"נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" , 18.04.2016 , יגאל משיח , הארץ
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995
עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם
אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים.
גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם?
הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה.
להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו - לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ.
נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם.
מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק.
למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים.
לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים.
הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים".
וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית.
לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד.
אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962.
שני מסלולים
במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה.
לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת - לבית ההבראה של ויצ"ו.
היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה.
השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.
עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"
האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.
אמא נפלאה
לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.
עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".
לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?
"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".
למה בעצם?
"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".
איך היא הגיבה?
"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.
לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".
והיום?
"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".
מאיזו בחינה?
"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".
איך הגיבה הבת?
"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".
והבן?
"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".
אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?
"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".
לא כעסת עליהם?
"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".
ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?
"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".
מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?
"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".
מי אמר להם?
"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".
זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?
"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".
והפגישה?
"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".
זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"
"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".
שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.
"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".
גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?
"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה".
מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?
"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".
מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?
"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.
"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".
"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".
"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".
הילדה חיה
דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.
בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):
"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.
"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"
סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995
עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם
אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים.
גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם?
הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה.
להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו - לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ.
 |
| אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס |
נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם.
מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק.
למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים.
לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים.
הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים".
וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית.
לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד.
אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962.
שני מסלולים
במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה.
לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת - לבית ההבראה של ויצ"ו.
היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה.
השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.
עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"
האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.
אמא נפלאה
 |
| עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה" |
לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.
עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".
לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?
"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".
למה בעצם?
"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".
איך היא הגיבה?
"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.
לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".
והיום?
"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".
מאיזו בחינה?
"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".
איך הגיבה הבת?
"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".
והבן?
"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".
אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?
"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".
לא כעסת עליהם?
"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".
ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?
"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".
מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?
"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".
מי אמר להם?
"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".
זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?
"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".
והפגישה?
"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".
זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"
"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".
שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.
"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".
גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?
"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה".
מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?
"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".
מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?
"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.
"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".
"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".
"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".
הילדה חיה
דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.
בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):
"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.
"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"
סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים
הייתי פקיד קטן
אברהם עובדיה היה מנהל מחנה העולים א' בראש העין, בשנת 1950. ב-1985 הופיע ספר זיכרונות שכתב, "נתיבות תימן וציון" (הוצאת "אפיקים", בחסות הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים והמחלקה להשכלה גבוהה של ההסתדרות הכללית). בעמוד 170 כתב עובדיה: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר.
"כנופייה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האווירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן-דוד-אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום-יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: 'איה בני? איה בתי?' היו שהיתה זו לידתן הראשונה ועוד לא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: 'איך יכול להיות שיהודים יחטפו ילדי יהודים?'.
טובה ברקה: "הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו"
"לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן-דוד-אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים, שייצגו את העדה כביכול, לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה.
"לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה: עוד טרם ירדו מן המכוניות שאלנו אם ילדיהם איתם. עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה. וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג".
ביום שני השבוע שוחחתי עם המחבר.
בספרך, בעמוד 170, אתה מתאר תמונה מזעזעת. הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם חולים ועלולים למות. היית עד ראייה לכך?
"לא, לא, לא הייתי עד ראייה, שמעתי. היו באים לבכות אצלי. זו עדות שמיעה, אבל אני מאמין במה שתיארתי באמונה שלמה".
היית מנהל המחנה, מה עשית כששמעת את התלונות הללו?
"הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים לסוכנות ואף אחד לא ענה. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות".
למי כתבת?
"כתבתי לאדם אחד, נחמד ואנושי. תן לי להיזכר בשם שלו. יש שכונה על שמו בחולון. יוספטל היה שמו. גיורא יוספטל".
כתבת מכתבים והוא לא ענה לך?
"אולי המכתבים לא הגיעו".
מה היה תפקידו של מנהל המחנה?
"לדאוג לניקיון ולסדר. לדאוג לחולים ולתינוקות, להביא אוכל. במחנה שלי לא היו קטטות ומלחמות".
מתי עלית ארצה?
"עליתי ארצה מתימן ב-1927 ואני בן 13".
הוזמנת להעיד בוועדת החקירה?
"לא. לא הוזמנתי".
זה היה כמו שוק - סיפור חטיפתה של לאה סעדיה
זמן קצר אחרי שהביאו אותה הוריה המאמצים הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים.
השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת. אבל אמא שלי אמרה להן, 'על מה אתן מדברות?
לקחתי אותה ומאז זו הילדה שלי, בטוב וברע. הילדה שלי. לו הייתי יולדת אותה, גם אז הייתי עוזבת אותה אם היתה חולה?'"
נראה לי שהיא היתה אמא נפלאה.
"גם אבא וגם אמא היו הורים טובים ומסורים. נתנו לי הכל. אהבה, טיפול. זה לא היה קל אז לטפל בילדה חולת שיתוק ילדים".
שמה היום טובה ברקה, מאומצת שהחליטה לחשוף את זהותה הנוכחית. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה בדירה צנועה בדרום תל אביב.
זה צעד אמיץ מאוד. מדוע החלטת להיחשף בשמך הנוכחי?
"להגיד את האמת, חשבתי הרבה עד שהעזתי. הגיע הזמן שיאמינו לסיפור הזה. זה קרה. אם כולם יסתתרו, מי יאמין לסיפור? אבל נכון, לא נוח להיחשף".
מתי נודע לך שאת מאומצת?
"בערך בגיל שתים-עשרה".
מי סיפר לך, אמך?
"לא, הדודה שלי. אולי לאמא לא היה אומץ, מי יודע".
אבל אחר כך שוחחת עם אמא שלך על האימוץ?
"כן. היא סיפרה שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ. אמרו להם, בסדר. מויצ"ו באו הביתה ודיברו אתם. בדקו כנראה אם הם מסוגלים לאמץ ילדה. אחר כך אמרו להם שזה בסדר. עברו את הבחינה".
מאיזה מוצא היו הורייך המאמצים?
"הם היו טורקים, אבל ותיקים בארץ".
סיפרו לך איך הגעת הביתה?
"אבא שלי ואמא שלי הלכו יום אחד לויצ"ו..."
לבית חולים, למעון ילדים, לאחת המעברות?
"לא יודעת. סיפרו לי שזה היה באזור תל אביב. הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו".
מתי החלטת לנסות לאתר את הורייך הביולוגיים?
"בפעם האחרונה לפני שמונה שנים".
בפעם האחרונה? ניסית כמה פעמים?
"כמה פעמים, אבל לבסוף התייאשתי".
אני לא מבין, היה תיק אימוץ?
"כן, היה. כשבאתי בפעם הראשונה לברר, הפקידה מצאה אותו מהר מאוד. זה מה שהיה חשוד בעיני".
כמה מהר?
"כמה דקות. הלכה והביאה אותו. כמה דקות. היא הסתכלה בתיק, אמרה לי שאמא שלי עלתה לבד מתימן ושאי אפשר לראות יותר, הכל בתיק מטושטש וקשה לקרוא. לא נתנה להביט בעצמי".
וחזרת עוד כמה פעמים?
"כן, כמה פעמים".
ובכל פעם סירבו לתת לך לעיין בתיק?
"כן. רק אמרו לי שאמי היתה ממוצא תימני, שעלתה לארץ לבד ב-1946. זה כבר נראה לי חשוד, איזה תימנייה עולה לבד לארץ".
וזהו? זה כל מה שסיפרו לך מהתיק?
"אמרו לי גם ששם אמא שלי היה מזל וששמי לפני האימוץ היה לאה סעדיה".
פגשת אי פעם את הורייך הביולוגיים?
"לא. אף פעם. וזה כואב לי מאוד".
לאה סעדיה, על פי צו בית משפט שנמצא בידי, אומצה על ידי יעקב ורבקה חסיד ב-21 בנובמבר 1948: "נוסף לכך הנני מצווה שהקטנה האמורה לאה סעדיה תכונה מכאן ואילך טובה חסיד, בתם של יעקב ורבקה חסיד, וכי פנקס רישום הלידות יתוקן בהתאם לכך".
החוק מתיר לפקיד הסעד לחשוף את תיק האימוץ בפני המאומץ. אם הוא מסרב לעשות זאת, המאומץ רשאי לערער על כך בבית המשפט. טובה ברקה לא ידעה זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה