקף הנתונים של העוון הזה, לא תוכלו להישאר אדישים יותר.
למי שלא שמע, מדובר בסיפור העלמת אלפי ילדים, בעיקר תימנים, ומסירתם, לפעמים תמורת כסף, למשפחות אשכנזיות סביב תחילת שנות ה- 50. בעיני מדובר בפשע הגדול והחמור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. על מנת לגרד את פני השטח של בורותי בנושא, התחלתי לחקור אותו, וככל שהעמקתי בו הבנתי כמה מעט הציבור יודע.
על כן, ציבור, בוא תשמע סיפור:
בין קום המדינה ועד שנת 1954 שנת 1954 שכנו רוב העולים היהודים מארצות ערב במעברות. על זה כבר חפרתי לכם בעבר, ואף ציינתי שהמצב התברואתי במעברות היה קטסרופלי. תחשבו שאם היום התינוק שלכם חייב שישטפו לו את הבקבוק במכשיר הרתחה מיוחד, אז בימים ההם במעברות, תינוק שלא שיחק ליד בור השתן כל היום נחשב בר-מזל. מכאן שתינוקות חלו כל הזמן במיני מחלות וזיהומים ונשלחו לבתי החולים האזוריים. להורים עצמם לא הותר להמתין לילדים בבית החולים, והצוות הרפואי דרש מהם לשוב כמה ימים מאוחר יותר, כדי לקחת את התינוק.
ההורים לא התווכחו, סמכו בעיניים עצומות על הממסד הציוני וחזרו אל הפחון שאותו ממסד העניק להם למגורים. אך כששבו לבית החולים אחרי יומיים התבשרו שתינוקם נפטר. דמיינו את הזעזוע. כשביקשו להיפרד מגופת בנם, נאמר להם שאין זה מקובל. כשביקשו לקיים לו לוייה, נאמר להם שהלוויתו כבר התקיימה שלא בנוכחותם. כשביקשו להקים לו קבר ולציין מקום שבו יוכלו להתאבל, נקבע בפניהם שאין אפשרות כזו.
אותם הורים, עולים שעוד לא שלטו בשפה העברית, שבו לצריפם והחלו ביגון שארית חייהם. לא יודע אם פעם יצא לכם לבטא כאב בשפה זרה. קוראים לזה חוסר אונים.
הארכיונים החדשים מדברים על מספרים שנעים בין כ- 1,500 תינוקות, ללא פחות מ- 5,000 תינוקות, אבל אם שואלים אותי, גם אם היו רק מאה תינוקות, זה היה גרוע באותה מידה. החל בתינוקות בני יומם, שנלקחו מאימם בלידה, וכלה בפעוטות בני שנה, שנתיים ושלוש, ילדים שמדברים, הולכים, צוחקים. ילדים שיודעים מי אמא ומי אבא שלהם. ואם יש ביניכם, הקוראים, אחד שמושך כרגע בכתפיו וקורא לזה קונספירציה, צר לי על ליבו הקר.
משפחות החטופים המשיכו לקבל קצבה מביטוח לאומי על קיומו של הילד במשך עשרות שנים אחר כך. אני לא מכיר אף אחד שמקבל מביטוח לאומי קצבה בטעות.
אך המכה בפטיש הגיעה 17 שנה אחרי "מות" הילדים, כשלבתי המשפחות, הגיעו צווי גיוס לצה"ל על שמם, כי הגיע זמנם להתגייס, לשמור על המדינה. אירוני, אך מוכיח שמותם מעולם לא נקבע רשמית. אולי פשוט כי לא מתו?
רוב החטיפות היו של ילדים תימנים. אבל לא רק. ילדים עיראקים, תוניסאים, פרסים ומרוקאים, קיצר מזרחים ולצידם כמה עשרות ילדים מארצות הבלקן, בעיקר רומניה, אשר הועלמו בשיטתיות.
כל העדויות שנאספו בידי עמר"ם, כמו גם בידי חוקרים עצמאיים בנושא, מלמדות כי הדבר נעשה במעורבות מוסדות המדינה, כשאיזו שבועת שתיקה מפחידה מכריחה כמעט כל מי שהיה שותף לפשע למלא פיו מים עד עצם היום הזה.
איני מתכחש לעובדה שבדרך להקמת כל מדינה נעשים חטאים נוראיים, ואין זה סוד שהציונים בטוחים היו שכל פשע יהיה לגיטימי למען "המדינה החדשה". אך בכל זאת מפליא אותי שאפילו היום, 70 שנים אחרי, מדינת ישראל אינה מוכנה לחקור כראוי, לפצות את הנפגעים, להודות באשמה ולהביא לדין היסטורי את מי שידו הייתה בפשע המזוויע הזה.
עיוורים מבחירה שטוענים "אם איש לא מדבר, אולי בכלל אין על מה לדבר", אומרים לי: "קמו כאן שלוש ועדות חקירה שלא מצאו כלום". לאלה אני עונה: מדובר ב- 1500 עד 5000 ילדים! מי היה ממציא כזה דבר? ואיזו קבוצת ווטסאפ מטורפת הייתה להם בדיוק בשנות ה- 5, שככה הם הצליחו לתאם ביניהם גרסאות?
מאז, כל איזה 20 שנה הממשלה מקימה איזו ועדת חרטא שמעלה חרס בחקירתה. אם תשאלו אותי, הוועדות לא הוקמו כי הממשלה חושבת שהאמת צריכה להיחשף, אלא כי בכל דור, כשהנושא גואה, הממסד רועד מהחשש שאם לא יחקור, העם יעלה על גדותיו. כי רבותיי, זה לא עוד סיפור שנשתוק עליו. גם לא בעוד 200 שנה.
מה שכן, הטיוח המפא"יניקי שעבד להם נהדר בשנים עברו כבר לא רלוונטי בעולם המודרני, שבו האמת נמצאת לכל אחד בכף היד. היום, ברוך השם, יש אינטרנט. השלטון כבר לא יכול לבחור עבורנו את האמת.
תיכנסו לגוגל ותראו לבד: יש היום ברשת אלפי עדויות חיות של אנשים חיים! נדמה שכמוני, רבים בארץ הבינו שכדאי לחפש את האמת בגוגל, במקום בוועדות בעשר שקל שהממשלה הקימה עד היום.
שלומי חתוכה ועמר"ם http://edut-amram.org הוכיחו שאנחנו כבר לא צריכים אותן. הרשת מאפשרת לנו ועדות חצי סודיות שרוב תקציביהן ילכו על בורקסים מהקופה קטנה בדרך לחקור כמה אנשים בעתלית כדי לקבוע לי שלא קרה כלום, כי קרה. באבו-אבוה קרה.
עוד קראתי, שלפי צו בית משפט, תקשיבו היטב, כל הפרוטוקולים והעדויות המלאות של ועדות החקירה הממלכתיות יישארו חסויים עד שנת 2066. 118 שנים אחרי קום המדינה! לא מריח לכם מסריח?
על ראשי המדינה שלנו מוטלת האחריות למצוא דרך חוקית להסיר את החיסיון מהמסמכים האלה כאן ועכשיו! שהאמת תצא לאור ושהחוטאים, גם אם כבר מתוח, ישאו קלונם אל מרחבי ההיסטוריה.
חושבים שאני מגזים? עזבו אותי, תכתבו ביוטיוב סיפורו של אורי וכטל, וצפו בתחקיר של הערוץ הראשון מ- 2012 על אדם אמיץ, בן 66, שדומה שתי טיפות מים לדקלון התימני, שבדרך נס נולד לזוג הורים אשכנזים לבנים לחלוטין.
בתחקיר מספר אורי איך, אחרי שהילדים בבית הספר שאלו אותו: "איך אתה וכטל ואתה כושי?" הוא חקר את אמו, והיא נכנעה וסיפרה לו שהוא מאומץ, ואיך, בניגוד לרבים אחרים, בבגרותו בחר שלא לטמון ראשו בחולות שכונת היקים של קרית אונו, וחקר עד תום את סיפורו האישי. כך, על פי התחקיר, גילה שנולד בשם פלתיאל רדא-סעיד, ונחטף כשהיה בן שנה וחצי.
משפחתו עלתה מתימן ושוכנה במעברה בעתלית ואחרי שאביו נפטר הוא נשלח למעון ויצו בירושלים, לשם נסעה אימו בכל שבוע מעתלית כדי לבקרו. ואז, הוא מספר, בוקר אחד בישרו לה ש"היה שיטפון בבית הילדים והילד שלך טבע ומת". האם לא האמינה ופרצה בבכי וצעקות.
לאלה הטוענים שהורי החטופים "נזכרו מאוחר", כאילו זה משנה משהו, ולא עשו דבר כדי להשיב את ילדם, תקשיבו טוב להמשיך:
אחותו של אורי פלתיאל, שמחה, שהיתה אז בת 12, לא ויתרה וחזרה למעון בירושלים כדי לברר מה באמת עלה בגורל אחיה. אחד מעובדי המעון, היא מספרת בכתבה, לקח אותה לחדר צדדי ואמר: "פה בארון אנחנו מחזיקים את כל הכרטיסיות של הילדים התימנים. אני יוצא, תחפשי את הכרטיס של אחיך. אל תגלי שעזרתי לך". על פי עדותה, היא מצאה כרטיסייה שבה היה כתוב כי פלתיאל אחיה "נמסר לאימוץ לגב' וכטל בגיל שנה וחצי תמורת סכום של 5,000 quot;.
על פי התחקיר, האחות והאם התייצבו יחד בבית משפחת וכטל המאמצת, אך זו הוציאה נגדן צו הרחקה. בפברואר 1959 הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, בטענה שמעולם לא מסרה את הילד, אלא הוא נחטף ממנה, אולם בית המשפט דחה אותה. בעקבות צו ההרחקה נותק הקשר עם אורי וחודש שוב רק כשהתגייס לצבא ההגנה למדינת ישראל.
1996 - עובדה עם אילנה דיין - סיפור חטיפת שני תינוקות של הדסה וסעדיה קרני מתוך שלישיה שנולדה בבית יולדות כפר סבא בשנות החמישים.
לאחר לידת השלישיה אחיות בית היולדות לא איפשרו להדסה להניק בתואנה שהיא חולה.
לאחר מכן מסרו להדסה וסעדיה ששני תינוקות נפטרו. הדסה וסעדיה לא ראו מעולם גופות התינוקות.
ילדי תימן החטופים - עובדה עם אילנה דיין 1996 - סיפור חטיפתם של ילדים תימנים מידי הוריהם חודשים ימים ואפילו דקות אשר נחתו בשנות ה- 50 בנמל התעופה לוד.
זהו כתב אישום נגד ממסד ישן ומתנשא, שחלוציו עשו בילדים תימנים כרצונם ושרידיו עדיין מצליחים לחפות לטייח להסתיר ולהשתיק את העוול והפשעים נגד האנושות שביצעו.
יוני 2016 - "אמרו שהבן נולד מת, השתוללתי"
ילדי תימן החטופים: לאחר שאמהות שילדיהן נעלמו נחשפו, התקבלו בחדשות 2 Online פניות רבות בנושא. "קברו סדין שחור עם משהו בפנים עטוף בחבלים; לא בדקו מה יש שם". חשיפה: נוסח הצעת החוק לגילוי המידע המוסתר. הערב במהדורה המרכזית: גילויים חדשים בפרשה שגם לאחר עשרות שנים ממשיכה לעורר סערה
אביבית מיסניקוב | חדשות 2 | 08/06/16
"לא ראיתי גופה של התינוק": עשרות פניות הגיעו למערכת חדשות 2 Online בעקבות פרסום העדויות אתמול (שלישי) של אמהות שילדיהם נחטפו לפני עשרות שנים. הסיפורים הרבים מעידים על פצע שנותר פתוח במשך עשרות שנים, בעוד המדינה מסרבת לחשוף את הפרוטוקולים של ועדת החקירה. במקביל, בכנסת קוראים לחשוף מיד את העדויות והמסמכים מאותה תקופה. הערב במהדורה המרכזית ישודרו גילויים חדשים בפרשה.
אחת מהנשים שפנו לחדשות 2 Online היא שושנה צפר, שמאמינה ששניים מבניה נחטפו ממנה בזמן לידתם. היא שמספרת ששנת 1963 הייתה השנה הנוראית ביותר בחייה, ובה היא איבדה את בנה בכורה שחיכתה לו שנים - אחרי שנולדו לה ארבע בנות. " לא ראיתי גופה של התינוק ואף אחד לא אמר לי מה עשו איתו", מתארת בהתרגשות שושנה בסרטון שנכדתה צילמה עבורנו מיד אחרי פרסום הכתבה אתמול.
"אמרו לי שחבל הטבור שלו היה סביב הצוואר שלו והיה גוסס, לא חי ולא מת", הוסיפה. שושנה מספרת שהרופאים הגיעו לספר לה שהוא מת, אך היא לא קיבלה אפילו תעודת פטירה. הטרגדיה המשיכה להכות בבית משפחת צפר, כשלאחר שלוש שנים הגיעה שושנה שוב לבית החולים ללדת בן נוסף. גם אז אמרו לה לאחר הלידה שהילד נפטר: "הילד כנראה ילד גדול, ולכן הרופאים התעסקו לי עם הבטן, סובבו אותו ובסוף אמרו שנולד מת". גם במקרה של הילד השני לא קיבלו שושנה ובעלה תעודת פטירה: "בכיתי, השתוללתי". "אמרו שנולד מת, השתוללתי". ארכיון
"מה יעזור למשפחות שהפרוטוקולים ייחשפו ב-2070?"
יוסף שפנה אלינו גם בעקבות הכתבה סיפר על בן דוד שלו שנולד כמוהו בתחילת שנות ה-50: "היינו עולים מאירן, עסוקים בלפרנס את המשפחה, חיים במעברה בגבעת אולגה, לא שאלנו יותר מידי שאלות". יוסף תיאר את הפעם האחרונה בה ראה את בן דודו: "חורף אחד הוא הרגיש קצת לא טוב אז לקחו אותו לבית החולים בחדרה, באותו בית החולים היה מאושפז גם הסבא שלנו שנפטר אחרי כמה שעות".
בני המשפחה שנסעו ללווייה בבית העלמין בחדרה חזרו יום לאחר מכן לבית החולים לבקר את הילד, שם בישרו להם שהוא מת: "הם הביאו להם סדין שחור עם משהו בפנים עטוף בחבלים, הם אפילו לא בדקו מה יש בפנים וקברו אותו". יוסף אמר כי המשפחה שהתקשתה להאמין שהילד נפטר בגלל קירור, אך מאחר והם היו עסוקים באבל של הילד ושל הסבא הם לא התפנו לשאול שאלות וגם במקרה זה הם לא קיבלו אפילו תעודות פטירה.
במהלך השנים שעברו הם הביאו עוד מספר רב של ילדים, אך הצער נשאר איתם ובכל שיחה שעלתה במשפחה - הם היו מדברים על כך שהילד נגנב. ההלם האמיתי בסיפור הגיע לאחר 17 שנה, שהילד שנחטף היה אמור להיות בן 18 והמדינה שלחה לו צו גיוס. "היינו המומים, והייתה מהומה גדולה פנינו לכל הרשויות בכדי להבין איך זה יתכן אך הם טענו שזאת הייתה טעות".
"עד היום כואב לנו שלא בדקנו עד הסוף מה קרה לילד", סיפר יוסף. "רוב ההורים כבר לא בחיים - מה יעזור לאותם משפחות שהפרוטוקולים על החקירה שעשו בפרשה יחשפו רק ב 2070?"
"פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת"
בימים הקרובים יגיש ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני) הצעת חוק, המבקשת לחשוף מיידית את הפרוטוקולים והמסמכים הנוגעים לפרשה. בנוסח הצעת החוק, שמפורסם כאן לראשונה, נכתב כי "מדובר בפגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת את שהתרחש באחת הפרשיות החמורות ביותר הנוגעות לכלל החברה הישראלית ואשר יש לה השלכות מרחיקות לכת על היות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית".
עוד נכתב בהצעה - הצעת חוק הארכיונים (תיקון סעיף 10, עיון הקהל), התשע"ו–2016 - כי על פי החלטת ממשלת ישראל נקבע כי הפרוטוקולים של ועדת החקירה לנושא חטיפת ילדי תימן וכל המסמכים הנוגעים לנושא ישמרו בארכיון המדינה לתקופה של 70 שנה ועד לשנת 2071.
"הצעת החוק באה להחריג את פרשת ילדי תימן מהמגבלות המוטלות היום על הנושא לפי סעיף 10 של חוק הארכיונים ולהביא לחשיפה מיידית של הפרוטוקולים והמסמכים הנוגעים לפרשה", הדגיש כבל בהצעה.
העדויות שנחשפו עד כה ועוד כ-150 עדויות אחרות הן חלק מפרויקט הדגל של עמותת "עמר"ם" - חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, ששם לו למטרה להפוך את הסיפורים האנושיים הקשים לארכיון נגיש לציבור. המטרה העיקרית של התיעוד נועדה לשפוך אור על העדויות שהושתקו עד כה ולקרוא למדינה להכיר באופן רשמי בעוול שנעשה למשפחות. אתמול השיקה העמותה את האתר החדש שלה, לקראת יום המודעות לפרשת ילדי תימן שיחול בעוד כשבועיים.
אמהות שילדיהן נחטפו נחשפות: "לקחו לי את התינוק מהידיים – ונעלמו"
סלמה עוזרי ראתה את בנה התינוק בפעם האחרונה מיד לאחר שהניקה אותו לראשונה, יהודית יוסף עדיין מחכה לשמוע על רפאל שנעלם לפני 70 שנה ורחל אדלשטיין עדיין לא מצאה את הקבר של בנה. לקראת יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, האמהות נחשפות מול המצלמה
אביבית מיסניקוב | חדשות 2 | 07/06/16
יותר מ-60 שנה עברו מאז נחשפה אחת מהפרשות החמורות והאפלות בתולדות המדינה, שהותירה צלקות עמוקות בקרב עשרות משפחות. לקראת יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן שיצויין בסוף החודש, ארבע אמהות ניצבות מול המצלמה ומספרות כיצד נחטפו ילדיהן מבין הידיים שעות ספורות לאחר הלידה, ועל השבר הגדול שליווה את ימי חייהן בצל הטראומה הקשה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
בחורף הקר של 1949 מצאה עצמה סלמה (שולמית) עוזרי, אז עולה חדשה מתימן, כורעת ללדת את בנה בכורה באחד הצריפים בעין שמר בטרם הספיקה להגיע לבית החולים. אחות שהייתה בקרבת מקום ושמעה את בכיו של התינוק סייעה לה במהלך הלידה, אך בסופה לקחה את התינוק ונעלמה.
כשפינו את סלמה לבית החולים נתנו לה לראות את הילד ולהניק אותו, אך כשרצתה לחזור לביתה עם בנה ולעשות לו ברית מילה לא הסכימו להחזיר לה אותו בטענה שהוא לא שלה. "אמרתי להם שאני לא זזה מפה בלי הילד שלי, הילד שלי הראשון", ניסתה סלמה לשכנע את אנשי בית החולים בעברית משובשת בשילוב עם ערבית.
את בנה הבכור קיבלה סלמה בחזרה רק לאחר דיון ארוך בבית משפט, שבו הייתה צריכה להוכיח כי היא אכן אמו הביולוגית של הילד, אך כשנכנסה להיריון בפעם השנייה, הסיפור הסתיים אחרת. לאחר הלידה בבית החולים בחדרה נלקח הבן מיד על ידי הצוות הרפואי. "ביקשתי להניק אותו ולא נתנו לי", היא מתארת. "אמרו לי שאני לא מרגישה טוב ושאין לי חלב".
לדברי סלמה היא נשארה בבית החולים במשך שלושה ימים בדרישה לראות את בנה שרק נולד. לאורך שלושה חודשים מיום הלידה המשיכו בני המשפחה להתקשר לבית החולים על מנת לברר מה עלה בגורל התינוק. "כשהגענו לבית החולים סיפרו לנו שהוא מת", אומרת סלמה. "אמרו לנו שקברו אותו, אבל כל מה שראינו בבית הקברות זה אבן בלי כלום".
"לחשוף החומרים מוועדת החקירה"
יהודית יוסף ילדה את בנה רפאל לפני 70 שנה ועד היום היא מחכה לדפיקה בדלת שתבשר לה מה עלה בגורלו. היא מספרת כיצד ראתה אותו בפעם האחרונה בבית החולים כשהוא שמע את קולה, התרומם על רגליו והניף את ידיו לאוויר כי רצה שתחזיק אותו. יוסף זוכרת כי רפאל היה נראה בריא לגמרי.
יום לאחר מכן הודיעו לה בבית החולים כי הילד מת. "היא רואה תכנית טלויזיה ורואה שלזמר שם שומה מתחת לאף כמו שהיא זוכרת שהיה לבן שלה", מספרת בתה... "היא תמיד אומרת לי: 'הנה זה הוא'. היא מחפשת בכל אחד את הבן השלה".
עדויות אלו ועוד כ-150 עדויות אחרות הן חלק מפרויקט הדגל של עמותת "עמר"ם" - חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, ששם לו למטרה להפוך את הסיפורים האנושיים הקשים לארכיון נגיש לציבור. המטרה העיקרית של התיעוד נועדה לשפוך אור על העדויות שהושתקו עד כה ולקרוא למדינה להכיר באופן רשמי בעוול שנעשה למשפחות. היום (שלישי) השיקה העמותה את האתר החדש שלה, לקראת יום המודעות לפרשת ילדי תימן שיחול בעוד כשבועיים.
