‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ילדי תימן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ילדי תימן. הצג את כל הרשומות

נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי

"נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" , 18.04.2016 , יגאל משיח , הארץ
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995

עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם

אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים.

גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם?

הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה.

להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו - לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ.

אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס
אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס


נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם.

מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק.

למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים.

לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים.

הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים".

וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית.


לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד.

אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962.

שני מסלולים

במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה.


לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת - לבית ההבראה של ויצ"ו.

היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה.

השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.

עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"


האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.

אמא נפלאה

עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"
עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"


לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.

עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".

לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?

"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".

למה בעצם?

"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".

איך היא הגיבה?

"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.

לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".

והיום?

"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".

מאיזו בחינה?

"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".


איך הגיבה הבת?

"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".

והבן?

"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".

אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?


"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".

לא כעסת עליהם?

"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".

ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?

"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".

מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?


"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".


מי אמר להם?


"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".

זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?

"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".

והפגישה?

"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".

זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"


"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".


שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.

"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".

גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?

"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה".

מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?

"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".

מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?

"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.


"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".

"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".

"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".

הילדה חיה

דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.

בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):


"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.


"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"

סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים 
 



הייתי פקיד קטן

אברהם עובדיה היה מנהל מחנה העולים א' בראש העין, בשנת 1950. ב-1985 הופיע ספר זיכרונות שכתב, "נתיבות תימן וציון" (הוצאת "אפיקים", בחסות הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים והמחלקה להשכלה גבוהה של ההסתדרות הכללית). בעמוד 170 כתב עובדיה: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר.


"כנופייה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האווירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן-דוד-אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום-יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: 'איה בני? איה בתי?' היו שהיתה זו לידתן הראשונה ועוד לא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: 'איך יכול להיות שיהודים יחטפו ילדי יהודים?'.

טובה ברקה: "הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו"

"לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן-דוד-אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים, שייצגו את העדה כביכול, לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה.

"לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה: עוד טרם ירדו מן המכוניות שאלנו אם ילדיהם איתם. עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה. וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג".


ביום שני השבוע שוחחתי עם המחבר.


בספרך, בעמוד 170, אתה מתאר תמונה מזעזעת. הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם חולים ועלולים למות. היית עד ראייה לכך?


"לא, לא, לא הייתי עד ראייה, שמעתי. היו באים לבכות אצלי. זו עדות שמיעה, אבל אני מאמין במה שתיארתי באמונה שלמה".

היית מנהל המחנה, מה עשית כששמעת את התלונות הללו?

"הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים לסוכנות ואף אחד לא ענה. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות".

למי כתבת?

"כתבתי לאדם אחד, נחמד ואנושי. תן לי להיזכר בשם שלו. יש שכונה על שמו בחולון. יוספטל היה שמו. גיורא יוספטל".

כתבת מכתבים והוא לא ענה לך?

"אולי המכתבים לא הגיעו".

מה היה תפקידו של מנהל המחנה?

"לדאוג לניקיון ולסדר. לדאוג לחולים ולתינוקות, להביא אוכל. במחנה שלי לא היו קטטות ומלחמות".

מתי עלית ארצה?

"עליתי ארצה מתימן ב-1927 ואני בן 13".

הוזמנת להעיד בוועדת החקירה?

"לא. לא הוזמנתי".


זה היה כמו שוק - סיפור חטיפתה של לאה סעדיה


זמן קצר אחרי שהביאו אותה הוריה המאמצים הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים.

השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת. אבל אמא שלי אמרה להן, 'על מה אתן מדברות?

לקחתי אותה ומאז זו הילדה שלי, בטוב וברע. הילדה שלי. לו הייתי יולדת אותה, גם אז הייתי עוזבת אותה אם היתה חולה?'"


נראה לי שהיא היתה אמא נפלאה.

"גם אבא וגם אמא היו הורים טובים ומסורים. נתנו לי הכל. אהבה, טיפול. זה לא היה קל אז לטפל בילדה חולת שיתוק ילדים".

שמה היום טובה ברקה, מאומצת שהחליטה לחשוף את זהותה הנוכחית. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה בדירה צנועה בדרום תל אביב.

זה צעד אמיץ מאוד. מדוע החלטת להיחשף בשמך הנוכחי?

"להגיד את האמת, חשבתי הרבה עד שהעזתי. הגיע הזמן שיאמינו לסיפור הזה. זה קרה. אם כולם יסתתרו, מי יאמין לסיפור? אבל נכון, לא נוח להיחשף".

מתי נודע לך שאת מאומצת?


"בערך בגיל שתים-עשרה".


מי סיפר לך, אמך?


"לא, הדודה שלי. אולי לאמא לא היה אומץ, מי יודע".


אבל אחר כך שוחחת עם אמא שלך על האימוץ?


"כן. היא סיפרה שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ. אמרו להם, בסדר. מויצ"ו באו הביתה ודיברו אתם. בדקו כנראה אם הם מסוגלים לאמץ ילדה. אחר כך אמרו להם שזה בסדר. עברו את הבחינה".


מאיזה מוצא היו הורייך המאמצים?


"הם היו טורקים, אבל ותיקים בארץ".


סיפרו לך איך הגעת הביתה?


"אבא שלי ואמא שלי הלכו יום אחד לויצ"ו..."


לבית חולים, למעון ילדים, לאחת המעברות?


"לא יודעת. סיפרו לי שזה היה באזור תל אביב. הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו".


מתי החלטת לנסות לאתר את הורייך הביולוגיים?


"בפעם האחרונה לפני שמונה שנים".


בפעם האחרונה? ניסית כמה פעמים?


"כמה פעמים, אבל לבסוף התייאשתי".


אני לא מבין, היה תיק אימוץ?


"כן, היה. כשבאתי בפעם הראשונה לברר, הפקידה מצאה אותו מהר מאוד. זה מה שהיה חשוד בעיני".


כמה מהר?


"כמה דקות. הלכה והביאה אותו. כמה דקות. היא הסתכלה בתיק, אמרה לי שאמא שלי עלתה לבד מתימן ושאי אפשר לראות יותר, הכל בתיק מטושטש וקשה לקרוא. לא נתנה להביט בעצמי".


וחזרת עוד כמה פעמים?


"כן, כמה פעמים".


ובכל פעם סירבו לתת לך לעיין בתיק?


"כן. רק אמרו לי שאמי היתה ממוצא תימני, שעלתה לארץ לבד ב-1946. זה כבר נראה לי חשוד, איזה תימנייה עולה לבד לארץ".


וזהו? זה כל מה שסיפרו לך מהתיק?


"אמרו לי גם ששם אמא שלי היה מזל וששמי לפני האימוץ היה לאה סעדיה".


פגשת אי פעם את הורייך הביולוגיים?

"לא. אף פעם. וזה כואב לי מאוד".

לאה סעדיה, על פי צו בית משפט שנמצא בידי, אומצה על ידי יעקב ורבקה חסיד ב-21 בנובמבר 1948: "נוסף לכך הנני מצווה שהקטנה האמורה לאה סעדיה תכונה מכאן ואילך טובה חסיד, בתם של יעקב ורבקה חסיד, וכי פנקס רישום הלידות יתוקן בהתאם לכך".

החוק מתיר לפקיד הסעד לחשוף את תיק האימוץ בפני המאומץ. אם הוא מסרב לעשות זאת, המאומץ רשאי לערער על כך בבית המשפט. טובה ברקה לא ידעה זאת.

ועדת בהלול מינקובסקי - לאן נעלמו ילדי תימן - עתון דבר 13 באוגסט 1968

 ועדת בהלול מינקובסקי - לאן נעלמו ילדי תימן - עמוס כרמלי, עיתון דבר, 13 באוגוסט 1968

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

במשך 17 שנה ריחפה בארץ תעלומת היעלמם של ילדי תימן ממחנות העולים של ראשית שנות החמישים. על מספר הילדים הנעדרים התהלכו גרסאות שונות: היו שהעריכו אותם בעשרה, בחמישים או במאה מקרים. אך איש לא שיער בי מספרם מסתכם במאות נעדרים.
חוברת כחולה שהונחה בסוף השביע שעבר על שולחן ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת פתרה חלק גדול מן התעלומה. ב- 196 דפיה מקפלת החוברת טרגדיה מזעזעת אודות 342 ילדים שהוריהם התלוננו על היעלמם.
מחבריה — חברי ועדת החקירה המיוחדת שמינתה על־ידי שרי המשפטים והמשטרה — קובעים, כי רק ארבעה מבין 342 הילדים נמצאים בחיים אצל משפחות מאמצות או אומנות בישראל. 316 ילדים נפטרו ו- 22  נעדרים.

ועדת החקירה בראשותם של יוסף בהלול, פרקליט מחוז חיפה והצפון ורב־פקד ראובן מינקובסקי מהמטה הארצי של המשטרה, מונתה ב־ 3 בינואר 1967 להוות ועדה אשר מתפקידה לחקור ביחס לבירור הטענות בדבר היעלמם של תינוקות ממחנות העולים בשנים 1949 - 1951 וגורלם.

הצורך בחקירה נולד כשהורים קיבלו צווי גיוס לבניהם

הצורך בהקמתה נולד בעקבות זעקה ציבורית שהקימו חלק מן ההורים, שחשדותיהם גברו בשנת 1966 כאשר קיבלו צווי גיוס עבור בניהם הנעדרים. צריך היה מי שייחלץ לעזרת ההורים הממורמרים, יעזור בהסרת הלוט מעל התעלומה המחרידה ויפתור את ההורים מן הסיוט הנורא אחת ולתמיד.
בהתחלה נרתמו לפעולה שניים מתושבי קרית-אונו, שלום צדוק וחיים עמראני, שקיבלו על עצמם לארגן כנס של הורי הילדים שנעלמו. הכנס בחר ועדה ציבורית, אשר הצליחה במרוצת פעולתה לגלגל את הנושא עד לשולחן הכנסת. הטיפול הועבר בהמלצת שר המשפטים לוועדת השירותים הציבוריים וזו החליטה על מינוי ועדת החקירה.

 בכתב המינוי הודגש גי על חברי ועדת־החקירה לעמוד בקשר עם נציגי הוועדה הציבורית (ושניים מהם, יועצה המשפטי ה. קהן והחוקר עמי חובב הצטרפו אליה כנציגים) וכן נקבע שהמפקח הכללי של המשטרה יעמיד לרשות הוועדה את העזרה הנאותה בכוח אדם, ברכב ובציוד. הוועדה השתכנה בארבעה חדרים במטה נפת פתח-תקווה. ולרשותה הועמדו  4 חוקרים קבועים, קצין ניהול, ארכיבאר, מזכירה, נהג ורכב. לאחר
שהסתבר כי החקירה היא ענפה ומסתעפת הצטרפו אליה חוקרי משטרה נוספים.


נבדקו ארכיונים ומסמכים, רואיינו עשרות אנשים

ראשית מעשה שמה הוועדה את ידה על כל הארכיבים והמסמכים הנוגעים לעליית יהודי תימן והנמצאים בידי המוסדות שטיפלו בשעתו בעליית יהודי תימן, כגון: הסוכנות היהודית, משרד הסעד, משרד הבריאות, בתי־חולים וכוי.
היא פנתה בקריאה לציבור באמצעות העיתונות והרדיו לבוא לעזרתה ולמסור לה את כל הידיעות הנוגעות להיעלמם של ילדי תימן. אנשיה התפרשו על ששת מחנות העולים שבהט שהו עולי תימן והעלו מהריסות הבניינים ומצריפים נטושים ופרוצים אלפי תיקים, מיסמכיט וקטעי יומנים שתיו לעזר רב

רואיינו עשרות אנשים, מנהלים ועובדי מחלקות של מוסדות ציבוריים וממשלתיים, שסיפקו מידע על מיכלול הבעיות הנוגעות לעליית יהודי תימן, וניגבו עדויות מ־ 339 ההורים המתלוננים כשלכל תלונה נפתח תיק חקירה לחוד.

 תחלואה קשה במחנה עין שמר

איסוף החומר על־ידי הוועדה נתקל בקשיים מרובים שהזמן גרמם. רוב התלונות התייחסו לשנות החמישים המוקדמות, בעוד שמרבית המוסדות בהם שהו עולי תימן חוסלו בינתיים והארכיונים שלהם חלקם הושמדו וחלקם נמצאו חסרים כתוצאה מטלטולים והעברות.
הוועדה עשתה מאמץ עליון לאסוף כל מסמך, היכול להפיץ אור על היעלמם של הילדים ואף הגיעה למרתפי אותם המוסדות שעסקו בעליית יהודי תימן כדי לחפש בהם מיסמכים מתאימים.

בין השאר, הגיעה הוועדה בחיפושיה אל יהודי יוצא תימן בשם י. אריכא, המתגורר ביום במרכז הארץ ואשר היה אחד האחראים על מחנה העולים בעין שמר...

להמשך קריאה, להלן צילומי הכתבה




העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - 12.1.1996

העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית

מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)
מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)
למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35, כאן היה המוסד עד 1950. משמאל: מול איכילוב, לכאן עבר המוסד ב- 1950.


מאות ילדים תימנים נשלחו מבתי החולים ומבתי התינוקות במעברות להחלמה במוסדות של ויצ"ו. לפי העדויות, רבים מהם הגיעו לשם בלי רישום, בלי שם, בלי קשר עם ההורים. לפחות שני ילדים מאומצים טוענים שנלקחו לאימוץ ממעון "אם וילד" בתל אביב. אבל שמעון שרשבסקי, שהיה אז מנהל המוסד, אומר השבוע שלא ראה אצלו מעולם ילד תימני ומעולם לא שמע על אימוץ

19.04.2016
יגאל משיח

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 12/01/1996

טובה ברקה, שהסכימה לחשוף לראשונה את סיפורה לפני שבועיים (מוסף "הארץ", 29.12.95), שמעה שהיא בת מאומצת מפי דודתה כשהיתה בת 12. כעבור זמן תיארה לה אמה המאמצת את הליכי האימוץ. הלכנו לויצ"ו, סיפרה לה האם, וביקשנו לאמץ ילדה. נציגים של ויצ"ו ושירותי הרווחה הגיעו לבית ההורים, התבוננו, בדקו וראיינו את המבקשים. ההורים מילאו טפסים. נערכו עוד כמה בדיקות, סיפרה לה אמה, ואחרי כמה חודשים קיבלו ההורים הודעה שבקשת האימוץ אושרה.

העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית
העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית

את הילדה הביאו הביתה מבית ילדים גדול באזור תל אביב. "זה היה שם כמו שוק", סיפרה לה אמה. "המון ילדים באולם גדול אחד. אמרו לנו 'תסתובבו ותבחרו'". ההורים המאמצים, לאה ויעקב חסיד, עשו כפי שהתבקשו. הסתובבו בין הילדים, התבוננו ובחרו בטובה, שאז היה שמה לאה סעדיה. "אבא בחר בך", סיפרה לה האם, "ולקחנו אותך הביתה".

"רק ויצ"ו שמעתי", אמרה לי טובה ברקה השבוע. "פנו לויצ"ו, לקחו מויצ"ו, הכל ויצ"ו". זמן מה אחרי האימוץ לקתה הילדה בשיתוק ילדים. השכנות יעצו לאמה להחזיר אותה לויצ"ו ולבחור ילדה אחרת, אבל האם נפגעה מעצם הרעיון. "'היא כבר בתי', אמרה להן, 'ואם הייתי יולדת אותה הייתי עוזבת אותה במחלתה?'" טובה ברקה, בכל שיחה, חוזרת ומתארת את מסירותם ואהבתם של הוריה המאמצים בתקופת מחלתה.

במארס 1985 ריאיין כתב "העיר" אילן מגט גבר בן 33 בעל מראה תימני שאומץ על ידי זוג ניצולי שואה. בתעודת הלידה שלו רשומים הוריו המאמצים כהוריו הביולוגיים. כאשר שאל את אביו איך זה יכול להיות, ענה לו האב: "בשנת 52' בכסף יכולת להשיג הכל. עלה לנו הרבה כסף העסק הזה של תעודת הלידה. אף אחד לא יכול לבוא עכשיו ולתבוע אותך".

מה אתה יודע על עצמך, שאל אותו הכתב. "כמעט כלום. אמי סיפרה לי שבשנת 52' השתתפו הורי בסיור במוסד 'אם וילד' של ויצ"ו בתל אביב, אחרי שתרמו לו כסף. כשעמדה אמי ליד אחת המיטות ראתה ילד נחמד, לקחה אותו לידיה ונתנה לו לשתות מבקבוק חלב. הילד הזה הייתי אני. כשרצתה להחזיר אותי למיטה, סיפרה, הידיים שלי נסגרו עליה. לא רציתי לעזוב אותה. ואז היא הסתכלה על אבי ואמרה: ניקח אותו".


השם ויצ"ו השתרבב גם לשיחתי מלפני שבוע עם ראובן פלד, מי שהיה האחראי מטעם משרד הבריאות על שירותי הבריאות במחנות העולים בשנות המדינה הראשונות. ילדים היו נשלחים להבראה במוסדות של ויצ"ו, במימון משרד הבריאות. "ילדים שנשלחו למעונות הילדים של ויצ"ו להבראה היו חוזרים למחנות", טען ראובן פלד. "ויצ"ו היו מסודרים מאוד. הם ניהלו רישום מדויק. ילד שהגיע אליהם חזר למחנה".


שמעון שרשבסקי היה מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב במשך כארבעים שנה, עד פרישתו בשנת 1975. היום הוא גמלאי, תושב תל אביב. "איך מצאת אותי?" שאל שרשבסקי בשיחת הטלפון המקדימה. דרך משרד הבריאות, אמרתי. שרשבסקי הסכים להתראיין ברצון והזמין אותי לביתו, אבל כשנכנסתי השתנה מעט מאור הפנים. "לפני שאתה מוציא את המחברת, תסביר לי בדיוק מה אתה רוצה ממני", אמר שרשבסקי בהסתייגות.
שמעון שרשבסקי: "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור"


למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35 בתל אביב, שם שכן מוסד "אם וילד" של ויצ"ו עד 1950 יעקב אגור


למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35 בתל אביב, שם שכן מוסד "אם וילד" של ויצ"ו עד 1950 יעקב אגור
אני כותב על שנות המדינה הראשונות, הסברתי. על מחנות העולים, שירותי הבריאות, העליות מתימן, אימוץ הילדים.

"סליחה שהטרחתי אותך", אמר שרשבסקי, "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור".

נאמר לי שהיית המנהל של מוסד "אם וילד" של ויצ"ו. זה נכון, אני מבין.

"הייתי המנהל ארבעים שנה".

"בהתחלה ברחוב המלך ג'ורג'", מצטרפת אשתו לשיחה, "ואחר כך, כשהמוסד שם נהיה קטן מדי בשביל כל הילדים, העבירו אותו למוסד מול איכילוב. תראה, אני הייתי מורה בתל אביב יותר משלושים שנה ולא ראיתי אפילו ילד אחד שככה נראה תימני, אצל הורים אשכנזים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" הפסיק אותה בעלה בחוסר סבלנות. רעייתו חזרה למקומה במטבח, אבל המשיכה להשתתף בשיחה מאצל מחבת הטיגון. מפעם לפעם גם חזרה לחדר לתרום הערה קצרה, על חשבון התבשיל שעל פי טרונייתו של שרשבסקי החל מיד להישרף.

אז אתה אומר שילדים מ"אם וילד" לא ניתנו לאימוץ. הילדים הגיעו אליכם עם ההורים?


השופט משה שלגי (מימין) מוסר לראש הממשלה יצחק רבין את דו"ח הוועדה, דצמבר 94' יואב למר
השופט משה שלגי (מימין) מוסר לראש הממשלה יצחק רבין את דו"ח הוועדה, דצמבר 94' יואב למר


"לא. לא. הילדים הגיעו מהעירייה. לי לא היה כל קשר עם ההורים".


לא ראית מעולם את ההורים, כל הקשר היה עם העירייה. אז מי הביא את הילדים?


"העירייה, העובדת הסוציאלית".


הביאה אותם באמבולנס?


"לא, לפעמים בטקסי, לפעמים במכונית פרטית".


ומי החזיר אותם?


"העירייה. העובדת הסוציאלית".


אבל זאת היתה האחריות שלך?


"לא שלי. העירייה הביאה, העירייה לקחה. לי היה קשר רק עם העירייה".

אני לא מבין, זאת היתה פגייה או שזה היה מעון ילדים?

"גם פגייה וגם מעון ילדים", אמרה רבקה שרשבסקי, שהתגנבה שוב לשיחה. "היו שם איזה מאתיים ילדים".

מאתיים פגים?

"לא לא", אמרה רבקה שרשבסקי. "איזה חמישים פגים ומאה וחמישים ילדים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" לחש אדון שרשבסקי והחזיר את אשתו אל הסירים.


אני לא מבין את העניין הזה עם הפגים. אמרת שהמוסד לא עסק באימוץ, אבל אתה לא ראית הורים, אז מאיפה באו כל הפגים?


"מאיכילוב".


ככה הביאו פגים? אם לא לשם אימוץ, אז לשם מה?


"ואם איזה זונה ילדה ילד, אז מה עושים איתו? הביאו אותו אלינו".


ומי לקח אותו? מי החליט מתי ייקחו אותו, אתה?


"לא אני. באו מהשירותים הסוציאליים ולקחו אותו".


באו ולקחו פגים?


"ילדים הוא החזיק עד גיל ארבע", העירה רבקה שרשבסקי מהמטבח.


עד גיל ארבע. פגים שגדלו אצלכם וילדים שהובאו והוחזקו עד גיל ארבע. וילדים תימנים לא נשלחו אליך ממחנות העולים?


"לא ראיתי ילדים תימנים, כבר אמרתי. באמת שאני לא יכול לעזור לך, מצטער שהטרחתי אותך לחינם".


רק עוד שאלה. אז לאן שלחת את הילדים, את הפגים, אחרי שהתפתחו?



מרדכי וירשובסקי: "לאן נעלמו הילדים? למה לא אמרו להורים את האמת? למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר? דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות. היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן"


"לא אני שלחתי. היו באים ולוקחים. העובדת הסוציאלית. יותר אני לא יכול להגיד לך, אני לא יודע".


אתה בטח יודע לאן שלחו אותם.


"לא לא. לאן שלחו ולמה לקחו אני לא יודע".


ולא שאלת?


"תשמע, היו מביאים את הילדים ואנחנו טיפלנו בהם, פיטמנו אותם".

והורים לא ביקרו במוסד מעולם?

"אף פעם".

ואם בא איזה הורה לחפש את הילד ולא מצא?

"הייתי אומר 'מצטער' ומפנה אותו לעירייה".

"אדון שרשבסקי", אמרה אשתו מהמטבח, "עבד שם ארבעים שנה. אם הוא אומר, הוא יודע".

"כדי שלא תצא בידיים ריקות", אמר שרשבסקי, "אני אספר לך סיפור מצחיק על הילדים. היתה לנו שם במוסד פינת חי בשביל הילדים והיה שם איזה ילד פרחח ויום אחד שמעתי מהילדים שהוא שבר לאחד האפרוחים את הרגל. ככה במזיד. זה הרגיז אותי מאוד. גם הילדים הצטערו. אז כשהם באו אלי אמרתי להם: במקום שאני אתן לו את העונש, אז תחשבו אתם איזה עונש לתת לו. למחרת הם באים אלי, הם חשבו ביניהם ויש להם עונש. לשבור לילד את הרגל. עין תחת עין. מה אתה אומר?"

מצחיק מאוד.


"מצחיק, נכון. ויש לי עוד סיפור".


"הוא היה צריך לכתוב ספר", אמרה אשתו מהמטבח.


"אז תשמע, שתצא בכל זאת עם משהו. בחדר האוכל היינו מסדרים לילדים את הצלחות על השולחן, הכל ביחד. פה המנה הזאת, על ידה המנה הזאת ובסוף הפודינג. אז ילד אחד התחיל לאכול, אבל כל הזמן גנב כפית מהפודינג של הילד על ידו. בסוף, אחרי שהוא אכל לו כמעט חצי מהפודינג, הילד קם, הרים את הצלחת, ככה בשתי הידיים, ושפך לו את הפודינג על הראש. מצחיק, לא?"

מרדכי וירשובסקי: "גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת?"

מצחיק מאוד. אז זה היה בית יתומים כזה, כמו בסיפורים העצובים.

"למה בית יתומים? לא היו שם רק יתומים. היו גם ילדים עם הורים. אם היתה משפחה במצוקה והיא לא היתה יכולה לגדל את הילד, אז היו לוקחים לה את הילד ומביאים אלינו. אחר כך שינו את זה. התחילו לתת למשפחות כסף שיסתדרו".

ואת הילדים שלקחו מהוריהם היו מחזירים להורים?


"זה אני לא יודע. העובדת הסוציאלית היתה באה ולוקחת".

וילדים תימנים לא נשלחו אליכם ממחנות העולים?

"לא", אמר שרשבסקי בהחלטיות.

חזרתי אל ראובן פלד.

סיפרת לי ששלחתם ילדים תימנים ממחנות העולים להבראה. גם ל"אם וילד" בתל אביב?

פלד: "ודאי".

שמעון שרשבסקי, שהיה מנהל המוסד ארבעים שנה, אומר שלא ראה ילד תימני מהמחנות.

"שרשבסקי, שמעתי את השם. איך זה יכול להיות? הרי שלחנו גם ל'אם וילד' בתל אביב".


אז איך אתה מסביר את זה?


"נו טוב, אולי לא נעים לו".

אולי גם לא נעים לו, משום מה, לדבר על הליכי האימוץ שהתבצעו במוסד שניהל. לפני 30 שנה, בהקשר אחר, אירח שרשבסקי במוסד "אם וילד" את כתב "הארץ" רן כסלו, לכתבה על פעילותו הברוכה כתחנה בדרכם של ילדים "בלי אבא, בלי אמא" אל המשפחה המאמצת. כסלו מתאר שם את הליכי האימוץ במוסד, כיצד באים זוגות, עורכים סיור במעון ובוחרים ילד לאימוץ. וגם שם תרם שרשבסקי לסיום סיפור על ילד עזוב שהתגלה על שפת הים, טופל בבית החולים, והופנה למוסד שלו כשהחלים. "איש לא מסוגל להבין עד כמה חזק כושר החיים של ילדים כאלה", אמר אז שרשבסקי.

בתחילת שנות החמישים ניהלה תנועת ויצ"ו העולמית בית הבראה לילדים עולים בצפת. הילדים נשלחו לצפת מבית החולים רמב"ם בחיפה, שהו במוסד תקופת מה, החלימו ושוחררו. רופאת המוסד, מי שהורתה לשחרר את הילדים וחתמה גם על מסמכי השחרור, העידה בוועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של מאות "ילדי תימן". היא אינה זוכרת לאן נשלחו הילדים. על פי עדותה לא פגשה בהורי הילדים מעולם. רמב"ם שלח והיא טיפלה. לפעמים רמב"ם שלח ורמב"ם לקח.

לא היה לי כל קשר עם ההורים, העידה הרופאה, רק עם רמב"ם. גם עדים אחרים, הזוכרים עדיין את בית ההבראה של ויצ"ו העולמית, העידו שלא ראו מעולם את הורי הילדים. הילדים החלימו בבית ההבראה, באו ויצאו במחזורים של 30-20, אבל ההורים לא באו מעולם לבקרם. עובדת במוסד מעידה על כך, רופאת המוסד מעידה על כך, שכנים מעידים על כך. "העובדה שבאותן שנים פעל בצפת מוסד השייך לויצ"ו העולמית מעורר סימן קריאה", אמרה ל"הארץ" חוקרת הוועדה הממלכתית, דרורה נחמני רוט.


לאן הועברו הילדים ממוסדות ויצ"ו? כמו הרופאה האחראית על בית ההבראה בצפת, גם שמעון שרשבסקי מתל אביב, שהיה אחראי על הפגייה ועל הטיפול ב-150 ילדים ללא הורים, אומר שאינו יודע לאן נשלחו. ועדת בהלול-מינקובסקי, הוועדה הראשונה שחקרה את היעלמם של "ילדי תימן", התייחסה בדו"ח שלה למעורבותם של מוסדות ויצ"ו בתעלומה, וצירפה לדו"ח תרשים שכותרתו "תנועת ילדי תימן הנעדרים".


על פי תרשים זה, מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב היה מרכז לתנועת ילדים דו-סטרית: מבתי תינוקות במחנות העולים ראש העין, עין שמר, פרדס חנה ובית ליד; באמצעות משרד הסעד ל"אומנה" בצפת; באמצעות משרד הסעד למוסד ויצ"ו בירושלים, ומשם באמצעות משרד הסעד ל"משפחות אומנות". אבל שמעון שרשבסקי, שניהל את המוסד ברציפות מימי היותו ברחוב המלך ג'ורג' בסוף שנות הארבעים, טען באוזני שלא ראה אפילו ילד אחד מהמחנות. איך ייתכן?


ועדת בהלול-מינקובסקי ניסתה לברר את גורלם של 342 ילדים שנעלמו. היא קבעה ש-316 מהם מתו, ארבעה אומצו, ועל 22 לא הצליחה למצוא מידע חד משמעי.

יוסף בהלול, שעמד בראש הוועדה הראשונה, מונה אחר כך לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. בפברואר 1985 הוא נשאל על ידי כתב "העיר" מה התחדש מאז שהסתיימה החקירה שלו ב-68'.


"אל החקירה הזו התייחסתי כאל שלב א', שאחריו צריך לבוא שלב ב', לא כאל סוף פסוק", אמר השופט בהלול. "אבל לא ידוע לי שנעשה משהו. יש המלצה להמשיך לחקור, הרי נשארו עוד 22 ילדים! זה מספר שאי אפשר להתעלם ממנו. לא מצאנו שום ראיה על מקום הימצאם, איננו יודעים אם הם חיים או מתים, אם הם נמסרו לאימוץ שלא כדין, אם הם נמצאים בחו"ל או לא. כל האפשרויות פתוחות".


לעומת כל סימני השאלה המציקים האלה, הודיעה ועדת החקירה השנייה, ועדת שלגי, עם תום עבודתה ב-1994, כי עיינה ב-10,000 תיקי אימוץ בגנזך המדינה מהשנים 1960-1949 ולא מצאה בהם אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם. מסקנותיה הפסקניות כל כך של ועדת שלגי נראות תמוהות עוד יותר כאשר קוראים את דברי חבריה בפרוטוקול ישיבת ועדת הפנים של הכנסת מ-27 במאי 1991.


הישיבה ההיא כונסה אחרי שעברו יותר משנתיים וחצי מאז הקמת הוועדה. חבריה מדווחים לחברי הכנסת על ההתקדמות האטית של החקירה, על קשיי העבודה, על המורל הירוד ועל הישגיהם המבוטלים עד אז.


בפתח דבריו מספר יו"ר הוועדה, השופט משה שלגי, על היקף העבודה העצום.

משום כך החליטה הוועדה לבקש מהמשטרה להקצות לה כמה שוטרים לסייע בחקירה.


הוועדה, מספר שלגי, נתקלה בסירוב גמור: "הם לא היו מוכנים להקצות לנו אנשים". בלית ברירה החליטה הוועדה להעסיק ארבעה חוקרי משטרה בגמלאות.


הניסיון להשיג לחוקרים אלה סמכויות שוטר, כדי לדון בחומרים חסויים, נתקל בסירוב.

אחר כך סיפר השופט שלגי לחברי הכנסת על בעיות תשלום לחוקרים. בשל בעיות אלה התפטר אחד החוקרים מיד, ושני האחרים התפטרו כעבור חודשיים. בסופו של דבר ביטלה הוועדה את הקשר גם עם החוקר הרביעי. "חשבנו שאם החוקרים לא עמדו בזה גם דומיהם לא יעמדו בזה וצריך למצוא שיטה אחרת".


אבל הוועדה לא מצאה שיטה אחרת, ושכרה צוות חקירה נוסף. אחרי שדיווח בהרחבה על קשיי המשימה, הודיע שלגי כי בשלב זה, שנתיים וחצי שנים מתחילת החקירה, יש בידיו 12 תיקים שבהם חומר סופי, ברור ומוסמך. 12 מתוך 400 תיקים.


"מה אומרים תיקים אלה?" שואל ח"כ יהושע מצא.


"12 התיקים האלה מדברים על פטירה", עונה השופט שלגי.


"אלה 12 תיקים אקראיים מתוך 400 ומעלה?"


"נכון", עונה שלגי.


ואחר כך הוא מוסיף: "מה שעשינו נראה לכאורה בלתי יעיל. אנחנו כבר בשנה השלישית של עבודה. בשלב מסוים, אני באופן אישי, חשבתי על החזרת המנדט לראש הממשלה וחשבתי לומר שבקצב כזה ובקשיים שכאלה אני לא יכול לעמוד. אבל אחרי מחשבה שנייה חשבתי שאם התחלנו בעניין, אנחנו מוכרחים לגמור אותו.

אבל אני לא יכול לומר שאני מרוצה מקצב העבודה. אם הייתי אופטימי בעבר, אני פחות אופטימי היום. כאשר קיבלנו את המינוי האמנתי שתוך שנה וחצי-שנתיים נגמור את העניין".

מצא: "מה מונע מבעדך להגביר את קצב העבודה?"

שלגי: "בעיה אחת היא לחשוף חומר מלפני ארבעים שנה. במשרד הפנים יש מעט מאוד חומר מקורי. בחלק גדול יש רישומים ובחלק גדול אין רישומים. לחשוף חומר כזה קשה מאוד. חלק גדול מהמוסדות שהילדים הוחזקו בהם לא קיים. בתי חולים השמידו ארכיונים. חלק מהארכיונים של בתי החולים נמצאים בידי הסוכנות. החומר הזה איננו מסודר. יש בעיה קשה".


בהמשך דבריו קרא שלגי פסקה ממכתבו של מר ברדוגו, אחד מחוקרי צוות החקירה השני: "ככל שמעמיקים את הבדיקה כדי להגיע לתוצאות סבירות, כן הזמן הנדרש לכל מקרה הוא מעבר לכל מה שחשבנו כשהתחלנו במבצע. העניין לא פשוט ודרושה סבלנות רבה, בייחוד כשלא ניתן להשיג עובדים מיומנים המוכנים להצטרף לצוות הקיים, עקב אי רצון או זמן או התמורה הניתנת".


בתגובה למכתב תלונה זה שואל ח"כ מצא, אם אפשר להעסיק פנסיונרים ממשרד הפנים.


שלגי: "הנושא הזה הועלה פעמיים בישיבות הוועדה. פה יש צורך במיומנות, לטעמי. אפשר לחשוב על זה פעם שנייה ולצרף אנשים אחרים אם הצוות יהיה מוכן לעשות את עבודת הניהול".


בעניין זה העיר חבר ועדת שלגי יגאל יוסף, ראש מועצת ראש העין: "אני מציע שלא נרוץ אלא נעשה זאת לאט לאט. אולי נצליח למצוא כוח אדם קטן שיתגבר את הצוות הזה, אבל הקצב לא יהיה בהרבה יותר מהיר".


אחר כך דיווח החוקר ברדוגו: "עד היום פתרנו 12 מקרים. ההערכה שלי היא שעברנו את 20 המקרים. אלה מקרים שאפשר להציג למשפחה הוכחות של 100 אחוזים בדבר פטירה. הישיבה של היום נקראה בדיוק כשאנחנו נמצאים בשלב שקשה לדווח במיוחד. יש קבוצה שעימה הגענו עד בתי חולים. יש קבוצה שהגענו עד חברות קדישא. אז רישום הפטירות היה בידי משרד הבריאות ולא בידי משרד הפנים.

באותה תקופה משרד הבריאות היה רושם את הפטירה וזורק את ההודעה, ונשאר רישום בספר בלבד. יש בעיה, האם הוועדה מוכנה לקבל את הספר כהוכחה שהיתה הודעת פטירה? אנחנו רוצים להחמיר עוד יותר. בנוסף לרישום בספר אנחנו נוסעים לבית חולים, מוציאים רישום רפואי וכן הלאה. זה לא פשוט. חלק גדול מהחולים נפטרו במרפאות או במחנות.

"גם חברות קדישא, יש חברות מסודרות ולא מסודרות. יש רישומים בכתב יד בספר והספר בידי הקברן בביתו. יורשיו השמידו לעתים את הספרים... יש בעיה של תקציב ובעיה של כוח אדם. אנחנו עובדים בנושא זה רק יום אחד בשבוע ואיננו רשאים יותר... היו"ר הציע להעסיק פנסיונרים. בצוות שלנו נמצא פנסיונר אחד. אפשר להשיג עוד אחד או שניים.


"ביקשנו רכב, למשל, כדי להגיע אל ההורים של הילדים — יש צורך לעשות השוואות. לא נותנים רכב ולא נותנים דברים אחרים".


שלוש שנים אחר כך פירסמה ועדת שלגי את מסקנותיה ההחלטיות. כמעט ללא כוח אדם הודיעה עכשיו כי הצליחה לבדוק לא 12 ולא 120 תיקים אלא 10,000 תיקי אימוץ. 199 ילדים שאת גורלם חקרה, לא נמצאו שם. הם מתו ונקברו, קבעה הוועדה. רק גורלם של 65 נעדרים לא הוברר.


מרדכי וירשובסקי, אז חבר ועדת הפנים שהשתתף בישיבה ההיא, זוכר אותה היטב. "שאלנו למה זזים כל כך לאט וכמה זמן זה יקח", הוא אומר עכשיו. "לוועדת שלגי לא היו סמכויות של ועדת חקירה. תיאורטית אפשר היה לשקר לה. לא היתה חובה להתייצב לפניה או לכתוב לה, וגם לא היתה חובה להגיד את האמת כמו לפני ועדת חקירה. הקשיים היו קשיי אמת, אבל כל מה שאתה קורא בפרוטוקול לא היה קורה אם היו מקימים אותה לפני 40 שנה. חבר הכנסת שילנסקי ואני הצענו כבר לפני עשר שנים להקים ועדת חקירה בעלת סמכויות, אבל לא שמעו לנו. היו מספיק אנשים שהבינו שדברים שייצאו משם — יותר טוב שלא ייצאו. לא שמי שהתנגד להקמת הוועדה היה מעורב בעניין, אבל פחדו מהרבה דברים".


ממה?

"מהתשובות. לאן נעלמו הילדים. למה לא אמרו להורים את האמת. למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר. דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות".

ניסו להשכיח?

"היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן. ברגע שאני שואל שאלות ולא מקבל תשובות ענייניות, והעניין לא קשור לביטחון המדינה, אז מה נותר להסיק? שיש ניסיון להשכיח. מי שיש לו ידיים נקיות חייב להוכיח. לממסד היה נוח מצב נמשך של אי ודאות".

האמנת למסקנות ועדת שלגי?

"גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אני לא זוכר באיזו צורה התבטאתי בדיוק אז, אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת? מספר המקרים לא מוסיף ולא מוריד: אנשים נעלמו וחייבים להגיע לאמת. מה צריך היה כדי להביא לחקירה, רצח המוני? ומתי החליטו על ועדת חקירה ממלכתית? רק אחרי שהתחילה האלימות, בגלל פחד וחולשה, כמו שקורה בדרך כלל במדינת ישראל".

"עשרות, אולי מאות ילדים": ויצ"ו ירושלים

יו"ר הוועדה הממלכתית החוקרת את היעלמם של מאות "ילדי תימן" הגיש תלונה במשטרה נגד החוקר הפרטי עמי חובב, בחשד לשיבוש הליכי החקירה. כך אומרת התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים. לדבריה, החשד נגד חובב התעורר בסוף אוקטובר 95', בעת שחקרה את העדה סוניה מילשטיין, שהיתה בתחילת שנות ה-50 אחות מוסמכת במחנה העולים בעין שמר.

מילשטיין טענה שמעולם לא הודיעה להורים על מות ילדיהם בבתי החולים, ואז קיבלה נחמני רוט פתק שהעביר אליה אחד הצופים באולם, חיים גיאת. בפתק זיהה גיאת את העדה מילשטיין כמי שדיווחה לדודו ולדודתו על מות בנם. רק כשההורים התחילו להשתולל במרפאה וסירבו להשלים עם ההודעה, כתב גיאת בפתק, ניגשה מילשטיין לחדר השכן והחזירה את הילד. נחמני רוט ביקשה מגיאת לעלות אל דוכן העדים. אחר כך שמעה התובעת מפי שלושה צופים, כי בהפסקה התיישב עמי חובב ליד מילשטיין והנחה אותה כיצד להמשיך להעיד, מה לומר ומה לא לומר. על סמך מידע זה הוזמנו השלושה ללשכת יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, ומסרו שם את עדותם באופן רשמי.


גם חיים גיאת העיד כי עמי חובב בא לביתו וניסה לשכנע אותו ואת משפחתו לא להעיד בוועדה. העיתונאי אבנר פרחי, שראיין את סוניה מילשטיין בביתה לפני עדותה בוועדה, העיד כי עמי חובב התקשר אליה באמצע הראיון.


על סמך עדויות אלו הוגשה במשטרה התלונה נגד עמי חובב. חובב אישר השבוע ל"הארץ" שנחקר, אך סירב להגיב על החשדות נגדו. "התחייבתי במשטרה לא לדבר בנושא עד שיגמרו את החקירה", הסביר, "אבל אחרי שיגמרו יהיה לי הרבה מה להגיד".

עמי חובב, לשעבר קצין הביטחון של עיריית ירושלים, הוא דמות מפתח בחקירת הפרשה. בשנת 1966 היה חובב אחד הפעילים הראשונים של הוועד הציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים. כאשר הוקמה ועדת החקירה הראשונה ב-1967, ועדת בהלול-מינקובסקי, מינה הוועד הציבורי שניים מחבריו ללוות את ועדת החקירה בעבודתה. חובב היה אחד מהם. בדו"ח הוועדה צוינה תרומתם: "עבודתה של הוועדה נסתייעה סיוע רב על ידי נציגי הוועד הציבורי, עו"ד חיים קהן ומר עמי חובב. שני הנציגים הללו טרחו ועמלו לספק לוועדה כל חומר שנדרש מהם ואף יעצו לוועדה בכל שלבי החקירה".

חובב עבד במשך שנתיים כחוקר פרטי גם בשירותה של ועדת הבירור השנייה, בראשות השופט בדימוס משה שלגי. גם בדו"ח ועדת שלגי הוא זכה לצרור מחמאות: "מר חובב הקדיש לעבודת הבירור את מיטב זמנו, מאמציו והידע שלו, והוועדה מודה לו על כך. עבודתו נתנה למלאכת הבירור את הדחיפה הנחוצה, והיא נעשתה במומחיות הולמת, בכישרון, באיכות מרשימה ובמסירות מיוחדת. בידו עלה להגיע למידע שבודקים לפניו לא הגיעו אליו. הרבה בזכות מומחיותו ומסירותו נסתיימה מלאכת הבירור ברמה טובה ככל שהשיגה ידנו".

עלה חשד שעמי חובב שיבש את תהליכי החקירה, כשהנחה נחקרים כיצד להעיד

עמי חובב הוא דמות מפתח גם בבירור התעלומה האופפת את מספר הילדים שנמסרו לאימוץ. ועדת בהלול-מינקובסקי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-3,060 תיקי אימוץ מהשנים 1956-1949, ואילו ועדת שלגי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-10,000 תיקי אימוץ מהשנים 1960-1949. אבל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה התבצעו בשנים 1960-1950 רק 1,830 אימוצים. השבוע ביקשנו מחובב להסביר את הפער העצום הזה.

"בגנזך המדינה נמצאים 10,000 תיקי אימוץ מכל שנות קיומה של המדינה", אמר. "אנחנו בוועדת שלגי קיבלנו אישור לעיין בתיקי האימוץ. קודם כל עשינו מיון, והוצאנו את התיקים מהשנים הרלוונטיות לחקירה, ואז אולי נשארו 3,000".

ואיך מיינתם את התיקים האלה? הפרדתם את התיקים של ילדים שהוריהם יוצאי תימן?

"לא, הרי זו הבעיה, שהיו הרבה ילדים שלא ידעו בכלל מי ההורים שלהם. בהרבה תיקים לא היו בכלל פרטים על ההורים. ראינו בכמה תיקים, שהשופט התבקש לאשר את האימוץ אבל הוא החזיר את התיק וביקש להמשיך לבדוק, לנסות לאתר את ההורים הביולוגיים. ורק כעבור זמן, אחרי שלא מצאו אותם, אישר את האימוץ".

איפה היו הילדים עד אז?

"אלה ילדים שהיו בבתי חולים וההורים לא באו לקחת אותם. אז בתי החולים העבירו אותם לויצ"ו בירושלים, ושם הם היו חודש, שנה, שנתיים".

כמה ילדים כאלה היו?

"עשרות, אולי מאות ילדים שלא הצליחו לאתר את ההורים שלהם. צריך להבין, הסוכנות מימנה את החזקתם של הילדים בויצ"ו, ואחרי זמן הסוכנות אמרה די, עד כאן, לא מוכנים לשלם יותר, ולחצו על משרד הסעד לטפל בהם. ואז התחילו למסור את הילדים לאימוץ".

ולאן נעלמו הילדים שהחלימו - יגאל משיח - הארץ - 05.01.1996

ולאן נעלמו הילדים שהחלימו - יגאל משיח - הארץ - 05.01.1996 - כתבה רביעית בסדרה

ראובן פלד, מנהל השירות הרפואי לעולה בשנים 1947-1952, בראיון ראשון: "במחנה שכחו ששלחו את הילדים לבתי חולים. לא היה רישום. לא היה סדר, לא היה מעקב. היה תוהו ובוהו. לפעמים הנהג לקח את הילדים ממחנה א' והחזיר למחנה ה'. הם היו צריכים להחזיר לצריף, והחזירו לאיזה צריף. לא היתה כתובת, החזירו לאן שהחזירו. היו עשרות מקרים כאלה. ובתוך המצב הזה, יכול להיות שזרים לקחו ילדם לא שלהם". 
היעלמם של מאות ילדי תימן, כתבה רביעית בסדרה.

התקררות מוזרה תקפה את סיפורה של רוזה קוצ'ינסקי עד שהגיעה אליה ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של ילדי תימן. קוצ'ינסקי, היום בת 61, תושבת חדרה, היתה בת 16 כשהתחילה לעבוד כמטפלת בבבית התינוקות במעברת עין שמר.

לפני פחות משנה צלצלה אל אבנר פרחי, עיתונאי מקומי בחדרה, והזמינה אותו לשיחה. פרחי הקליט. בשיחה עימו סיפרה קוצ'ינסקי שבזמן עבודתה בבית התינוקות היו הממונים על המקום לוקחים באופן שיטתי ילדים בריאים לבתי החולים. ילדים אלה לא חזרו. גם היא עצמה, על פי מה שסיפרה לפרחי בהקלטה, הובילה ילדים לבתי החולים ואלה לא שבו.

הייתה שם בבית התינוקות ילדה אחת שהוריה לא אותרו, מספרת קוצ'ינסקי בהקלטה. זוג אמריקאי בא למקום יום אחד, והתעניין בה. זמן קצר אחר כך נעלמה הילדה. גם זה בהקלטה. בלילות, הוסיפה קוצ'ינסקי, היו באים הורים אל בית התינוקות ומנסים להיכנס כדי למצוא את הילדים שנעלמו. כשנחסמה דרכם, היו ההורים מטפסים על החלונות ומנסים להציץ פנימה.

אבנר פרחי העביר את הקלטת לוועדת החקירה, אבל קוצ'ינסקי סירבה לבוא לירושלים כדי להעיד. על פי מכתבה לוועדה היא חולת לב והנסיעה תסכן את בריאותה. בלית ברירה נסעה הוועדה לחדרה, כל החברים: היו"ר, השופט יהודה כהן, השופטת בדימוס דליה קובל ואלוף מיל' דוד מימון. קוצ'ינסקי נחקרה בדלתיים סגורות, ללא קהל, על פי בקשתה. לפני הוועדה במלואה מיתנה קוצ'ינסקי את עדותה המוקלטת.

"אמרת שלקחת ילדים בריאים לבית החולים", פנתה אליה התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים.

"נכון", השיבה קוצ'ינסקי, "אבל זו רק דעתי, אני לא רופאה".

"ילדים אלה שבו למחנה?" שאלה התובעת.

"היו איזה שניים-שלושה מקרים, מקסימום שלושה".

"אבל מעדותך בעל פה", הקשתה נחמני רוט, "משתמע שהיו עשרות מקרים שכאלה".

"אמרתי", השיבה הנחקרת, "אבל התכוונתי רק לשני מקרים". התובעת המשיכה לחקור את קוצ'ינסקי על אותם הורים שבאו על פי עדותה המוקלטת, לחפש את ילדיהם בבית התינוקות והנחקרת סייגה שוב את דבריה. "לא, לא היו מקרים רים, לא גלי הורים, התכוונתי רק לפעם אחת שכזו".

נחמני שאלה אותה על הילדה שנעלמה והיא השיבה שבעצם לא ידעה אם איצמו את הילדה. היא רק ראתה שלקחו אותה. בא זוג אמריקאי ולקח ילדה, זה כל הסיפור.

אהובה גולדפרב, עדה אחרת, היתה המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית בארץ. בהקלטה נוספת שמסר אבנר פרחי לוועדה סיפרה גולדפרב, כי במסגרת תפקידה ביקרה במחנה עולים בעדן. ילדים רבים נעלמו מהמחנה, אמרה, כי נמסרו לאימוץ. אנשי המחנה כנראה הוציאו להם תעודות מזויפות.

פרחי שאל את גולדפרב באותה שיחה על היעלמם של ילדים בישראל, שהגיעו לבתי תינוקות או לבתי חולים בלי רישום מסודר של זהותם: האם לדעתה הודיעו להורים על מות הילדים, משום שלא ידעו למי להחזיר אותם. גולדפרב לא שללה את האפשרות הזאת. מי הודיע להורים על המוות, היא נשאלה ועל כך ענתה: "האחיות המטפלות" (עמ' 11 בתמליל).

דרורה נחמני רוט אומרת שהעדות הזאת כנראה תהיה קבילה. עקרונית, סיפרה גולדפרב בהקלטה, היה צריך לפתוח לילדים החולןים תיקים רפואיים, אבל במציאות "זה היה קלוש מאוד" (עמ' 14 בתמליל). החזירו להורים רק אם ידעו למי להחזיר (עמ' 15 בתמליל).

פרחי ניסה לאמת את השמועות על חלוקת ילדים לאימוץ על פי מפתח מפלגתי. כן, שמעתי, אומרת אהובה גולדפרב בהקלטה: כשנשארו ילדים בלי הורים הם נשלחו על פי מפתח מפלגתי למוסדות של מפא"י, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, ויצ"ו וכו', ומשם נמסרו לאימוץ (עמ' 17 בתמליל). באותה שיחה מוקלטת סיפרה גם אהובה גולדפרב ששמעה על אנשים מארצות הברית שבאו לאמץ ילדים. היא גם שמעה על הורים מאמצים שבאו לבחור ילדים ממחנות העולים וממוסדות ויצ"ו.

רופאים אמריקאים באו למחנות לבדוק ילדים, גם על כך שמעה. היא עצמה, בשל תפקידה, היתה מרוחקת מהנעשה, האחיו ודאי ידעו יותר.

נחקר אחר, חיים צדוק, מחדד בחקירתו את אופיה המקברי של הפרשה. צדוק היה מנהל אגף עולי תימן בסוכנות בשנים 1943 – 1954. לקראת חקירתו על ידי נחמני רוט, לפני כשלושה חודשים, התכונן ואסף חומר. צדוק ביקש מאנשים שהיו בעבר מנהלי מחנות עולים להמציא לו עובדות שיסייעו לו בעדותו. לאילו עובדות כיוון, ומה בדיוק רצה להאיר ולמצוא, לא התברר בחקירתו. כך או כך, כשעיינה החוקרת בחומר שברשותו, התברר לה שכלולה בו גם רשימה של ילדים בריאים שנמצאו בבתי החולים.

את הרשימה הזאת הרכיב צדוק בסוף שנות ה- 60, בהנחה שיוזמן להעיד בוועדת החקירה הראשונה שהוקמה בפרשה (ועדת בהלול-מינקובסקי). רוב הילדים ברשימה היו תינוקות בגיל פחות משנה, שניים היו בני חמש, 25 חסרי גיל. החוקרת ניסתה לפענח את מסתרי הרשימה וצדוק העיד שלא עיין בה מאז הכין אותה לפני יותר מ- 25 שנה. על היעלמות ילדים הוא מעיד שידע במעורפל. ילדים אכן הוצאו מהמחנות ללא רישום. זה נכון.

"ומדוע לא הקפדת על רישום?", שאלה אותו נחמני רוט, ועל כך זכתה ההיסטוריה, בפעם המי יודע כמה, בתשובת הראש הקטן: ילדים לא היו התחום שלו. מבוגרים הוא רשם, ילדים לא נרשמה. למה? ככה.

תמונת הבלאגן מקבלת חיזוק נוסף במכתב תלונה ששלחו האדונים יונג ולילונג, אנשי הסוכנות להנהלת מחלקת הקליטה בסוכנות, ביוני 1950. השניים קובלים בחריפות על סדרי העברת חולים מהמחנות לבתי החולים. הם גם מציעים תרופה למכה, כרטיס אישי לכל ילד. אסור שילד יתקבל לבית חולים ללא כרטיס, הם מביעים דעתם. ילדים בגיל הרך הם מציעים דיסקית מזהה. כך לא יאבדו ילדים.

לגערה חריפה ביותר זוכים נהגי האמבולנסים, המביאים ילד חולה בלי למסור פרטים מזהים, משאירים אותו בבית החולים בחוסר אחריות, ומסתלקים. יש למסד כחוק את אחריותם של הנהגים, מציעים יונג ולילונג.

יש להנהיג הליך אימוץ שבלעדיו לא יהיה אפשר להוציא ילדים מהמחנות. מכתב זה נכתב כאמור ב- 1950. בידי הוועדה נמצאים מסמכים מתיקי הסוכנות, המאשרים כי בשנת 1951 היו ההיעלמויות תופעה נפוצה ונמשכת.

יצחק בוסי מחדרה, שראיון איתו התפרסם כאן לפני שלושה שבועות, היה בשנים ההן נהג אמבולנס במרפאת השירות הרפואי לעולה בפרדס חנה.

בוסי סיפר כיצד, בלילות שהיה נהג תורן, היו מזעיקים אותו ממעברת עין שמר להוביל ילדים לבית החולים רמב"ם בחיפה. "הרבה עשרות" ילדים העביר כך, ורק פעם אחת התבקש לעשות את המלול ההפוך ולהחזיר ילד לעין שמר. בוסי טען שמעולם לא הוביל ילדים לבדו. "חס וחלילה, רק עם האחות. היינו מביאים את הילדים לרמב"ם, הייתי מחכה כמה דקות שיקבלו אותם ומחזיר את האחות לעיל שמר".

בשבוע שעבר שוחחתי עם ראובן פלד, שהיה מנהל השירות הרפואי לעולה מטעם משרד הבריאות בשנים 1947 – 1952.השירותים הרפואיים בכל המחנות היו כפופים לו מינהלית. פגשתי אותו בדירתו בירושלים, איש צלול, נציג מובהק של דור המדינה. כשנכנסתי פעלה הטלוויזיה ומישהו על המסך, בקצהו השני של העולם, סידר חומה שחומה מול השער.

"מה לעשות, אני בן 77 ועדיין משוגע על כדורגל", אמר פלד כאילו נתפס במשהו המביש את שיבתו.

אחרי שיחה קצרה על מבנה השירות וחלוקת התפקידים, הוא הגיע לךעיקר. הטיפול הרפואי והסעת החולים לבתי החולים, בעיקר הילדים, היו בידי השירות הרפואי לעולה. "הקמנו במחנות חדרי חולים. עשרות מיטות. זה היה מעין בית חולים שדה, פרימיטיבי. היו רופאים, היו אחיות, חלקן מוסמכות, היו גם עובדים סוציאליים. הילדים סבלו בעיקר משלשולים. היה צריך להוציא אותם מהמחנות ולהסיע אותם לאשפוז.

– איך הייתם מסיעים?

היינו מזמינים אמבולנסחים מהסניף הקרוב של מגן דוד. אם זה היה עין שמר, היינו מזמינים מפרדס חנה.


לקריאת המשך התחקיר - הקלק כאן 
 
כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן, 1949 - 1954
כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן, 1949 - 1954

ולאן נעלמו הילדים שהחלימו - יגאל משיח - הארץ - 05.01.1996 - כתבה רביעית בסדרה
ולאן נעלמו הילדים שהחלימו - יגאל משיח - הארץ - 05.01.1996 - כתבה רביעית בסדרה

הורים יורשו לברר אם ילדיהם אומצו - מעריב, נובמבר 1985



 הורים יורשו לברר אם ילדיהם אומצו

מפנה בפרשת ילדי תימן האבודים

כך החליט שר העבודה והרווחה משה קצב עם זאת לא ימסרו פרטים על הילד או על המשפחה המאמצת.

מאת ברוך מאירי

מפנה המוגדר כיוצא דופן,חל בפרשת "ילדי תימן האבודים‭:."‬ אתמול החליט שר העבודה והרווחה להתיר לכל הורה לפנות לפקידת הסעד הארצית, ולקבל מידע אם ילדו אבן נמסר לאימוץ.

השר קצב מסר על כך בפגישה עם חברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, במקביל הורה השר לפקידת הסער לאימוץ למסור לכל אדם שיבקש לדעת אם הוא מאומץ פרטים על הוריו הביולוגיים. עם זאת הבהיר השר קצב כי להורים תנתן אך ורק התשובה אם בנם נמסר לאימוץ, מבלי למסור פרטים על הילד, או על המשפחה המאמצת.

 רבים מיוצאי תימן טוענים כי עדיין לא קיבלו תשובה מוסמכת מה עלה בגורלם של 500 ילדיהם אשר נעלמו בארץ, זמן קצר לאחר עלייתם ארצה.

חברי הוועדה העבירו לשר העבודה את תלונותיהם של הורים אשר סיפרו כי קיבלו צווי גיוס לילדיהם הנעדרים.ובמקרה אחר קיבלו הורים תעודת חסכון בבנק על־שם בנם הנעדר.

האם השלישית - על פרשת ילדי תימן מאת ארז ביטון - מעריב דצמבר 1985


האם השלישית - על פרשת ילדי תימן מאת ארז ביטון - מעריב דצמבר 1985
האם השלישית - על פרשת ילדי תימן מאת ארז ביטון - מעריב דצמבר 1985

על פרשת ילדי תימן

יש אומרים: בשביל מה לדשדש שוב בבוץ של העבר? למי נחוצה עכשיו הנבירה .הזאת בפרשת ילדי תימן? פרשה,שנערמו עליה עשרות שנים ושהטיפול בה עלול לפגוע בריקמה עדינה של חברה מפוררת כחברה הישראלית כיום. מי יודע אילו קופות שרצים של מעשי מירמה מזוויעים עלולים להיחשף בעקבות חקירה חסרת־פשרות בנושא. יש אומרים: די לנו בחזרה כפייתית לטראומות של שנות החמישים. ויש אומרים עוד: מובן מאליו, שבתוך עשייה כה מופלאה של עלייה המונית הסרת־ תקדים בהיקפה,מובן שייתכנו מעידות מוסריות. הבה נמתח קו על העבר ונפתח דף חדש של הווה ועתיד נאורים יותר.

אולם הוועד חציבורי למען ילדי תימן סבור אחרת, וסבורות אחרת כל אותן משפחות, הנושאות בליבן יום־יום, שעה שעה את הכאב הגדול מכל כאב - את כאב השכול ואי־הידיעה של גורל בנים ובנות. וגם אם חלפו בינתיים למעלה משלושים שנה נשמעים האבות והאמהות של הילדים הנעדרים מוכים בצער ובתדהמה שלא כהו עם הזמן.

נתן אלתרמן, אף־על־פי שהיה ידוע כמקורב למימסד, לא יכול היה להתכחש בשום פנים ואופן לאמת שצפח בתוכו נוכח עוולות שנעשו באקט העליה של שנות ההמישים.והוא היטיב לבטא את הקונפליקט שבין תחושת האפופיאה שבמעשה העליה הגדולה לבין תחושת הסלידה ונקיעת הנפש כלפי תופעות בלתי־אנושיות שנתגלעו בזמן העליה.

אלתרמן הפליא לתמצת את עמדתו הרגשית נגד האפלייה שנעשתה בעליית יהודי מרוקו בשירו הידוע "ריצתו של העולה דניינו" מתוך הטור השביעי‭:(1955)‬‭....‬

... בקום חוקנו זה חרדה האדמה תחתנו, ותקרא הם - לא אתם - בני! 
דעתי היא בכך שונה ויתעוות יסוד יצרי אומה 
ונסת‬לף טבעה ונתבזה כוחה‭...‬‭...‬

... דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים בכל אותם חדרי מיון 
עומדים בלי ניד 
שיבת ציון 
והיא יום־יום מוכה פנים, בלי חוקה נוחה ופחדנית‭."‬

לעולה דנינו, אשר כמעט נפסל לעליה בגלל צליעה קלה ברגלו, אלתרמן אומר‭:
... אם זה החוק לישראל, 
יכול נופל לו שנינו כאחד,
רוץ, רוץ, עבדי דנינו
עורך אני:

רוץ רוץ ואל תיחת...
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּית עמי
אשר זיוה נוצץ מדמעך.
 


א‬לתרמן ידע באמת הצרופה שבו, ‬ שאסור לטאטא תופעות שליליות. שאדרבא, חשיפת תופעות והתמודדות רגשית איתן הן תנאי וערובה לחוסן לאומי חברתי.

על האבות והאמהות של יהודי תימן אפשר גם להחיל את שירו של אלתרמן "האם השלישית‭."‬כאבה של אם שאינה יודעת היכן אבד בנה.כאב שיש בו לא רק צער השכול אלא גם תדהמה ותימהון אי הידיעה.

ובכן, לאלה שביקשו כל השנים לטשטש, לגמד ולהחביא ולטאטא את פרשת ילדי תימן מחשש כביכול של פירוד הלילה, לאלה צריך לומר כי ההיפך הוא הנכון. רק בבדיקה ובחקירה של האמת עד תומה באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, רק חקירה ודרישה שכזאת יכולה לטהר ולזכך אותה אפופיאה יחידה במינה של עליית יהודי המזרח ובכללם יהודי תימן בשנות החמישים.

מ‬דובר כאן אומנם גם על מענה אנושי פשוט, שהוא תשובה למאות הורים אודות בניהם, אבל מדובר כאן לא פחות על מעשה לאומי להסרת כתם היסטורי. אם פרשת ארלוזורוב ופרשות אחרות ראויות היו לוועדת חקירה, אין שום סיבה לא לאפשר הקמת ועדת חקירה ממלכתית גם במקרה של פרשת ילדי תימן. התקווה היא, שחפרשה הזו לא תיהפך לכלי ניגוח פוליטי וגם לא לקרדום חפירה לטובות הנאה עבור סקרנים למיניהם. השיקול האנושי והקולקטיווי־היסטורי הוא שצריך להנחות התמודדות אמיצה בנושא.

מפתיע להיווכח בניצנים של יחס חיובי מצד המערכת הפוליטית כלפי הדרישה להקמת ועדת הקירה ממלכתית. הפרשה הזאת, שהוסטה בעבר,נראה שמקבלת כיום יחס בוגר יותר, ללא פחדים וללא משוא פנים. אין ספק,שמאבקם התקיף של ההורים, שהגיעו אצלם מים עד נפש ושעל כורחם נאבקים לדעת מה האמת, עשוי לתת תוצאות, אם יוסיפו להכות בברזל כל עוד הוא חם, שהרי ידוע כי אצלנו פרשה רודפת פרשה והאנדרלמוסיה חוגגת.

האם השלישית 
 שיר על כאבה של אם שאינה יודעת היכן אבד בנה. כאב שיש בו לא רק צער השכול אלא גם תדהמה ותמהון אי הידיעה.
מילים: נתן אלתרמן

אמהות שרות, אמהות שרות:
"אגרוף רעם ניתך, דומיה חזקה.
בחוצות הריקים צעדו בשורות
פנסים אדומי זקן.
סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם,
ומטר בלי אחרית וראש,
ובלי נר בחלון, ובלי אור בעולם".
שרות אמהות - שלוש.

ואומרת אחת: "ראיתיהו כעת,
אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן.
אניה מהלכת בים השקט,
ובני תלוי על ראש התורן".
ואומרת שניה: "בני גדול ושתקן,
ואני פה כותונת של חג לו תופרת.
הוא הולך בשדת, הוא יגיע עד כאן.
הוא נושא בליבו כדור עפרת".

והאם השלישית בעיניה תועה:
"לא היה לי יקר כמוהו!
איכה אבך לקראתו ואינני רואה?
אינני יודעת איפה הוא"!
אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה,
ואולי עוד לא נח, ואולי...
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך, אלוהי.

ד"ר משה נחום: רבין הציע פיצוי על פרשת ילדי תימן

'רבין הציע פיצוי על פרשת ילדי תימן' , ערוץ 7 , שמעון כהן, פרסום ראשון: ט"ו בתמוז תשע"ג, 23/06/13

ד"ר משה נחום, המתווך בין לשכת רבין לרב עוזי משולם ז"ל, מספר על הרב, ההתבצרות ופרטים לא ידועים נוספים בפרשת חטיפת ילדי תימן.

ביום שישי הלך לעולמו והובא למנוחות הרב עוזי משולם ז"ל, מחולל הקריאה הציבורית לחקירה מעמיקה וממלכתית של פרשת ילדי תימן משנות החמישים.

גבי גזית משוחח עם ד"ר משה נחום על פרשת חטיפת ילדי תימן


ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ד"ר משה נחום, יו"ר הפדרציה העולמית של יהודי תימן, על דמותו של הרב משולם ועל הפרשה הכואבת ההיא והטענה לחטיפת אלפי ילדים ותינוקות.

ד"ר נחום נשא גם הוא את דגל המאבק והקריאה לחקירת הפרשה תוך שהוא מאתר ברחבי העולם ילדי עולים מתימן שהועברו למשפחות בקנדה ובארה"ב. בתקופת התבצרותו של הרב משולם עם תלמידיו ביהוד היה נחום עצמו המגשר בין לשכת ראש הממשלה המנוח רבין לבין הרב משולם. גם על ימים אלה של דילוג מירושלים ליהוד סיפר בראיון ארוך ומקיף שהעניק לערוץ 7.

לדבריו הרב משולם היה אדם "משכמו ומעלה. אדם מלומד. ירא שמים. רדף צדק ולחם בעוול שאנשים חוו. הוא כאב את הסבל שנעשה ליהודי תימן המזרח והבלקן. הסבל שהוא סבל היה איום ונורא".

על המאבק לחשיפת הפרשה הכואבת ההיא מספר ד"ר נחום כיצד בימים בהם דילג בין לשכת רבין ליהוד, לעיתים פעמיים ביום: "אמרתי שירייה ראשונה שתיפלט תביא למלחמת אחים. בימים הראשונים הנהג של רבין, יחזקאל שרעבי, סיפר לי על ההתייעצות שבין רבין לשמיר כאשר אמר לו ש'התימנים החזיקו את עצמם הרבה זמן, אבל כשנכנס הרב משולם זו צרה צרורה. יש לו אלפי חסידים שמוכנים להקריב את חייהם בשבילו על הסבל שהוא חווה'".

ממשיך נחום ומספר כי בימי המצור אמר לו הרב משולם שיסכים להגשת בג"ץ על אף שנואש מהניסיונות המשפטיים הקודמים שכשלו, אך זאת בתנאי שהעתירה תוגש על ידיו, ואכן נחום הגיש בג"ץ ולבקשתו נקבעו חמישה שופטים, אך ביום הדיון הראשון פרשו שניים מהם באופן תמוה. לדבריו הם עצמם אמרו למזכיר בית המשפט העליון דאז, שמריהו כהן ז"ל, כי כל בקשה ועתירה לפתיחה בחקירה ממלכתית תידחה על הסף, כך שאין כל סיכוי למהלך. נחום מספר כי אמירה זו נאמרה לו מפיו של שמריהו כהן עצמו.

ד"ר נחום מספר על יהודים שהביא מקנדה לאחר שביקשו לקיים מפגש עם הוריהם הביולוגיים, יוצאי תימן, אך שוב ושוב הושמו בפניהם מחסומים. אחת הדוגמאות הייתה במפגש שאורגן לאחד היהודים עם תושבת כפר אורה שמיד כשפגשה אותו אמרה לו שהיא דורשת ממנו שיחדל לחפש אותה יותר. נחום מספר שהיהודי קבע בפניו נחרצות כי מדובר באישה ערבייה ולא יהודייה שהתחזתה לאמו. מנגד הודיעו לו הוריו המאמצים כי אם יחפש את הוריו הביולוגיים ינשלו אותו מהירושה כפי שאכן אירע.

עוד מספר ד"ר נחום על צילה לוין שהובאה לישראל מסקרמנטו כדי לחפש את הוריה, מצאה את אחותה התאומה ונערכו להן בדיקות DNA שהוכיחו שאכן מדובר באחיות, מעבר למראה הזהה של שתיהן. ואולם הפרופ' יהודה היס דחה את מסקנותיהם של שני הבודקים המומחים, ד"ר חטיב וד"ר פרידמן.

בדיון שהתקיים בישיבת ועדת העלייה והקליטה של הכנסת ואליו הגיע פרופ' היס הטיח בו נחום "הולך עם רשעים ירשע", וסיפר על היס שהמציא שקרים וביצע סחר באיברים מתוך גופות שהובאו למכון לרפואה משפטית. הוא אף הזמין את היס לתבוע אותו תביעת דיבה אם אין ממש בטענותיו, אך היס העדיף שלא לעשות זאת.

"מה שהבעיר את דעתו של הרב משולם היה שאפילו נציגי המדינה בורחים מהאמת", אומר נחום ומספר על אירוע של רעידת אדמה שהתרחש במצרים והשלכותיו היו גם בישראל. באירוע זה נפלו מדפים בארכיון משרד הפנים ולתדהמתו של אחד העובדים נפל ארגז ובו 5822 תיקים שעליהם כתוב 'תיקי ילדי תימן הנעדרים' ו'סודי ביותר'. העובד מיהר להתקשר אליו כדי לדווח לו על כך. נחום מצידו יצר קשר עם ערוץ 9 שהגיע וצילם את הארגז, אך מאוחר יותר כבר היה המחסן ריק מבלי יכולת לאתר בו את הממצאים.

עוד הוא מספר על ראיונות שערכה העיתונאית יהודית יחזקאלי ומהם עלו עדויות על נשים שנחטפו והועלמו מבעליהן. נחום מציין בדבריו גם את שמותיהם של הבעלים שהנשים נלקחו מהם. לאחר מהם, עובדיה מליחי, נעלמה אישתו הבריאה בעודה בחודש השביעי להריונה כאשר הלך להביא לה אוכל. ליהושע קראווה נעלמה האישה עם בנו יחד איתה. האישה נעלמה לאחר שהושארה מספר ימים בבית החולים על אף שהייתה בריאה. ביום ה-13 להיעלמה נאמר לו 'לא הייתה כאן אף אישה'. נחום עצמו תוהה כיצד זה טוענים שלא הייתה אישה כאשר אחיו התאום של הילד שנעלם איתה עודו בחיים, "אם אין אישה איך הוא נולד הילד הזה?", הוא שואל.

בהמשך הדברים הוא מספר על אישה, תושבת עפולה, שנחטפה והועברה לאחד הקיבוצים לאחר שחמדו אותה, כלשונו, אמרו לה שבעלה נהרג בתאונת דרכים והיא נלקחה.

"הרב משולם ראה שלא רק שלא יוקם בית שלישי אלא שאנחנו מחריבים את הקרקע שעליה הוא צריך לקום. הוא התהלך כועס ועצבני על כך".

גם ד"ר נחום מודע היטב לכך שרבים אינם מאמינים לסיפורי הילדים החטופים ורואים בהם דמיונות. למול דברים בנוסח שכזה הוא מספר על דבריו של הרב אבידור הכהן ז"ל שסיפר כיצד בביקורו בקנדה ראה ילדים כהי עור למשפחות בהירות וכשהתעניין מניין הגיעו נאמר לו (באידיש, כפי שמצטט נחום עצמו) ש'יש לנו גנבים שגונבים בארץ ישראל ומוכרים לנו בקנדה'. "אורי אבנרי כתב על זה ב'העולם הזה' ומאז החל להיות נרדף".

עוד הוא מספר על שני חסידים בשם כץ וברגמן שהופיעו בשדה התעופה במונטריאול בפברואר 52' כשבמזוודותיהם שלושה מיליון דולר כשפועל השתכר לחודש 50 דולר.

מוסיף נחום ומספר על מפגש עם הרב משולם ז"ל בימים בהם היה בכלא ובו אמר לו כי כל עוד לא תיפתר הפרשה תרבוץ קללה על מדינה. להערכתו בני העדה התימנית לא ירפו מהפרשה גם לאחר פטירת הרב משולם וימשיכו במאבק לגילוי וחשיפת פרטי האמת שמאחוריה.

בהמשך דבריו מספר נחום על מפגש עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין שהציע לו עסקה ובה תיתן המדינה חמישים מיליון דולר לבני העדה התימנית כפיצוי ובכך יושם קץ לפרשה. "אמרתי לו: יצחק, חמישים מליון דולר לא מכסים את התכשיטים והרקמות של המכנסיים של נשות תימן. מה עם הספרים העתיקים?". מעבר לכך לא הסכים נחום לפיצוי שיבוא מכספי המדינה "אני לא מוכן לקחת גם מאתיים מיליון דולר מהמדינה", אמר לרבין וקבע כי כספי הפיצוי לעדה התימנית צריכים להגיע מתרומות הג'ויינט וארגונים אחרים שייועדו לחיזוק בני העדה ולא מכספי מדינה. רבין מצידו, כך מעיד נחום, אמר שייתכן ויש לבחון את הגדלת סכום הפיצוי, אך לדאבונו מעבר לדברים אלה לא נעשה דבר למימוש הפיצוי לטובת בני העדה.

לדבריו מאוחר יותר אמרה לו רעייתו של הנהג של רבין, יחזקאל שרעבי ז"ל, כי בעלה מעריץ אותו על שהוא אינו ניתן למכירה.

נחום מציין בדבריו כי הוא מוכן להיבדק בפוליגרף לבדיקת אמיתות פרטיה של אותה פגישה עם ראש הממשלה רבין.

"על הרב משולם נאמר 'הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו. לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו'", חותם נחום את הדברים.

פרופ' בועז סנג'רו: באין חשד אין חקירה אמיתית – דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת חטיפת ילדי תימן



בינואר 1995 מינה נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, על פי החלטת הממשלה, ועדת חקירה ממלכתית לפרשת היעלמותם של ילדי העולים מתימן.

יושב ראש הוועדה היה שופט בית המשפט העליון, יהודה כהן, והחליפו בהמשך שופט בית המשפט העליון, יעקב קדמי.

שני החברים הנוספים בוועדה היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף במילואים דוד מימון.

תמצית הפרשה שבה עסקה הוועדה היא היעלמות ילדיהם של עולים חדשים, בדרך כלל מתימן, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. לאחר שנעלמו, נמסר להורים רק בדיעבד שהתינוקות נפטרו, וזאת מבלי שניתן להם לראות את הגופות או להשתתף בקבורת ילדיהם.

בחלק גדול מהמקרים נעלמו התינוקות מבתי תינוקות שהופעלו במחנות העולים, לאחר שההורים אולצו למסור את התינוקות לטיפולם, או מבתי חולים שאליהם נלקחו התינוקות לקבלת טיפול רפואי.

בעבר פעלו בעניין זה שתי ועדות, שלא היו ועדות חקירה ממלכתיות: הראשונה - ועדת בהלול מינקובסקי, היתה ועדה בין משרדית משותפת למשרד המשפטים ולמשרד המשטרה, ופעלה בשנים 1968-1967.

הוועדה השניה – ועדת שלגי, פעלה בשנים 1994-1988 והוגדרה כ"ועדת בדיקה".

שתי ועדות אלה לא הניחו את דעתם של בני המשפחות, שדרשו כי תוקם ועדת חקירה ממלכתית. זו הוקמה, פעלה במשך למעלה משש שנים, ובסופן, בשנת 2001 הפיקה דוח שמאמר זה בא לנתחו.

מן המבוא לדוח הוועדה (עמ' 21-27) עולים נתוני היסוד הבאים:

מספר הילדים שנעלמו בתקופה שבה עוסק הדוח 1948-1954 שנוי במחלוקת ונע בין כ- 1500 לכ- 5000 ילדים.

מספר הילדים שתלונות על היעלמותם הוגשה לאחת או ליותר משלום הוועדות הוא 1053 מהם 1033 ילדים שנעלמו בישראל ו- 20 ילדים שנעלמו בחאשד שבתימן, סמוך לעלייה לישראל. רובם הגדול של הילדים שנעלמו הם יהודים ממוצא תימני.

הוועדה מציינת שכשני שלישים מן התלונות הוגשו לגבי ילדי עולים מתימן ומכאן שמדובר בכ- 700 ילדים.

בשנים 1948-1954 במסגרת המבצע המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית "על כנפי נשרים" עלו מתימן לישראל כ- 50 אלף יהודים.

רובם המכריע של הנעלמים היו תינוקות בני 0-4 שנים. מספר העולים מתימן בגילים אלה היה 5,824. התמונה המתקבלת מחישוב זה היא אפוא שמכל שמונה פעוטות נעלם אחד לפחות.

נתונים אלה הופכים לדרמטיים עוד יותר לנוכח העובדה שכמחצית ממקרי ההיעלמות מרוכזים בתקופה הקצרה יחסית של מחנות העולים, מסוף 1949 עד אמצע 1950. ההיקף המדהים של התופעה מחייב, ללא ספק, בדיקה קפדנית וחקירה ממצה.

דוח ועדת קדמי, נושא מאמר זה, נכתב בשפה משפטית. דרך הדיון מזכירה מאוד את אופן הכתיבה המקובל של פסקי דין. כך למשל יש התייחסויות רבות למשקל הראיות ולמהימנותן, לנטל ההוכחה ולמידת ההוכחה. הפרדיגמה שבה בחרה הוועדה היא הפרדיגמה המשפטית. במאמר זה אציג ניתוח פנים פרידמגטי, כלומר אשתמש בכלים המשפטיים עצמם כדי לבחון את אופן עבודתה של הוועדה, את הנחות היסוד שלה ואת הלוגיקה שבאמצעותה היא מגיעה למסקנותיה.

המסקנה המרכזית של מאמר זה, המבוססת על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי, היא שעבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: העדר אפיסטמולוגיה של חשד.

התיאורים שמתארת הוועדה את אופן עבודתה וניתוח מסקנותיה מעידים על כך שהחשד לא היה מרכיב פרידמגטי מרכזי אף לא באחד משלבי עבודתה. במובן זה, תפקדה הוועדה כמנגנון ריטואלי של דיון בנושא המעורר מחלוקת בחברה הישראלית.

צורת החקירה, היקפה, אופני הדיבור של הוועדה ואופני הייצוג של הדיווח מצביעים על קיומה של מראית עין של טיפול. אולם יש פער גדול בין יומרתה של ועדת חקירה – כל ועד חקירה – לבין תוצאות עבודתה של ועדת קדמי.
ניתוח הדוח של ועדת החקירה מראה כי יחסה של הוועדה למעשים ולמחדלים החמורים, המפורטים בחלקם בדוח הוא סלחני באופן קיצוני.


כך למשל, השמדת ארכיונים "מתחת לאפה" בזמן פעילותה בשנים האחרונות אינה מעוררת חשד בקרב חבריה ואינה מייצרת דיבור על חשד. נהפוך הוא: הוועדה עושה מאמץ כביר להפריך כל חשד המתעורר בדיוניה באשר להשמדת חומר, ולהשליך את "הקופסאות השחורות" של הפרשה, בלי לתמלל את תוכניהן המוקלטים.

יתרה מזו: עיון בדוח מלמד שהוועדה מעניקה משקל רב לתקינות המינהל ולאמינות התיעוד, היינו לאמינותם של הרישומים השונים על פטירה וקבורה. בהסתמך על תיעוד מן התקופה שבה נעלמו הילדים, מגיעה הוועדה למסקנה שכ- 93% מהילדים נפטרו כבר אז. ואולם, אם מתייחסים בכובד ראש לטענות כי הדברים התנהלו שלא כשורה – בין אם היתה זו חטיפה ממסדית ובין אם היתה "רק" אדישות ממסדית לחטיפה "מזדמנת" של תינוקות ולמסירתם לאימוץ – אזי ההסתמכות על התיעוד מאותה התקופה היא בעייתית.

במובן זה, עבודת הוועדה טומנת בחובה פרדוקס עקרוני: היא מצביעה על חוסר סדר בתקופה הנחקרת, ועם זאת היא מסתמכת על תיעוד מאותה התקופה כהוכחה לכך שלא היתה חטיפה ממסדית. כפי שנראה בהמשך, במקומות שבהם העיד התיעוד על כך שהילדים לא מתו, הוועדה פוטרת זאת בטענה שהתיעוד לקה בחוסר סדר; ואולם, כאשר התיעוד קובע שהתינוקות נפטרו – אז הוועדה מקבלת את התיעוד כאמין, שוב, ללא כל הפעלת חשד.

זאת ועוד; מי שמסוגל לחטוף או לעצום עיניו לנוכח חטיפה, ודאי מסוגל גם לערוך תיעוד שאינו משקף את המציאות, או לאפשר את עריכתו. התבססות על תיעוד שנערך בידי המעורבים בדבר, האמורים להיחשד – אין בה די כדי להוכיח שלא התבצעה חטיפה.

ליקוי מרכזי נוסף העולה מן הדוח הוא שהוועדה הסתפקה בהתייחסות אך ורק לטענה בדבר חטיפה ממסדית (ובדבר גניבה מכוונת, הקרובה לה במהותה), והפנתה את מירב מאמציה להפרכה של טענה זו.

בלשון המשפט הפלילי, החטיפה הממסדית והגניבה המכוונת מבוססות שתיהן על "כוונה".

הוועדה לא הביאה בחשבון את האפשרות שחטיפת ילדים התנהלה בערוצים "סוציולוגיים" אלטרנטיביים, ללא כוונה ממסדית.

במונחים משפטיים, האחריות הפלילית יכולה להתקיים גם בהעדר כל "כוונה". במונחים פליליים, יתכן שמדובר ב"אדישות", ב"קלות דעת", ב"עצימת עיניים", ואפילו ב"רשלנות" בלבד.

קל וחומר כאשר אין מדובר באחריות פלילית אלא באחריות מינהלית, אזרחית או מוסרית.

הדוח מתעלם באופן צורם מן האפשרות של דרכי התנהלות ודפוסי חטיפה שאינם מבוססים על כוונה. כך למשל, הדוח מתעלם מן האפשרות של חטיפה מכוונת שלא אורגנה על ידי הממסד, אלא על ידי אנשים פרטיים, כאשר שלטונות המדינה אדישים לפעולה זו, עוצמים עיניהם או מאפשרים זאת בקלות דעת או ברשלנות.

העדר החשד בא לידי ביטוי בולט באופן שבו הגדירה הוועדה את תפקידה. אף על פי שוועדת החקירה הוקמה מתוקף החלטת ממשלה המעוגנת בחוק, המאפשר לה לפעול באופן אפקטיבי ולהצביע על דרכי חקירה נוספות, היא פעלה כבית משפט. בית משפט מכריע על פי הנתונים שמביאים לפניו הצדדים השונים.

ועדת חקירה, לעומת זאת, יכולה וצריכה היתה להשתמש בסמכויות הרבות המוקנות לה בחוק כדי לבדוק מדוע הושמדו ארכיונים, או מדוע לא פעלו מוסדות המודיעין לבדיקת פרשת החטיפה. הוועדה לא הפעילה סמכויות אלו.

העדר החשד מתבטא לא רק באופן עבודת הוועדה אלא גם באופני הייצוג של הדוח.

בדוחות מן הסוג הזה אנו רגילים למצוא מבנה קבוע, הפותח בהצגת ממצאי ועדת החקירה ולאחריהם דיון ומסקנות. בדוח ועדת קדמי סדר ההצגה הפוך: למן העמוד הראשון מנסים מנסחי הדוח, בעבודת שתדלנות, לשכנע את הקוראים בנכונות התיזה של הוועדה, שלפיה לא היתה "חטמיפה ממסדית".

כל זאת תוך העדר פירוט מינימלי והכרחי של מספרים ונתונים, שנראה כי היו מצויים בידי הוועדה, אולם מקומם נפקד מן הדוח.

זאת ועוד: הדוח מייצר מראית עין של עבודה נרחבת ומקיפה, אולם אם מתעלמים מאין ספור הכרפילויות והחזרות שבו, מצטמצם היקפו ממסמך מכובד המשתרע על פני כ- 300 עמודים לכ- 30 עמודים בלבד. די בעיון קצר בדוח כדי לראות שאין הוא מתמודד כראוי עם הנושא כבד המשקל שבו הוא מתיימר לטפל.

לבסוף, כפי שאראה בהמשך, גם בהעדר הנתונים הרבים החסר4ים בדוח, ואפילו אם מסתפקים בבעיות המינימליות שגם הוועדה מכירה בקיומן – ובראש ובראשונה היעלמותם של 69 ילדים ופטירתם של 983 ילדים – עדיין מצטיירת תמונה קשה מאוד, המחייבת הפקת לקחים חשובים, שאליהם הוועדה אינה מגיעה. בתשעת הפרקים שלהלן אנסה להוכיח טענותיי אלה, ואשתמש לשם כך במובאות ובציטוטים מן הדוח עצמו.

סדר יום עם קרן נויבך - שיחה עם נעמה קטיעי ועליזה גולן על פרשת חטיפת ילדי תימן


1 באוקטובר 2014 - רשת ב - סדר יום עם קרן נויבךפרשת חטיפת ילדי תימן. אחת הפרשות הקשות שמלוות את סיפור הקמתה של המדינה. ארבע ועדות הוקמו לחקירת הנושא מאז שנות ה- 60. פעם אחר פעם מתברר כמה מעט אנחנו יודעים על הפרשה הזו וכמה רב הרצון להשתיק ולהדחיק אותה.

כעת יוזמים ארגונים ופעילים מזרחיים ערבי מודעות לפרשה שמטרתם העיקרית היא לתת מקום לעדויות, לסבל ולכאב של המשפחות. אתמול התקיים ערב כזה בתל אביב ובשבוע שעבר בירושלים.

שיחה עם נעמה קטיעי מיוזמות המפגשים ועם עליזה גולן.



נעמה קטיעי על פרשת חטיפת ילדי תימן: "מדובר בפרשה כאובה שהתרחשה בשנים הראשונות לעליות, מדובר במאות, אלפים ילדים שנעלמו בשנות ה- 40, 50 ילדים נעלמו הסיפורים מאוד דומים, לא רק תימנים אלא גם מזרחים ומהבלקן, הילדים נעלמו הרבה פעמים לאחר שהגיעו למוסדות כמו בתי חולים, בתי ילדים, הילדים נעלמו לאחר מפגש עם הממסד. ההורים בשלב הראשון לא כל כך הבינו מה קרה, נאמר להם שהילדים מתו שהילדים נפטרו, כמובן לא הראו להם גופות, לא הראו להם הוכחות, הדפוס חוזר על עצמו, קבוצות חלשות קבוצות שהגיעו רק עכשיו, שמסומנות כלא יודעות להתנהל, לא יכולות לגדל את הילדים שלהם, גישה פטרונית כזאת כלפי הקבוצות האלה ובמשך זמן מאוד קצר נעלמים מאות ילדים, ... הסיפורים האלה מתחילים להתגלות לאט לאט, נעשות פניות למשטרה ולמוסדות והם נענות בזלזול, בביטול גמור, ואנחנו מוצאים את עצמנו היום עם פרשה מושתקת מודחקת, ..."

משוגעים, קוראים להם, הוזי הזיות

משוגעים, קוראים להם, הוזי הזיות  ,  העוקץ 29.09.14 , גלי סמבירא (מתוך: שלושים חודשי אהבה, הוצאת חרגול, 2005)

לקראת יום המודעות בפרשת ילדי תימן שהתקיים החודש לראשונה בירושלים, פירסמו אנשים בפייסבוק סיפורים משפחתיים מצמררים שעברו אצלם במשפחה. היסטוריה שבעל פה שמתחילה לקבל הדים רועמים יותר ויותר. אנחנו מביאים כאן את הסיפורים כמות שהם
+ + +


הילד בתמונה קטן יותר מאביגיל שלי. שמו רפאל. תינוק קטנצ'יק, כאן בידי אמו, שהספיק אחרי הצילום להיטלטל מדמשק לביירות ועד לחופי הארץ המובטחת ולאוהל במעברת בית ליד. רפאל הוא האח הקטן של אמא שלי, שעשתה איתו את הדרך הארוכה בסירת הדייגים כשהיתה בת שנה וחצי. סבא מרדכי כתב על מה שקרה להם עם הגעתם למחנה העולים ביומנו: "באחד הלילות רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמים. הילדים הקטנים שישנו באוהל אתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה וכשירדנו לתל-אביב הובלנוהו אל בית החולים הממשלתי ביפו, שם נפח את נשמתו הזכה והטהורה אור ליום ג' י"ט לחודש אלול תש"ט 13/9/49."

בבית החולים "דונולו" לא הסכימו להראות לסבי את גופת בנו, גם לא את מקום קבורתו, וסירבו לתת תעודת פטירה. "לא נורא, גברת", אמרו לסבתי. "את צעירה ויכולה לעשות עוד ילדים".

ולסבא וסבתא שלי, אנשים דתיים, מאמינים, משכילים, לא עזרו שלוש השפות שבפיהם. הם האמינו לרופאים. ישבו שבעה. לא העלו על דעתם שאולי משקרים להם. מי יכול להאמין שדווקא בישראל, יהודים יקחו ליהודים את ילדם.

כעבור שנים, כשהחלו להתפרסם הסיפורים המחרידים בדמיונם, הם הבינו. ומאז לא הפסיקו לייסר עצמם על תמימותם. הם דיברו עליו וחיפשו אותו עד יומם האחרון. כל שיחה עם סבתא גניה היתה מגיעה לרפי. "לא חשבנו, יא בינתי. לא חשבנו", היתה אומרת לי ועיניה מתמלאות דמעות.

לימים, הדוד עזרא ז"ל נבר במסמכים ומצא את הרשומה בבית החולים שבה כתובה, שחור על גבי לבן, האמת. רפאל משען: עזב.

איפה אתה היום, דוד רפי? מי יודע. סבא וסבתא שלי, ההורים שלך, כבר אינם. ולא הצלחנו להביא מזור לכאבם.

לפחות נוציא לאור את סיפורם.

יעל גולן
+ + +

בשנת 49', אחות של סבתי, דודה קאמי, יולדת בת בריאה ולוקחים אותה לתינוקייה בלילה. בבוקר אומרים לה שהתינוקת נפטרה. דודה קאמי לא דוברת עברית ומסמנת להם בידיים שהיא רוצה להאכיל אותה. הם חוזרים ואומרים שהתינוקת מתה. היא מבקשת לראות את בתה, אבל לא מאפשרים לה.

לאחר כמה ימים היא חוזרת לביתה ללא התינוקת. בשכונה היא פוגשת את שכנתה התימנייה שמספרת לה שכך קרה גם לה. דודה קאמי לא מצאה מרגוע בחייה ועצב גדול עטף אותם.

מהצד השני של המשפחה, כשאבי היה בן שלושה שבועות היה לו חום גבוה, וסבתי לקחה אותו לבית החולים. אשפזו אותו ואמרו לסבתא מסעודה לחזור לביתה. סבתי ידעה שגונבים תינוקות וביקשה להשאר לידו. משלא הסכימו, הציעה להם שתעבוד בתקופה שיהיה מאושפז בשטיפת כלים, בניקיון ובקיפול כביסה. הם הסכימו וכך היה, היא היתה קרובה אליו ובאה לבקרו בכל פרק זמן. לאחר שלושה שבועות הם השתחררו מבית החולים.

אפרת שני-שטרית
+ + +

באחת מכל שמונה משפחות תימניות נעלם ילד. אחת משמונה. וכמעט כל משפחה חוותה ניסיון לקיחה או היתה עדה לטרגדיה של קרוביה ושכניה.

את הסיפור של סבתא שלי שמעתי רק לפני שנה (!). מעט אחרי שהגיעו לארץ נולד דוד שלי במעברה, באותו זמן נולדו עוד ארבעה תינוקות במעברה לנשים מאותה קהילה תימנית. אחיות שהסתובבו שם המליצו לנשים לשים את התינוקות בבית ילדים "כי תנאי המעברה לא הולמים". הנשים כמובן נעתרו. הובטח להן שיוכלו לבוא ולהניק את הילדים ולראות אותם מספר פעמים ביום.

באותו זמן כבר הסתובבו שמועות על ילדים שנעלמו, ואכן אחרי יום-יומיים – התינוקות נעלמו מבית הילדים. לאמהות נמסר שהם חולים והן הופנו לבית החולים. סבתא שלי, אשה דעתנית במיוחד ועקשנית הרבה מעל הממוצע (כן, אפילו הממוצע התימני), החליטה לחפש את הילד. היא נכנסה לבית החולים ועברה בחדרים השונים עד שמצאה את דוד שלי, נטלה אותו בידיה ויצאה מבית החולים. ארבעת הילדים האחרים לא נמצאו. להורים נמסר שהם נפטרו.

את הסיפור הזה לא שמעתי מאבא שלי, אלא מהאמא האשכנזייה שלי. השתיקה סביב הפרשה הזו מלמדת לא רק על ההכחשה של הציבור הישראלי, אלא על העוול הנוראי שנעשה למשפחות, שאפילו לא הורשו להתאבל על הפשע שנעשה להם, שאפילו לא יכלו לקבל לגיטימציה לסבל האינסופי שלהם. משוגעים, קוראים להם, הוזי הזיות, עד כדי כך שאפילו דור הילדים ממשיך ושותק. דמיינו את החיים שלכם אחרי שהילד שלכם נלקח ממכם, נעלם. דמיינו חמש דקות כאלה, מצליחים?

כששאלתי את אבא שלי למה הם לא סיפרו, הוא אמר לי – סבתא מעולם לא שכחה, כל פיסת מידע בנושא היא שמרה בתיק מיוחד.

אולי, אולי הסבים והסבתות שלנו עוד ימצאו מעט נחמה בעובדה שהנכדים שלהם כבר לא מוכנים לשתוק.

נעמה קטיעי
+ + +

שני קרובי משפחה ניסו לחטוף לי, דודה מצד אמא ודוד מצד אבא.

את דוד שלי ניסו לחטוף מיד לאחר הלידה – האחות נכנסה לבשר לסבתא שלי שזה עתה ילדה שתינוקה לא שרד. את סבא שלי, שהיתה לו את היכולת להיות איש מפחיד מאוד כשהוא רצה, זה לא שכנע. הוא ניגש וצעק: "איפה הבן שלי?" מספיק בקול ומספיק בזעם, כדי שהאחות האשכנזייה תחזיר לו את הבן שלו.

מדינת ישראל מעולם לא הכירה במה שקרה למשפחות שלי, מעולם לא התנצלה, מעולם לא הכתה על חטא ומעולם לא עשתה חושבים על איך לעזאזל מגיעים למצב שלמישהו זה נראה לגיטימי לחטוף ילדים.

במצעד הגאווה בירושלים, אלך ואצעד כחבר בקהילה הלהטב"קית, שזוכה לחיבוק לאחרונה מצד הממסד, להכרה, לשיח ער בחברה הישראלית; בוודאי שמאבקנו לא תם, אבל אין ספק שהדרך הולכת ונחרשת בעמל רב, ובכלל יש דרך.

אחרי המצעד אלך לי לאירוע בקרוסלה עם בן זוגי הקשוב, הרגיש והאמפתי, אראה הרבה פרצופים שחורים ויפים שנושאים את הכאב שלהם ושל קרוביהם כבר 50 שנה, אבכה איתם, אשיר איתם, אשמע את אשר על לבם ואקח חלק בקהילתיות הזו – זו שאינה זוכה להכרה, זו שמעולם לא סללו לה תלם, זו שרק רואה אך אינה נראית.

רועי ג'רופי
+ + +


 זה הכוח העיקרי שלי בעצם בכל הסיפור הזה, סבתא שלי. כשילדה תאומות בבית החולים שאלה אותה אחת המטפלות שהכירה, האם תהיה מוכנה למסור ילדה לאימוץ: "יש לך כבר את בנ-ציון ואת מזל" (אמא שלי, בתמונה איתה). סבתא שלי היתה כל כך המומה מהשאלה, סיפרה לי אשתו של דוד שלי, שהגיע עד אליה לשאול מה לעשות. התמימות, ואולי גם העובדה שניצבה מול מטפלת שהעניקה לה כל כך הרבה כפי שהיא תפסה את זה, גרמו לכך שהיא התביישה לומר לה מיד שהיא לא מסכימה. אחר כך הודיעה לה שהיא מסרבת. כשחזרה לבית החולים כמה ימים אחרי כן, הודיעה לה המטפלת שאחת הילדות נפטרה. וזהו. אין גופה ואין קבר.

מה עבר בלבה ובראשה, אני יכול רק לנחש. זה הרגע הקשה. אני לא מאמין שסבתא שלי, כפי שהכרתי אותה על יושרה והתום שבה, יכלה לעכל שמישהו יעשה דבר כזה. זה היה נשגב מבינתה. אבל גם ההיפך לא היה נתפס. יש דברים שמרגישים אם הם נכונים או לא, תחושת בטן ברורה. יחסי הכוח לא איפשרו לדור הזה להשמיע את קולו, אבל לאט לאט מתעוררים הנכדים ודורשים תשובות, ואם לא תשובות – לפחות זיכרון. אנו מקיימים יום מודעות בעצמנו מפני שהממסד מכחיש את השואה הזאת. בסוף לא תהיה ברירה מפני שיבינו את האשליה הזו: שבעצם איננו זקוקים לו, שהקול והזיכרון והאמת תלויים רק בנו.

שלומי חתוכה
+ + +

השנה 1951. אשה צעירה, אולי בת 19, עולה חדשה מפרס, במחלקת יולדות בקריה, יולדת את בתה הראשונה. הילדה נלקחת ממנה, אומרים לה שהיא מתה. איפה הילדה המתה, שואלת הצעירה. אין ילדה, לכי הביתה.

הלכה הביתה, בלי ילדה הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.

חולפת שנה, אותה צעירה באותו בית חולים, יולדת בן, נלקח הבן. איפה הבן שלי. הוא מת אומרים לה, מת הבן שלך, אין בן. תנו לי אותו מת. אין מת, לכי הביתה.

הלכה הביתה, בלי ילד הלכה, בלי הלוויה, בלי קבר.

כבר לא הביאה ילדים. נשארו לבדם, היא ובעלה. לפני שלוש שנים הבעל מת והיא נותרה בודדה בלי בעל ובלי ילדים, בת שמונים ושתיים, אז כבר חברות גם אין. חולה ובודדה.

הכרתי את האשה הזו לפני שעה. היא ישבה על ספסל ברחוב זמנהוף וביקשה עזרה. חיוב של 909 שקלים על הזמנת אמבולנסים לבעלה מלפני יותר משלוש שנים, כולל ריבית והצמדה. ולא רק שאין לה כסף לשלם, היא לא יודעת איך לשלם. כשהצעתי לה משהו, היא סירבה בתוקף, רק רצתה לברר מה אפשר לעשות, ופרצה בבכי, אחר כך דיברה על הילדים שלה, שאולי חיים עכשיו, ושוב בכתה.

שני ילדים, אשה אחת.

אלוהים, כמה יעילים הם היו שם ב-1951.

קאיר אטלן
+ + +

ישבתי לשתות את הקפה של הבוקר עם א׳ חבר שלי מהשכונה. סיפרתי לו שהיום הוא יום המודעות לפרשת ילדי תימן. הוא מרוקאי גאה בן 73, שקול, חד, חריף וחכם. וככה הוא מספר לי: חורף אחד בזרנוגה, שני האחים הקטנים שלי היו חולים. אבא שלי היה פועל בפרדסים ולא יכול היה לנסוע עם אמי לבית החולים. אמי ושני אחי הגיעו לשם כשהבנים קודחים מחום, ולאחר בדיקות כלליות אמי נשלחה לביתה. אבי שהיה אדם פיקח הכריח אותה שיחזרו יחד לבית החולים לבקר ולהשגיח על הילדים – וכשחזרו ניגשה אליהם אחת האחיות ובישרה הילדים אינם. עד היום מקום קבורתם לא נודע, וכך גם סיבת המוות.

לאמו של א' נמסר כי הם נפטרו מקלקול קיבה שהחריף בתוך פחות מיממה. בני משפחתו של א', איכרים מרוקאים ציונים גאים, לא שאלו את השאלות ולא דרשו את התשובות. רק התאבלו והאמינו שהשניים הגיעו למקום שכולו טוב.

ישראל קבלה
+ + +

מרים בונקר, בת 80, נולדה בפקיסטאן. היא עלתה לארץ עם בעלה אברהם ז"ל ובתם היחידה בשנת 1948. אברהם עבד במע"צ ומרים עבדה בטייסת כנף 6 עד היציאה לפנסיה. בשנת 1959 כאשר היו לה כבר חמישה ילדים היא הרתה שוב והביאה שלישייה. אחרי יומיים בבי"ח, נאמר לה ששניים מבין השלישייה נפטרו. היא לא ראתה את השניים מתים וגם לא זכתה לקבור אותם. ראש הממשלה בן-גוריון העניק לה את הבית, 70 מ"ר שמאחוריה, בשכונה ד' בבאר שבע, ומאז ועד היום היא גרה בו ומשלמת 450 ש"ח שכר דירה. כאשר הילדים הגיעו לגיל 17, הם – כולל השניים שכביכול מתו – קיבלו צו גיוס שהגיע בדואר לביתה.


יהודה אלוש
+ + +

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּסֵּתֶר.

כנכד לסבא וסבתא שחוו את הפשע הנוראי הזה, שנעשה בסתר בגיבויה של צמרת המדינה, הרגשתי צורך להשתתף בערב מודעות/זיכרון/זעקה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח. בסיומו של הערב, התחושה החזקה שלי היא שאסור לשתוק וצריך להמשיך ולספר לעצמי, לילדי ולכל מי שאוזניו ולבו אינם אטומים. אני מרשה לעצמי לגזול מזמנכם ולזעוק את זעקת ההורים על בתם הגזולה.

אני נכד לעזר ושרה צארום שעלו לארץ בשנות החמישים מצנעא עם שני ילדיהם (אלי ומתי) והגיעו למחנה עתלית, שם סבתי ילדה את בתה, ציונה.

לא אאריך בפרטים, אבל אותה ציונה שהתה בבית החולים וכעבור כמה ימים נאמר לסבתי שהיא נפטרה ושקברו אותה. לימים סבתי יולדת את אבא שלי, ציון, ולאחר שנים את ינון. בסוף שנות ה-60 בעקבות קרוב משפחה שעבד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועשה הצלבה בפרטים, עלה החשד כי ציונה חיה והיא מאומצת אצל משפחה מחיפה להורים בעלי שם (המקורבים לשמות בכירים בצמרת השלטון). הפרשה מתפוצצת ועולה לכותרות. סבתא שלי מתראיינת לתקשורת וכך גם "ציונה". הפרשה נגמרת בכך שהיא לא מוכנה להיפגש עם סבא וסבתא שלי ואולי לבדוק היתכנות שהיא אכן בתם.

כילד, הסיפור הזה ליווה אותי כל חיי, כמובן שהיה אסור לדבר על זה עם סבתא וסבא ומעולם לא זכור לי שהנושא הזה דובר על ידם. סבא וסבתא קיבלו על עצמם את הדין.

השבוע שאלתי את אבא שלי, שעד שהפרשה עלתה לכותרות לא ידע שנולדה לו אחות, איך הוריו לא חשדו, שאלו או התעקשו לראות ולבדוק? הוא ענה לי: "סבא עזר לא היה יכול להאמין שיש גנבים בארץ ישראל." ופתאום התחדדה לי השתיקה שלהם. זה לא רק קבלת הדין אלא גם ואולי בעיקר הפחד מלהכיל את האכזבה מאותה ארץ זבת חלב ודבש אליה הם ערגו ואותה הם חלמו בתפילותיהם ובשיריהם. אבל עכשיו אין לי את מי לשאול.




סבתא שרה, צילום מסך מתוך סרטה של עינת קפאח – "בעניין נשמה זה לא בלגאן" על סיפורה של "ציונה"

נריה צור
+ + +

אחותי רחל היתה בת שלושה חודשים. היה לה חום ואמי לקחה אותה לרמב"ם מנהריה. גרנו בצריף במעברה והוריי לא ידעו את השפה. תחבורה היתה פעם ביום. אמי הלכה לבקר את הילדה אחרי שבוע ומצאה אותה בריאה. רצתה לקחת אותה – אמרו לה תבואי בעוד שבועיים. לאחר שבוע קיבלה מכתב: הילדה נפטרה. ביקשה לראות גופה, לא היתה גופה. לאחר 18 שנה הגיע צו גיוס.

הרצל דוניארי
+ + +

1992

כל האחים של אמא יושבים בסלון כשאני חוזרת מהצבא ביום חמישי. כנראה קרה משהו חשוב. אתי מוחה דמעה מהעין, יצחק נראה נסער. אשה זרה יושבת איתם, אוחזת טייפ מנהלים ביד אחת, ובידה האחרת כותבת בפנקס צהוב. הם חושבים שמצאו אותה. אני אצטרך לדחות את ההתלהבות מהאוטו הצבאי שקיבלתי לסוף השבוע. היא היתה בת שנה, הוא היה עולה חדש, הוא לקח אותה לבית חולים, בערב שיכנעו אותו הרופאים ללכת הביתה, אסור לישון בבית חולים. כשחזר למחרת, השכם בבוקר, הניח רופא יהודי, ישראלי, את ידו על כתפיו, ובישר את הנורא מכל: "היא נפטרה". "נפטרה? מה נפטרה? ממה?" אפילו אז לא הרים את קולו, רק התמלא עצב שקט. "דלקת ריאות, לא היה כאן אף אחד, לא ידענו מה לעשות, היא נקברה, בקבר אלמוני, קבורה יהודית כדת וכדין, אל תדאג." הוא לא הצליח למצוא מילים כמו גופה או תעודת פטירה בשפה העברית, גם לא מילים שיבטאו את הכעס והכאב. סגן מנהל המחלקה ליווה אותו אל מחוץ לבית החולים, השמיע כמה הסברים כלליים, מעורפלים, ולבסוף שאל כמה ילדים יש בבית. סבא לא הבין למה זה קשור. הכי חשוב שיש לך למי לחזור, אמר סגן מנהל המחלקה.

בבית כשנשאל איפה הילדה, לא ענה. סבתא התעקשה, לא יכול להיות שילדים נעלמים ככה בארץ ישראל. "רופא יהודי, בארץ ישראל, אמר שהילדה מתה, אז הילדה מתה… זה לא חוץ לארץ פה." רופא יהודי בארץ ישראל היה בשבילו סמכות כמעט אלוהית. ואפילו סגן ראש המחלקה נקרא להסביר לו את המצב כשסירב לקבל את הבשורה הקשה, ניסה סבא ציון לשכנע את עצמו.

זמן מה אחר כך איבד את התמימות, דיבר עליה כאילו היתה בחיים, הזכיר אותה בכל הזדמנות, מנה אותה בין שבעת ילדיו. לפני מותו, ארבעים שנה אחרי שהשאיר אותה בבית החולים, ירש ממנו בנו הגדול דרך הווריד את תעלומת הבת האבודה. עשר שנים אחרי מות אביו החל דוד יצחק בחיפושים. בעידן של טכנולוגיה ממוחשבת במשרד הפנים נראה היה שיש קצה חוט. מישהו במשרד הפנים מצא ברישומים אשה שהפרטים האישיים שלה זהים לאלה של האחות האבודה – השם, מספר תעודת הזהות, תאריך הלידה, שנת העלייה, אפילו שם האוניה שבה הגיעה לארץ, האוניה שהגיעו בה יחד. אבל מה עכשיו? זאת היתה מטרת ההתכנסות. הזמינו כתבת של מעריב שחוקרת את היעלמותם של ילדי תימן, להתייעץ איתה. היא חשבה שחטפו רק תימנים, אבל שמחה על הרחבת הנושא והעדויות החד-משמעיות. לדעתה יש רק דבר אחד שכדאי לעשות: יש כתובת בירושלים, צריך ללכת ולבדוק. כדאי לעשות את זה בזהירות, בעדינות, לא כדאי שהיא תהיה מעורבת בשלב הזה.

"אני יכולה ללכת," התנדבתי מיד. עוד לפני שהבנתי במה בדיוק מדובר, זה נשמע לי כמו הזמנה להרפתקה מסעירה. המבוגרים היו פחות נלהבים. "מה תגידי לה? מה תעשי? אסור להלחיץ אותה, אי אפשר ללכת סתם ככה ולדפוק בדלת, צריך לבדוק עוד פרטים." כמעט בלי לחשוב שלפתי תשובה לכל שאלה. "אני אתחזה למתרימה או למישהו שבא לעשות סקר טלוויזיה, מה הבעיה? כל העניין עכשיו הוא להיכנס, לראות אם היא דומה, לא?"

הצלחתי כנראה לעורר את אמונם של ששת האחים. אתי הציעה שרוית תבוא איתי, שיהיה שם מישהו "קצת יותר מבוגר, בכל זאת." ביום ראשון אחר הצהרים רוית ואני ברנו 5 הצבאית שבקושי סוחבת את העליות לירושלים. הכנו שאלות, הוצאנו שאלון על דפי מחשב מחוררים ורחבים, ולאחר התברברות קלה בסמטאות העיר עצרנו ליד הבית. בניין בן שלוש קומות מוקף חומת אבן והרבה צמחייה. רוית אומרת שעדיף שהיא תישאר באוטו, זה נראה יותר אמין סוקרת אחת. אני לא מתווכחת. צריך רק להיכנס, להעיף מבט ולצאת. חדורת תחושת שליחות היסטורית אני ניצבת מול דלת הבית בקומה הראשונה, בוהה דקות ארוכות בשלט שמאשר את שמה של דודתי החטופה. פרפר קטן מרפרף בכנפיו מתחת לסרעפת. דפיקה קלה בדלת ועוד אחת. רק אחרי שלוש דפיקות הססניות, זהירות, הדלת נפתחת. ילדה כבת שמונה או תשע עומדת מולי. אנחת רווחה נשמעת בתוכי, עם ילדה אני יכולה להתמודד. "שלום, איפה אמא?" אני שואלת. "ישנה." מצוין, אני חושבת לעצמי, ואחרי רגע נזכרת שאני אמורה לראות את הדודה, לבדוק אם היא נראית דומה. "אני מהטלוויזיה בכבלים, אנחנו עורכים סקר על צפייה בטלוויזיה, תסכימי לענות על מספר שאלות?" "כן, אבל אני קטנה," עונה הילדה שבקלות יכלה להיות בת-דודתי, וחוזרת אל דפי הציור שלה על שולחן האוכל כאילו נכנס קרוב משפחה הביתה.

אני מתיישבת לצידה, מבינה את ההזדמנות שנפלה בחלקי. "טוב, נתחיל בכמה פרטים אישיים." שם האם, שם האב. בין תוכניות הילדים אני שותלת שאלות על ארץ עלייה ושנת עלייה של אבא, של אמא. "עשית עבודת שורשים?" אני שואלת. הילדה, ראשה שקוע בציור, מרימה מדי פעם את ראשה, זורקת תשובה, נראית אדישה, קצת חשדנית. "לאמא אין אחים." ראשה כמעט נוגע בציור. אני מנצלת את חוסר תשומת הלב שלה כדי להתבונן בה. היא דומה לרוית או למירב בסרטי השמונה מילימטר עם קיקו החמור בשדות של נורדיה. משהו בעיניים ובלחיים נראה דומה למשפחה. חולפת חצי שעה. עברתי על כל תוכניות הטלוויזיה שהכנו מראש, וגם על אלה שלא הכנו. מה דעתך על רחוב סומסום, והאם היית מעדיפה סרטים מצוירים, ואולי היית רוצה שיהיו חדשות לילדים. אחרי יותר משלוש שנים בצבא אני כבר לא מכירה תוכניות טלוויזיה. היא מרגישה שאני מושכת זמן. אני שואלת על סבא וסבתא מצד אמא, על דודים. כל התשובות נכונות. היא נולדה ב-48', עלתה ב-49', הגיעה מלוב, היא מאומצת אבל גם הוריה המאמצים הגיעו מלוב (חשבתי שחטפו רק בשביל אשכנזים), ההורים שלה מתו אבל היא יודעת שהיו בעיות עם האימוץ. בת יחידה.

אני מתבוננת בשעון הקיר. ארבעים דקות ארוכות. כמעט חמש. רוית מתייבשת באוטו. שישה אחים וכתבת אחת מחכים בדריכות ליד הטלפון לתשובה הגורלית. "מתי אמא צריכה להתעורר?" "אני צריכה להעיר אותה בחמש". "עכשיו חמש." היא זורקת מבט אל השעון ונוזפת בי: "יש עוד חמש דקות." אחרי חמש דקות היא נעלמת אל תוך הדירה וחוזרת אחרי דקה, מתיישבת בשתיקה וחוזרת אל הציור. חולפות כמה דקות ואני שומעת רחש. הרחש הופך לצעדים. אני מפנה את ראשי לעבר הצעדים וכעבור כמה שניות היא מופיעה. אישה כבת חמישים, קמטי שינה על פניה, שיער שחור, אגן רחב, יש בה משהו משרה, קצת מרבקה, היא מבחינה שאני בוהה בה, עכשיו היא נראית כועסת. "שלום," היא אומרת בקול שנשמע תוקפני מעט, "של-ום" אני מגמגמת, נרגשת, נסערת, "אני…אה.. אנחנו עורכים סקר לטלוויזיה, תסכימי לענות על מספר שאלות?" היא מתבוננת בי בחשדנות, מתקרבת לניירות, מבקשת שאלך, אין לה זמן לדברים כאלה. אני יוצאת לחדר המדרגות מפוזרת, נרגשת, ערנית, מבולבלת, מנסה לשמור את כל הפרטים בזכרוני, לא לאבד רסיס מידע, לארגן את המחשבות, לא לשכוח את המראה, את תווי הפנים, לשמר את החוויה.

שישים דקות עד הבית. אני מתאמנת על רוית בדרך, נוהגת במהירות כדי לא לשכוח. כמו להעביר ביצה על כפית אל הקצה השני של החדר מהר אבל בזהירות. היא לא דומה אבל גם לא לא דומה. יש בה משהו דומה, הפנים הצרים, האגן הרחב. היא דומה קצת לשרה וקצת לרבקה, אבל אני לא יודעת. היא גם דומה קצת למשפחה של אבא. בעצם לא ממש. את חושבת שהיא הרגישה משהו? לא יודעת. בכל מקרה, הפרטים נכונים – בת יחידה, מאומצת, עלתה מלוב, 1949.

בבית ביבנה הטלפון מצלצל הרבה לפני שהגעתי. שישה אחים, שוב ושוב. כולם רוצים לדעת איך היה. למה זה לקח כל כך הרבה זמן? התיאור עובר מפה לאוזן, ארוך ומפורט, לא משמיטים מילה, לא להחמיץ אף פרט. "הילדה מזכירה את רוית או מירב… בסרטים עם קיקו החמור… היא שאלה אותה על חדשות לילדים… ואז היא שמעה צעדים, היא יצאה… לא דומה ולא לא דומה… קצת משרה וקצת מרבקה… היא לא יודעת."

צריך לדבר איתה, אין מה לעשות, חייבים לעמת אותה עם העובדות. ייתכן כמובן שנפלה איזו טעות בפרטים האישיים, שהחליפו אותה עם מישהי אחרת. אבל אם לא נפלה טעות, זאת מרים.

דוד יצחק מוצא "איש מכובד", מישהו שהיא תכיר ותכבד ותסכים לפגוש אותו ולהקשיב לו, שידבר איתה, שיספר לה. הם לא רוצים ממנה כלום, רק לדעת שזאת היא, שמרים חיה, שסבא יכול לנוח בשלום. הוא דיבר איתה. היא לא רוצה לדעת, לא רוצה לבדוק, לא רוצה קשר, לא רוצה לגלות אחים אבודים בגיל חמישים. יש לה את המשפחה שלה והחיים שלה, היא לא צריכה את הזעזוע הזה עכשיו, עברו חמישים שנה. שישה אחים לא מוכנים לוותר. יצחק מתקשר אליה, מנסה לקבוע פגישה. היא לא מוכנה, הם לא רוצים כלום, זה לא העניין. לא כסף, לא אירועים משפחתיים, לא בדיקות גנטיות. רק שיתוף פעולה.

אין לה זמן לדברים כאלה.

הבת של דודה מרים היא כיום צעירה ירושלמית בת שלושים (פלוס-מינוס). אחרי שעות ארוכות של שיחות על הזכות לדעת מול הזכות לא לדעת, אנחנו לא נחפש אותה אבל נשמח להימצא.

גלי סמבירא (מתוך: שלושים חודשי אהבה, הוצאת חרגול, 2005)