עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה , עופר אדרת , 12.08.2016
תחקיר "הארץ": מעדויות של ניצולי שואה ומשפחותיהם שנאספו בשבועות האחרונים עולה כי ילדים אשכנזים נעלמו באופן שמזכיר את היעלמותם של ילדי תימן. גם להוריהם נאמר שהם מתו, וגם הם לא קיבלו הסברים על סיבת המוות ולא תעודות פטירה. במקרה אחד נדרשו ההורים לרשום את הילד המת במסמכי העלייה. אלה שניסו לשאול קיבלו אותה תשובה: יהיו לכם עוד ילדים
גנית אפרת, עורכת דין ומגשרת מפתח תקוה, סוכנת מוסד בעבר, מרגישה בחודשים האחרונים שהלב שלה "מדמם", כדבריה. העיסוק התקשורתי בסיפוריהם של ילדי תימן, שנעלמו בשנים הראשונות לקום המדינה, הציף מחדש את הכאב, העצב והתסכול על היעלמות אחיה הבכור, זליג, אותו לא זכתה להכיר.
בדומה לרבים מילדי תימן שנעלמו, גם זליג אושפז כתינוק לאחר שחלה, ולא שב לחיק הוריו. גם להם נאמר כי הוא מת, אך לא הוצגו בפניהם לא תעודת פטירה ולא קבר. גם אותם השתיקו בבוטות וגם הם נותרו עם סימן שאלה גדול מעל גורלו של בנם. ואולם, זליג לא נולד למשפחה שעלתה מתימן "על כנפי נשרים" ולא נעלם במעברה בראש העין. הוריו היו יהודים ממזרח אירופה, שאיבדו את כל משפחתם בשואה, גורשו בידי הבריטים למחנה המעצר בקפריסין, ושם נאלצו להיפרד גם מבנם התינוק, בנסיבות שעד היום אינן ברורות. הטרגדיה המשפחתית שלהם נבלעה לימים בשולי פרשת היעלמות ילדי תימן.
כעת, עם העיסוק המחודש בפרשה, חשוב לאפרת שהציבור יידע כי לא רק ילדים מתימן נעלמו אז: "השיטה הזו התחילה עוד לפני קום המדינה, מחוץ לישראל, עם ניצולי השואה", היא אומרת. אביו של זליג, משה אף (השם עוברת בהמשך לאפרת), בא מהעיר טורובין בפולין. אמו, מרים, נולדה בצ'רנוביץ', שנמצאת היום באוקראינה. השניים נמלטו מהנאצים בדרך לא דרך ואחרי המלחמה נפגשו במחנה עקורים באוסטריה, שם התאהבו והתחתנו. בשנת 1947, הפליגו לארץ ישראל באוניית המעפילים "התקווה", אבל כמו עשרות אלפי יהודים אחרים, גורשו על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין.
כעבור כמה חודשים, ביוני 1947, נולד במחנה בנם הבכור, זליג. אמו היתה בת 20 ואביו בן 25. "הורי סיפרו שהוא היה ילד בריא ויפה, שנולד במשקל ארבעה קילו. הכל היה בסדר", אמרה השבוע גנית אפרת. מכאן ואילך הסיפור דומה מאוד לסיפורים רבים של יוצאי תימן. כשהיה בן ארבעה חודשים זליג התינוק חלה. "הוא בסך הכל חטף צינון קל, אז אמא שלי לקחה אותו למרפאה במחנה", אמרה אפרת. את המרפאה, כמו גם את יתר המוסדות שפעלו במחנה בקפריסין, הפעילו אנשי הארגון היהודי הג'וינט, בשיתוף שליחים מטעם הסוכנות היהודית שבאו מארץ ישראל.
הצוות הרפואי הורה לה להשאיר את התינוק להשגחה בלילה, וסירב לאפשר לה להישאר לצדו כפי שביקשה. למחרת בבוקר, כשבאה עם בעלה למרפאה, נאמר להם שהבן מת בלילה. כאשר ביקשו לראות את גופתו, סולקו מהמקום בבושת פנים. לדברי גנית אפרת סיפרה לה אמה ש"אנשי הצוות הרפואי אמרו להם, 'תלכו מפה, אתם עוד צעירים, יהיו לכם עוד ילדים'. בזה נגמר הסיפור, אבל בעצם, כאן הוא רק מתחיל".
בפברואר 1948, שוחררו הוריה מן המחנה, ועשו דרכם לנמל, לעלות לאונייה שתביאם לארץ ישראל. באופן תמוה, "הנציגים מארץ ישראל, שבאו לקפריסין, ביקשו מהם להצהיר כי הם עולים לארץ עם בנם — אותו תינוק שרק חודשים לפני כן נאמר להם כי הוא מת", אומרת אפרת. "הורי אמרו להם: 'אבל הוא מת! אנחנו לא רוצים לשקר!', אבל הם שיכנעו אותם שיקבלו תנאים טובים יותר ודירה טובה יותר אם יצהירו כי הם עולים עם בנם".
בביתה היא שומרת את תעודת העולה שהנפיקה הסוכנות היהודית להוריה. לצד שמותיהם של משה ומרים, נכתב שמו של בנם, זליג, כמי שעלה עמם לארץ. בארץ השתקעו משה ומרים ביפו, בבית שהיה שייך לערבים שנמלטו ממנו במלחמת העצמאות. בשנים הבאות הביאו לעולם עוד שלושה ילדים. על התינוק הנעלם לא דיברו בבית. "לא ידענו כלום", אומרת אפרת, "במשפחה 'שואתית' לא מדברים על דברים כאלה".
לפני 20 שנה, היא אומרת, נשברה לפתע השתיקה: "אבא סיפר לי את הסיפור. התברר שהנושא בער בעצמותיו במשך שנים, אבל הודחק". באותה שיחה הוא גילה לה כי במשך שנים הוא חיפש את הרופא והאחות שטיפלו בבנו התינוק, ולבסוף מצא את האחות בבית אבות במרכז הארץ. "הוא סיפר שהאחות התוודתה בפניו, שבנם נמכר תמורת 5,000 דולר לזוג חשוך ילדים, ואמרה כי זה לא היה המקרה היחיד", אומרת אפרת.
אמה מתה לפני תשע שנים. רק בדיעבד הבינה תקרית שאירעה לפני כמה עשרות שנים, כאשר היא עצמה איבדה תינוק מיד לאחר הלידה. "אמי התחילה לצרוח כמו חיה פצועה. אז עוד לא ידעתי מכל הסיפור הזה, ואמרתי לה, 'אמא, לי מתה ילדה, לא לך! את צריכה לתמוך בי, לא אני בך'. רק אחרי שנים הבנתי שהבכי שלה היה על עצמה ולא רק עלי", סיפרה השבוע.
אביה, בן 95, עודו בחיים. "זה הדבר העיקרי שבגללו הוא עוד חי. הוא מצפה לידיעה. הוא חושב שאולי יהיה עוד נס", אומרת אתי רון, אחותה של גנית אפרת והאחות מוסיפה: "הוא אמר לי שאם מישהו יוכל למצוא את הבן החטוף — זו רק אני. אני משוכנעת מעומק לבי שמכרו אותו. אין לי ספק בכך. באינטואיציה שלי יש משהו שאומר שהוא חי. אלא שאין לנו קצה חוט".
אפרת תוהה לפעמים, "אולי הוא מחפש אותנו? אולי הוא לא יודע בכלל שהוא מאומץ? זו אניגמה, אין לנו שמץ של מושג. הוא צריך להיות היום בן 70. יכול להיות שהוא כבר לא חי. ואולי הוא גר כאן בבניין? יש פה המון דיירים ואני לא מכירה את כולם. אני לא הולכת לתבוע אף אחד. אבל אני רוצה לדעת מה קרה שם, מי עשה את זה ולמה", היא מסכמת.
ילדה של אבא
בדו"ח של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת היעלמות ילדי תימן, שפורסם בשנת 2001, מופיעים מקרים כמו זה של משפחת אפרת תחת סעיף קטן בכותרת: "היעלמות תינוקות בני עדות אחרות". לפי הדו"ח, כשליש מהתינוקות שנעלמו להוריהם, ואשר עניינם הונח על שולחן הוועדה, לא היו תימנים. רובם המכריע, עם זאת, היו מבני עדות המזרח. בטבלה המצורפת לדו"ח ועדת החקירה נכתב כי 30 מקרים של ילדים ממוצא "אירופי" או "אמריקאי" היו בין הנעלמים. "נסיבות היעלמותם של התינוקות בני העדות האחרות דומות במידה רבה לנסיבות היעלמותם של התינוקות של עולי תימן", נכתב בדו"ח. ועוד: "גם בעניינים, ככלל, מדובר בהיעלמות תינוקות של משפחות שעלו ארצה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, וגם בעניינם, ככלל נעלמו התינוקות להוריהם בעקבות אשפוז בבתי חולים או סמוך לאחר לידה בבתי יולדות".
מחברי הדו"ח היו ערים לרגישות של הכללתם של ילדים בני עדות אחרות בכפיפה אחת עם ילדים שנולדו למשפחות תימניות ונעלמו. "אף שגם תינוקות של בני עדות אחרות נעלמו בנסיבות דומות, נחרטה תופעת ההיעלמות בתודעתם של בני העדה התימנית כתופעה ייחודית לעולי תימן", נכתב בדו"ח. "היעלמותם של תינוקות בני עדות אחרות בנסיבות דומות מכרסמת, מטבע הדברים, בייחודיות זו", נכתב עוד. מחברי הדו"ח העלו נימוק נוסף לבעייתיות של איזכור החטופים האחרים יחד עם הילדים התימנים: "(היעלמותם) מעלה ספק מהיבט נוסף בטענת החטיפה הממסדית", כתבו. במלים אחרות, ועדת החקירה הממלכתית חששה שמשפחות יוצאות תימן לא יראו בעין יפה את איזכורם של נעלמים בני עדות אחרות, משום הדבר עשוי להחליש את טענתם המרכזית לפיה הממסד — שהיה אז ברובו אשכנזי — אחראי לחטיפתם של התימנים בין היתר ממניעים גזעניים וכחלק מיחס מפלה ומשפיל כלפי עולים בני עדות המזרח.
אין בנמצא תיעוד מדויק של מספר התינוקות האשכנזים שנעלמו באותה תקופה, אך מעדויות של משפחות מרחבי הארץ, אשר הגיעו לידי "הארץ" במסגרת תחקיר שבוצע בשבועות האחרונים, עולה כי מדובר בעשרות מקרים ואולי אף יותר מכך. חלקם פורסמו בעבר בתקשורת כסיפורים בודדים של היעלמות מסתורית, שלא קוטלגו כחלק מתופעה כוללת. אחרים לא דווחו מעולם, ורק כעת, כאשר הנושא שב לסדר היום הציבורי, בחרו המשפחות לדבר.
רחל פוטר מרמת גן, איבדה אח בנסיבות דומות. "לבי עם כל משפחות הילדים החטופים, כולל התימנים, אבל אצלנו הטרגדיה כפולה", היא אומרת, בהתייחסה לעובדה כי הוריה היו ניצולי שואה. אמה, חיה־שרה סוניה לבית פרסקי, באה מוולוז'ין, שנמצאת היום בבלארוס. אביה, שמחה פוטר, נולד בוורשה, פולין. שניהם איבדו את משפחותיהם והכירו בפולין אחרי המלחמה, סיפרה פוטר.
 |
| רחל פוטר - צילום : דודו בכר |
גם הם גורשו למחנה המעצר בקפריסין, בדרכם לישראל, ונישאו שם. ב–1948 עלו ארצה ושוכנו במחנה עולים בחדרה. במארס 1949, בבית החולים "ברנדיס" בחדרה, נולד בנם הבכור, אהרון. "אמא שלי סיפרה שהייניקה אותו ושהוא היה ילד יפה ובריא", אומרת פוטר. לאחר הלידה האם חלתה ונשארה בבית החולים. לימים סיפרה לבתה כי מאחר שהיא לא היתה מסוגלת לקום, בעלה, שמחה, הלך לבקר את הילד בבית הילדים.
יום אחד, כך סיפרה האם, התבקש בעלה להביא את בנם התינוק לבדיקה בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ולהשאירו שם. "ניצלו את היותה של אמי מרותקת למיטה כדי לחטוף את הילד שלה", אומרת פוטר. כעבור שלושה ימים התבשר שמחה כי בנו מת, אך את גופתו או את קברו לא ראה. "הוא בא ואמר לי שאמרו לו שהילד נפטר, וזהו. לא דיברנו יותר אף פעם על הילד. זה נגמר", אמרה אמה לימים.
פוטר זוכרת שאמה נהגה לומר לה, "גנבו לי את אהר'לה שלי". לדבריה, הרבתה אמה לבכות, "העיניים שלה תמיד היו אדומות. היא אמרה לי שהדמעות שלה אינן מים, אלא דם", אמרה השבוע פוטר, ופרצה בבכי בעצמה. הניסיון לאתר את אחיה האבוד נהפך למשימת חייה של פוטר, וגבה ממנה מחיר רגשי כבד.
במסע הארוך שלה, היא הצליחה לשים את ידה על מסמכים שונים, ומצאה בהם הרבה מאוד סימני שאלה: "תאריכי לידה ופטירה ומועדי אשפוז שונים... כל כך הרבה סתירות", היא אומרת, ומציגה את ההוכחות שאספה. "אני כועסת על הממסד האשכנזי בדיוק כמו התימנים. הכעס מופנה כלפי אותם אשכנזים, שעשו את זה גם לנו", היא מוסיפה. "אבי לקח את זה ללב ומת בגיל צעיר מעוגמת נפש", היא אומרת בבכי. "הייתי הילדה של אבא. כשאני נולדתי, הוא כל כך פחד ששוב יקרה מה שקרה, עד שהוא לא עזב אותי לרגע. הייתי צמודה לרגל שלו כל הזמן. כשהוא נפטר, לפני 33 שנה, הייתי באטרף", היא מוסיפה. אמה עדיין בחיים, אך לדבריה, "היא לא התאוששה אף פעם וכל חייה סבלה והיתה מדוכאת וממורמרת".
רוצה קבר ומצבה
150 ק"מ דרומית מרמת גן, בדימונה, גרה
רחל בן שימול. בביתה שמורה תמונה של תינוק שמנמן, אחיה הצעיר, צבי. צבי נולד ב–1948 במחנה מעבר במרסיי בצרפת להוריו, שמואל וליזה רטיג, יהודים־פולנים, שהצליחו לברוח מהנאצים, ויחד אתם עלה לישראל.
 |
רחל בן שימול, אחותו של צבי רטיג שנעלם, אוחזת בתמונתו בדימונה השבוע - צילום: אליהו הרשקוביץ
|
ב–1950 חלה ואושפז בבית חולים ביפו. מאז הוריו לא ראו אותו. גם להם אמרו שמת, גם להם לא הציגו תעודת פטירה או קבר. "השנים חלפו. ההורים לא דיברו על זה ולא הזכירו את זה", אומרת בן שימול. "בכל יום שישי ראיתי את אמא מנגבת את האבק מעל התמונה של צבי. אבל היא לא אמרה כלום".
לימים, כשהחלו לצוץ סיפוריהם של ילדי תימן הנעלמים, החל החשד לקנן בה, והיא שאלה את אמה, "אולי גם אחי נחטף?", אך לא זכתה לתשובה. כשיצאה לבדוק את הפרשה בעצמה, הבינה כי רב הנסתר על הגלוי. במשרד הפנים מצאה כי בדומה לרבים מילדי תימן הנעלמים, גם אחיה רשום כמי שעזב את הארץ — "חדל להיות תושב", כתוב שם. "זה עדיין מעביר בי צמרמורת כשאני חושבת על זה, כי הרי אמרו לנו שהוא נפטר", היא אומרת.
בחברה קדישא רשום אחיה כמי שמת ונקבר בחלקת ילדים בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב. "משהו פה מוזר", היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת מאבק משפטי מול המדינה כדי לקבל היתר לפתוח את הקבר ולבצע בדיקת ד־נ־א לעצמות שבתוכו, כדי לדעת אם אכן אחיה קבור שם. "אני רוצה שתהיה לו מצבה ושהפרשה תהיה סגורה", היא אומרת.
בעקבות סימני שאלה דומים יצא לפני 15 שנים הבמאי דוד פישר למסע משפחתי־היסטורי, אשר תועד בסרטו, "רשימות אהבה". על הפרק היה גורלם של אחיו ואחותו התאומים, שנולדו ב–1952. הוריו היו שניהם ניצולי שואה, שנישאו אחרי שעלו ארצה. התאומים נולדו בבית החולים "אסף הרופא", במרכז. הבת נולדה ראשונה ואחריה הבן. האם, מותשת, נרדמה אחרי הלידה. כשהתעוררה, נאמר לה כי בתה חולה ובהמשך התבשרה כי היא מתה. אפילו שם לא הספיקה לתת לה. כעבור שבעה חודשים לקה הבן, סמי, בפוליו, ואושפז בבית חולים בפרדס כץ.
"להורים לא נתנו להיכנס לשם", אמר פישר השבוע. "אמי סיפרה שהציצה מהחלון כדי לראות אותו. הם היו בתחושה שהילד מבריא בבית החולים, עד שהבינו שטעו. כשהוא נפטר — בהנחה שנפטר — אף אחד לא טרח להודיע להם".
את קבריהם של ילדיהם ההורים לא זכו לראות. "ההורים שלי היו רגילים למוות מסביבם בצעירותם. כעת, כשהתאומים מתו, הם בחרו להמשיך הלאה ולא להיתקע. הלכה להם כל המשפחה בשואה. הלכו להם עוד שניים עכשיו, אבל הם בחרו להמשיך, ולעשות עוד", אומר פישר.
עשרות שנים חלפו. לפני מותה ביקשה אמו של פישר כי יפתור את התעלומה. "לא הצלחתי", הוא מודה. על עקבותיה של אחותו האבודה לא הצליח לעלות, אף כי הוא משוכנע שהיא חיה. בשיאו של המסע הבלשי שלו, שכלל חיפושים אינטנסיביים בארכיונים ברחבי הארץ, פנה פישר לשוטר בכיר בדימוס, ד"ר אביטל גינתון, ראש יחידת הפסיכולוגיה של המשטרה, וביקש ממנו להכין קלסתרון שינסה להמחיש איך אמורה להיראות אחותו האבודה היום, אחרי עשרות שנים.
הקלסתרון פורסם בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני 15 שנה, אך לא הביא לפריצת דרך בנושא. גינתון הסביר אז בראיון ל"ידיעות" כי "מטרת הקלסתרון היא ליצור תיעוד ויזואלי של עד־ראייה ולא לשחזר אדם בן שבוע, שאיש מהאנשים החיים היום לא יכול לזכור אותו. אין בסיס ממשי לדבר, חוץ מזה שטיבם של אחים להיות דומים זה לזה בשל היותם בנים לאותם הורים. אבל יש אחים שאינם דומים ואין לסמוך על ההנחה שקווי הדמיון שמאפיינים את האחים במשפחה חלים גם עליה", אמר.
את קברו של אחיו סמי, איתר אמנם בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב, אך הוא וארבעת אחיו, בהם עורך הדין רונאל פישר, בחרו שלא לפתוח את הקבר ולבדוק אם אכן אחיהם קבור שם.
בבית דיברו יידיש
לא כל מי שגדל במשפחה בה נעלם אחד הילדים מוכן או מעוניין להיחשף. כמה מן המשפחות, שפרטיהן הגיעו לידי "הארץ", מעדיפות להניח לפרשה. "אני נגד להוציא בכוח אנשים מהארון", אומרת גנית אפרת. "לא כל אחד יכול לעמוד במעמסה הנפשית והרגשית שכרוכה בכך".
זהו בדיוק המקרה של אלה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת, ע"א), תושבת המרכז, שסיפרה השבוע ל"הארץ" על שתי תאומות שנעלמו במשפחתה מיד אחרי לידתן. "זו היתה משפחה אשכנזית, שדיברה יידיש בבית. האם באה מרומניה, האב מבלגיה. את שתי התינוקות שלהם לקחו", אמרה אלה.
זה קרה ב–1954 בבית החולים דג'אני בחיפה. "אמן ראתה אותן ושמעה אותן בוכות. אמרו לה שהן בריאות ושהכל בסדר, וזהו. יותר היא לא ראתה אותן", סיפרה השבוע. "אחרי יום־יומיים, בא רופא ואמר שהן מתו. איך מתו? ממה מתו? במה היו חולות? כל השאלות האלה לא נענו. 'מתו, לכו הביתה. יהיו לכם ילדים אחרים', אמרו להם". כך עזבה אמן את בית החולים בלי תעודת לידה ובלי תעודת פטירה.
אמן של התאומות, בת 90, עדיין חיה. "היא בטוחה שהן מתו, או שהיא משכנעת את עצמה שהן מתו. אני פוחדת שאם ניחשף בשמות ובתמונות היא תבין שחטפו את התאומות שלה וזה יהרוג אותה", אמרה אלה.
"כל השנים היא סיפרה שהן מתו, כך כולם חשבו. ואז, לפני שנה, כשכל הנושא של ילדי תימן התעורר שוב, עלה בדעתי שהסיפור מאוד מתאים לסיפורים אחרים שאני שומעת, אז התחלתי לשאול קצת שאלות", אומרת אלה. "היא אמרה שהן מתו, שהיא לא ראתה את הקבר שלהן, אבל בית החולים דאג לכך. עד היום היא מאמינה בזה, למרות שלא ראתה שום מסמך — לא תעודת לידה ולא תעודת פטירה. היא זוכרת שהן נולדו בריאות וחזקות, אבל אומרת שאז לא ידעו עדיין לטפל בתינוקות", היא מוסיפה. "לי ברור, לגמרי ברור, שהן נחטפו. אין לי צל של ספק בכך", היא מסכמת.
אורנה קליין מכפר סבא, אף היא סוכנת מוסד בעברה, אוספת בימים אלה מידע על ילדים נעלמים של משפחות אשכנזיות. "כשאני מספרת את הסיפור שלי למשפחות מעולי תימן, אומרים לי, 'מה, גם לכם, האשכנזים, לקחו תינוקות? לא יכול להיות'", היא אומרת.
עוד כילדה, כך היא מספרת, ידעה שהסיפור המשפחתי שלה הוא "כמו של סיפור ילדי תימן". הוריה, ריבה וברוך סנדלר, שניהם צאצאים למשפחות אשכנזיות, נולדו בדרום אפריקה, ובשנת 1949 עלו לישראל. ב–1951 נולדה בתם, אילנה, בבית החולים ברנדיס בחדרה. יומיים לאחר מכן נאמר להם שהתינוקת מתה. "הורי, שהיו אז ילדים טובים וממושמעים בני 23, חשבו שהממסד זה אלוהים. כשאמרו להם שהתינוקת מתה — אז לא היתה שום אופציה אחרת", אומרת קליין.
גם הם לא ראו את הגופה של בתם ולא את קברה. במשך שנים היו הוריה משוכנעים כי בתם אכן מתה. בהמשך החל לחלחל הספק, שגבר ככל שנברו במסמכי ארכיון. "בתיק הרפואי של אמי גילינו שכל המידע על תקופת ההריון שלה והלידה נתלש, בעוד שמה שלפני ומה שאחרי — קיים", היא אומרת. "כשביקשנו לעיין בתיקים מבית היולדות, אמרו לנו שהארכיון נשרף".
מוצאם האשכנזי של הוריה מקשה על קליין לנמק את יחס הרשויות להוריה במניעים גזעניים־עדתיים. לדעתה, "זו לא גזענות של אשכנזים מול ספרדים, אלא פטרונות ויהירות של ותיקים מול חדשים. התייחסו אליהם כאן כאל גלותיים. השפילו אותם כי הם התלבשו אחרת ולא ידעו את השפה". לדבריה, "ההורים שלי שנאו את מפא"י בדיוק כמו שהתימנים שנאו אותה".
לאחרונה הוציאה לאור בהוצאה פרטית רומן בדיוני בשם "27 ליוני 1951" — תאריך הלידה של אחותה האבודה. גם היא, כמו אחרים, משוכנעת שאחותה חיה. הוריה, בני 89 והם גרים לא רחוק ממנה. "אני רוצה לחבק את התינוקת", אומר לה אביה מעת לעת. "אבא, היא כבר לא תינוקת. היא בת 65", היא עונה לו.
