תעלומת ילדי תימן - הילדה שחזרה מאי שם

תחקיר  תעלומת ילדי תימן - הילדה שחזרה מאי שם , שמשון עופר , עיתון דבר , יום שישי, 17 בפברואר 1967.

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

יונה כהן בת 17 היא תלמידת הכיתה השביעית בבית ו^פר ומקצועי "אורט'י ברמת־עמידר ברמת גן, שבו היא לומדת שרטוט אדריכלי ועיצוב־פנים.
היא גרה לא הרחק מבית הספר, יחד עם בני משפחתה — האם אסתר, האב אהרן, שפוטר לפני שללשת רבעי שנה מעבודת: כפועל בבית החרושת כיתן, שתי אחיותיה, מורה וגננת ז ואחיה, מסגר ב"סולל בונה".

 סיפור פשוט ורגיל. חוץ מפרט אחד: יונה כהן כבר נחשבה למתה, ואילולא עקשנותה ללא גבול של אמה, היתה, צעירה זו נכללת ברשימת מאות הילדים מעולי "מרבד ר'קטמים", שעקבותיהם לא נודעו.
יונה היתה בת שמונה הדשים כאשר הביאוה הוריה לארץ בשנת 1949 . המשפחה שנקראה אז בשם עיראקי, והילדה שנקראה חממה, הועברו למחנה עולים בבית־ליד.

"הילדה מתה"

 
 לדברי אמה לא הרגישה הילדה בטוב ונמסרה לבית־התינוקות במחנה. האם היתה באה לשם שלוש פעמים ביום ומיניקה את הילדה. לאחר כחודש לקתה הילדה בשיתוק־ילדים. האט לקחה את הילדה בלי רשות מבית התינוקות אל האוהל של המשפחה, אך החזירה אותה לשם משנתברר לה, כי לא תוכל לטפל בה בעצמה. היא הוסיפה לבקר אצלה יום־יום. לתקופת מה הועברה הילדה לצריף מבודד, מחשש להדבקת ילדים אחרים במחלה,
לאחר כך הוחזרה לבית־החולים בבית־ליד. מכאן הועברה הילדה לבית־החולים בסרפנד. כשהגיעה האם  לשם, נאמר לה, כי הילדה אינה נמצאת במקום זה. אך היא םרצה פנימה ומצאה את ילדתה. מעתה ביקרה האם את ילדתה בבית חולים זה. באחד הביקורים נאמר לה שם כי הילדה מתה, האם סירבה להאמין וחזרה מיד למשרד המחנה בבית־ליד. שם הודיעו לה, כי בתה הועברה לבית־חולים בחיפה.
מישהו הביא את האם לבית החולים בחיפה, שם מצאה את ילדתה. בינתיים הלכה הילדה והחלימה.
אסתר כהן (עראקי) מספרת, כי באותו פרק־זמן שמה לב לכך, שאחד מעובדי בית־החולים . שיחק באופן קכוע עם ילדתה. איש זה שאל את האם באחד מביקוריה במקום, כמה, ילדים יש לה. "הוא גם אמר, שהוא רוצה את חממה שלי". לדבריה, ענתה לו בצחוק: .תטפל בה יפה ואחר־כך אתן לך אותה".

 באותה תקופה עזבה המשפחה את מתנה־העולים בבית־ליד ועברה לשיכון ברמת־עמידר, שבו. היא גרה עד היום. היא הודיעה על כך באותו בית־חולים ונאמר, שאין מקום לדאגה וכי הילדה תישלח אליה במקום.

שיחה עם עובד בית החולים

לאחר זמךמה שמעה משכנתה, כי קיבלה את ? בנה שהיה באותו בית־חולים. דבר זה הניעה אותה, לנסוע מיד לחיפה. בהגיעה לבית־החולים שאלה את האחיות על אודות בתה. הוישובה היתה כי הבת מתה.
באיזה בית חולים מדובר ? מתי בדיוק אירע הדבר? בזכרונה של, האם שמורים פרטים מדויקים בקשר לבת. אך היא לא התעניינה בתאריכים או בשמות. היא ידעה, כנראה, להגיע לבית־החולים, לאחר שהראו לה את המקום, אולם לא על דעתה לשאול לשמו. עם זאת נחרטו בזכרונה כמה פרטים חזותיים: כבישים רחבים, מדשאות,  ודלת ברזל גדולה בפתח כית־החולים, אשר לתאריך, זכור לה רק כי הדבר היה יומיים לפני יום־כיפור.

לאחר שהאחיווז אמרו לה כי בתה מתה,- חזרת לביחה   שבורה ובוכה. הבעל סירב להאמין לדברי אשתו. כל אותו לילה לא ישנו והבעל אמר לאשתו, כי לא יקבל אותה ל ביתו, אלא אם כן תביא עמה את בתם. למהרת, ערב יום־כיפור, נסעה באוטובוס הראשון לחיפה. השער הכבד של בית־החולים עדיין היה סגור. היא חיכתה ולבסוף פגשה באותו עובד בית־החולים שנהג לשחק עם בתה. היא שאלה אותו היכן בתה.

וכך מתארת האם את השתלשלות העניין:
"הוא אמר לי: ,אה, מסכנה. עוד לא הודיעו לך י הילדה שלך כבר מתה מזמן'. תפסתי בחלוק שלו, ישבתי על האדמה ברחוב ופרצתי בבכי. דרשתי את ילדתי. אמר לי: ,מאיפה אני יכול להביא את הילדה שלך י אני לא יכול להביא לך אותה. היא מתה. אמרתי לו, שיראה את קברה. אני אחפור ואוציא אותה ואראה אם זו בתי. תפסתי אותו בכל כוחי כל הזמן. עיני היו נפוחות מבכי. הייתי תשושה והתעלפתי. אבל לא הרפיתי לרגע מחלוקו. סביבי התקהלו אחיות רבות שחלקן הגדול פרצו גם הן נבכי והפצירו בי לעזוב אותו. מוזר היה לי, שהוא לא כעס עלי על שאחזתי בו ולא הרפיתי ממנו כל הזמן. הוא פנה אלי ואמר: ,מה את רוצה ממני,
אני לא אשם'.

"חפשו טוב'"

 
לבסוף אמרו לי ללכת למשרד אחרי שאחזתי בו כארבע שעות. שלש או ארבע אחיות תמכו בי והובילו אותי למשרד וכל הזמן ידי לופתת חזק את סינורו של האיש. האיש פנה לאנשי המשרד ואמר: "חפשו". אמרו לו: ,אין. אמר להם: "חפשו טוב". זו הילדה חממה, שעושה תמיד רעש. זו הילדה שלה.
הוציאו כרטיס ואמרו: ,חממה. זו שלך עניתי /כן. ענו לי: זה לא נכון. היא לא דומה לך. היא לא שליך'. עניתי, שזו. כן בתי. ,תכינו את הילדה שאמא באה.
 ניגשתי לטלפון לשמוע, כשאני־ אוחזת באיש.
נתנו לי לשמוע ושמעתי אומרים מהצד השני: ,הילדה עור ישנה'. חזרו ואמרו תכינו את הילדה. אמה באה לקחת אותה'. ואז אמרו לי: .עכשיו לכי. יקחו אותך באוטו לקבל את הילדה'.
אסתר כהן ממשיבה בסיפורה: לאחר זמן־מה הופיעה מכונית מגן דוד אדום. לקחו אותי עם האיש, כשאני מסרבת להרפות ממנו וסחבתי אותו לאוטו. האוטו עצר. והנה על המדרכה ממול באה לקראתנו אחות עם הילדה בידיה. זו היתה, ילדתי.
ילדתי היתה לבושה יפה ומסופרת יפה, והביאו לי עם הילדה שתי חבילות בגדים חדשים בסריגת־יד.
נתנו לי מכתב ואסרו למסור זאת לרופא. לקחתי את הילדה שלי. אז שחררתי את ידי מהאיש. הרבה זמן לא יכולתי להניע את האצבעות. אחרי זה חזרתי הביתה. הגעתי לביתי בשעות הערב המאוחרות, כשכל האנשים מתכוננים לצום יום־הכיפורים".

השכן, שבנו שכב באותו בית־חולים ליד בתה של אסתר כהן, אמר, כי היה זה בית־החולים ,רמב"ם בחיפה,
לדעת מנהל ביה החולים "רמב"ם ד"ר משה לזר כל הסיפור כולו אינו מתקבל על הדעת. זה יכול להיות רק פרי־ דמיון מאי עד ת'. למרות, שבאותה תקופה עדיין לא עבדתי בבית־חולים זח, אלא במחנה שער־העליה, אני יכול לומר במלא האחריות, כי מעולם לא הוצא ילד או ילדה מבית־החולים בלי שנמסרו לאב או לאם הלגאליים". ד"ר לזר מוסיף כי בית־הוזולים רמב"ם קיבל בעבר ומקבל גם היום רק חולים מאזור הצפון, שהגבול הדרומי שלל הוא חדרה.
לכן אי אפשר, לדבריו, שנתקבלה ילדה ממחנה בית ליד או אף מבית-החוליפ בסרפנד (צריפין 1, כפי שמש־ תפע מסיפורה של האם)
מנהל הארכיון בבית־החולים בדק לבקשתי את תיקי החולים מאותה תקופה (הן לפי השם כהן והן לפי השם
עראקי) ולא מצא תיק כזה,. כן היפש, ללא תוצאות את שם הילדה בתיקי המחלקה המיוחדת לילדים ולשיתוק, שהיתה קיימת ב"רמב"ם". גם האנשים שהיו אחראים לקבלת חולים, לרישומם ולשחרורם אמרו, כי
לא זכור להם מקרה כזה. לדעתם, לא ייתכן, כי דבר כזה התרחש בין כתלי בית החולים בלי שהדי המעשה היו מגיעים לאזניהם.

ילד ש"קם לתחיה"

 
סיפורה של מרגלית כובאני אשר גילתה את אחיה החורג, ראובן שמש. והחזירה אותו לחיק משפחתו — כפי שהיא נרשם על ידי נציג הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים , מעיד לכאורה על כוונת העלמה זדונית. ראובן, שהתגייס בימים אלה לצה''ל, נולד במחנה האשד והובא לארץ ב־ 1949 , בהיותו בן כמה - חדשים. הוא הועבר עם משפחתו למחנה־העולים בבית־ליד. פרשת העלמותו דומה לזו של ילדי תימן רבים אחרים.  היה בנית תינוקות במחנה ואמו באה, יום יום להיניקו. יום אחד נתבשרה, כי בנה, מת. האם לא חקרה בדבר  והספידה את בנה. אך יעבור כמה שבועות נתעורר ספק בלבות בני המשפחה. היה זה, כאשר התארחו
בשבת בבית קרוביהם, ותיקים בארץ הגרים. בהרצליה, הללו שאלו, אותם לשלום הילד ראובן. "כאשר סיפרו  להם כי הוא מת שאלו הקרובים אם קיבלו תעודת פטירה.או ראו את הגוויה. כשהשיבו בשלילה, אמרו להם, כי במצב זה אין ודאות שאמנם הילד מת. עם צאת השבת חזרה המשפחה למחנה בית־ליד.
אחותו החורגת של ראובן מיהרה לבית־התינוקות ודרשה להראות לה את הילד. על־פי עצתה של אחות  תימניה, שעבדה בבית־התינוקות עברה לבית חולים בקצה המחנה, שנקרא, לדבריה, בית החולים הטרפוליטני. גם כאן פגשה באחות מיוצאות תימן, שאיפשרה לה לעבור בין המיטות ולחפש את הילד.
היא גילתה את הילד וזיהתה אותו. אך ליד מיטתו היה רשום שם אחר. לאחר דין־ודברים עם עובדי  בית־החולים סוכם שאמו של הילד (אמה החורגת של מרגלית), שהתגוררה בירושלים, תבוא לזהות את הילד, כאשר הגיעה האם וראתה את הילד התעלפה. מאחר שהילד היה חולה, נשאר עוד זמן מה  בבית  החולים ואחר כך הוחזר למשפחתו.

להמשך קריאה הקלק על התמונה...

12 אמהות מחפשות ילדיהן - מעריב 1.4.66 - יוסף צוריאל

הן טוענות בשם עשרות משפחות כי ילדיהן נלקחו מהן במחנות־העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, ועקבותיהם נעלמו עד היום

12 אמהות מחפשות ילדיהן - קובץ PDF - מאמר מאת יוסף צוריאל ,1.04.1966 , מעריב


"אנחנו באנו למחנה העולים עין שמר, השעה היתה 12 בלילה. זה היה לפני איזה 16 שנה. סחבנו איתנו קצת חבילות מתימן ואני החזקתי ביד את התינוקת שלי שושנה. בת שנה היתה. רשמו אותנו והלכנו לאוהל. אחרי שעה באה אחות ואמרה לתת לה את התינוקת. שאלתי: 'למה?' אמרה: 'אסור להחזיק תינוקות באוהל'. אמרתי טוב, אבל שיתנו לי להניק אותה. האחות אמרה בסדר. היה מחר בבוקר. הלכתי להניק אותה. עוד ימים קצת הלכתי להניק אותה.

יום אחד אני באה, מסתכלת עלי האחות ואומרת: התינוקת מתה. שאלתי מתי? אמרה לי בלילה. שאלתי איפה היא. אמרה לי לא יודעת ולא העבודה שלה להתעסק בילדים מתים. שאלתי איפה קברו אותה. אמרי לי לא יודעת, ושאני אלך למשרד".

הלכתי למשרד עם בעלי. לא יודעים כלום. הלכנו לאוהל. בעלי הלך אצל הרב לשאול אם להתאבל על שושנה. אני ישבתי באוהל בוכה על התינוקת שלי. בעלי חזר ואמר שאנחנו לא נשב שבעה, עד שלא נראה את שושנה מתה. ככה עברו שלושה שבועות.

יום-יום הייתי הולכת לבית התינוקות, מתחננת אצל האחיות, שיספרו לי מה קרה לילדה שלי. לא ידעו כלום.

יום אחד בצהריים אומרת לי אחות אחת, שהילדה שלי לא מתה והיא בפרדס חנה. כמעט התעלפתי. שאלתי אותה איפה היא בדיוק. אמרה שלא יודעת רק שמעה ממישהו. רציתי לנסוע לפרדס חנה למצוא את הילדה שלי. באה אחות אחרת אמרה לי, ששושנה לא בפרדס חנה, רק בבית הבראה בחדרה. עלה לי הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות. כל הדלתות היו סגורות. לא ידעתי מי יעזור לי.

אמא מרחבי - חלומות על שושנה

לא מצאתי את שושנה עד היום. לפני שלוש שנים פגשה הבת הגדולה שלי אחות אחת שעבדה במחנה העולים עין שמר.

היא התעניינה מה אנחנו עושים וככה שאלה שאלות וגם שאלה מה היה הסוף עם שושנה.

הבת שלי אמרה, שאף אחד לא יודע, רק שסיפרו לנו שהיא מתה. אז האחות הזאת חייכה ואמרה: "כדאי היה שתתעניינו מה בדיוק קרה איתה" – והסתלקה מהר מהמקום.

זהו סיפורה של גברת מרחבי, ממושב תרום, היא אישה כבת 55 שעולמה חרב עליה לפני 16 שנה. כל צערו של העולם משתקף מפניה. נורא מכל הוא הסימן השאלה המרחף עד עצם היום הזה על תעלומת היעלמה של התינוקת בת השנה.

מאם אומללה זו נמנעה אפילו הזכות ללכת ולהשתטח על קבר בתה ולספוד לה.

סימן שאלה נורא

אומרים לנו, כי טבעי ומובן, שבתנאי העליה ההמונית של השנים 1949 – 1951, שרר אי סדר. מסבירים לנו, כי כוח האדם המצומצם, שעמד אז לרשות רשויות הקליטה, לא היה מסוגל להשתלט על המון האדם. מנסים לסבר את אוזנינו, כי לטובת העניין מוטב להניח לפרשה כאובה זו שתישאר חסויה בצל הסודיות ולא לפתוח עתה פצעים, שכבר העלו ארוכה.

המציאות שונה לחלוטין. פצעי ההורים לא נגלדו. הם לא השלימו והם רשאים לדעת מה עלה בגורל ילדיהם. בשנה האחרונה, עם התגלות עקבותיהם של שני ילדים אבודים אצל משפחות זרות, נתעוררה מחדש התקווה גם אצל הורים אחרים, כי קרובה שעתם לראות שוב בחיים את ילדיהם שלהם.

גם משרד הרווחה, כמי שאחראי על אימוץ ילדים בישראל, החליט עתה להסיר את הלוט מעל פרשיות נעלמות ולפתוח את ספרי האימוץ, לשם גילוי הילדים התימניים, שנמסרו לאימוץ מאז ראשית העליה ב- 1949 ועד לשנים האחרונות.

גירסות שונות מהלכות בקשר למספר ההורים והמשפחות, שאינם יודעים מה בדיוק עלה בגורל ילדיהם. יש אומדים אותם במאה. אחרים – בחמישים. אנחנו יודעים על 12 הורים, שבביתם ביקרנו ומפיהם שמענו סיפורים מסמרי שיער, שחלקם נשמע כאילו נלקחו מעולם הדימיון.

הטרגדיה של ההורים האלה לא נסתיימה. חלומות בלהות, טלטול אין קץ בין שיאים של תקוות חדשות ואכזבות נוראות, חרושת של שמועות על גורל הילדים, התרוצצות ממשרד למשרד, מחבר כנסת אחד למשנהו, מעובדת סוציאלית לרעותה – כל אלה העכירו את חיי המשפחות האומללות במשך 16 או 17 השנים האחרונות, יצרו איים של אי שקט נפשי, גזרו מתיחויות על הילדים, שנשארו בבית, מנעו מן המשפחות התפתחות נורמלית.

צו גיוס לילדה שנעלמה

חיים דואר: "גם אנחנו, גם הילדים אבודים"

אנחנו הגענו אל מחנה ראש העין סמוך לראש השנה, מספר חיים דואר מירושלים. עברנו בדיקות, קיבלנו תעודות ואז קראו לי אל המשרד ואמרו לי, כי אני צריך למסור את בתי יהודית לבית התינוקות. כך מקובל, טענו. סירבתי. אבל הם היו חזקים ממני. הם אמרו לי, שאם לא אמסור את הילדה, לא אקבל ציוד. לא היה איכפת לי.

ויתרתי על כל הציוד ונשארתי עם המשפחה ברחוב. אבל את זה אפשר לעשות רק לילה אחד. למחרת הלכתי למשרד ואמרתי, שאני מוכן למסור את הילדה, אבל שיתנו לאמא שלה לבקר אותה כל יום. הסכימו. כל יום הלכה אשתי לבקר אותה. יום אחד אמרו לנו, שהילדה נלקחה לבית החולים. שאלנו לאן. אמרו לנו, למקום לא רחוק. האמנו להם. למחרת הלכנו שוב, ביקשנו אפשרות לבקר אותה. אמרו לנו, לא עכשיו. מחר. לא נתנו לבקר אותה. עד שבא אלינו אחד, שמואל בדיחי, מהנהלת המחנה ואמר, שאנחנו עוברים למעברת תלפיות ירושלים. אמרתי: טוב, עוברים, אבל מה עם הילדה? הוא ענה לי שהילדה בריאה ואמר לי: 'אל תדאג לכלום, סע בשלום לירושלים ואני אביא אותה אליך בטקסי מיוחד'.

נסענו. מאז ועד היום לא ראינו לא טקסי, לא שמואל בדיחי ולא את הילדה. הלכנו לברר מה קרה לה. אמרו לנו, שמתה. אני לא מאמין להם. אף פעם בחיים אני לא אאמין להם. תראה איזה גורל: לפני חודשיים קיבלנו בבית צו גיוס בשביל הילדה.

היכן שמעון?

אמא נדאף: "שיאמרו אם הוא חי או מת"

בסוף 1949 הגיעה למחנה העולים עין שמר משפחת נדאף. האם חיבקה בזרועותיה את שמעון בן 7 חודשים. הילד נלקח לבית הילדים במקום, יחד עם כל הילדים האחרים. כאשר הגיעה שעתה של המשפחה, שיעבירו אותה למושב, נמסר להם כי בנם נפטר. המשפחה האמינה.

זמן קצר לאחר שהמשפחה הגיעה למושב בסביבות ירושלים, ילדה הגברת נדאף בן נוסף. הילד לא האריך ימים. היה בן 3 חודשים כאשר נפטר ממחלה. הוא הובא לקבורה במושב ללא רישיון. החוק אינו יכול לסבול זאת וההורים נקראו למשטרה ונתבעו להסביר פשר המעשה. עודם שרויים במבוכה וסבוכים בפרשה זו, מגיע למושב שוטר, נושא בידיו תיק כרסתני, ושואל: 'אתם קברתם את הילד שלכם ללא רישיון קבורה. אבל איפה הילד הראשון שלכם, שמעון?' מוכת הלם משיבה האם: "הוא מת בעין שמר". נציג החוק מזמין את האם להתלוות אליו למשטרה.

במשטרה מספרים לה, כי ילדה הראשון שמעון, חי כנראה. לאחר שהיא מתגברת על הזעזוע, היא מבקשת לראות אותו מיד. אולם המשטרה,  אין דרכה אצה לה. יש לה זמן.

אבא נדאף: "שמעון עומד לנגד עיני"

מספרים לה, כי יתכן שבנה האבוד נמצא אצל משפחה בשכונת בית הכרם בירושלים. חודשיים מושכים אותה ב"לכי-ושובי". כוח – כבר אין לה. רק התקווה שעדיין נשקף סיכוי, כי יתנו לה לראות את הילד שלה, מחייה אותה. אולם כעבור חודשיים חזרה בה המשטרה מההודעה הקודמת. "זה לא הילד שלכם" – אמרו להורים.

הנשים אמרו: "כולו שלי!"

יהודה, בנה של משפחת תנעמי, מגדרה הוא בחזקת משתמט מן הצבא. הוריו קיבלו הודעה מלשכת הגיוס, שאם יהודה לא יתייצב מיד לשרות חובה, ייתבע לדין.

הנה סיפורה של האם:

"מסרנו את יהודה לבית התינוקות במחנה ראש העין, כשהיה בן 3 חודשים. כל יום הייתי הולכת להניק אותו. פעם באתי מוקדם. גבר שניקה את בית התינוקות אמר לי לחכות בחוץ. עמדתי על יד החלון. שתי גברות עמדו קרוב למיטה של יהודה שלי. הן רבו. כל אחת אמרה: "זה בשבילי". אחר כך דיברו בשפה זרה. הלכתי לצד השני. שמעתי שתי אחיות מדברות. אחת אמרה: "אז מה יש? יש לה הרבה ילדים!". השנייה אמרה: "טוב, אבל אסור לעשות ככה".

הרגשתי איך שהלב שלי נשרף. ביקשתי להיכנס מיד לבית התינוקות. נכנסתי ואחת האחיות אמרה לי, שיהודה מת. פרצתי בבכי ודרשתי לראות את ילד חי או מת. האחות אמרה לי: 'תלכי למשרד, הילד שם'. הלכתי. לא היה שם. הלכתי לאוהל, כדי לספר לבעלי, ובדרך שמעתי מכריזים ברמקול, שאני אבוא מיד ובני לא מת. רצתי למשרד.

שלום אבדר: "עייפנו מחיפושים"

שם היה איש אחד בשם עוזרי הסווג, והוא אמר לי: "תדעי לך שהילד שלך לא מת. אני פה אחראי על הקבורה. לכי לחפש אותו".

אני חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אנחנו היינו כמו עיוורים בארץ חדשה.

"לא היה עם מי לדבר. אף אחד לא שמע אותנו. צעקנו, בכינו, התחננו – שום דבר".

זהים לחלוטין סיפוריהן של משפחות חשאש מכפר אונו, אבדר ממושב אורה ומשפחות אחרות. רק שמות הילדים שונים. הטרגדיה של המשפחות – בדיוק אותה הטרגדיה.

פנינו אל עובדי הסוכנות היהודית יוסף רמתי, חיים צדוק וישראל ישעיהו.

הראשון יוסף רמתי, כמי שהיה איש הסוכנות היהודית במחנה העולים ראש העין, השני – חיים צדוק, אחראי על קליטת עולי תימן באותן שנים, והשלישי – ישראל ישעיהו, שהיה הכתובת המרכזית בכל הנוגע לעליה המונית זו.

יוסף רמתי אמר: בשנים 1949 – 1952 פעלה בראש העין קליניקה משותפת של משרד הבריאות הדסה וקופת חולים. שם נמצאו ילדים רבים שמטעמי בריאות והיגיינה אי אפשר היה להשאיר אותם באוהלים ובצריפים.

– האם ידוע לך מה מקור ההיעלמות של הילדים?

כן. מרישום מוטעה של השמות.

– האם ידוע לך על מקרים שמשפחות חשוכות ילדים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים?

כן.

– האם יתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות?

בהחלט יתכן!

– האם אחיות בקליניקה היו כפופות להנהלת המחנה?

לא.

– האם אתה מאמין לסיפורה של גב' תנעמי?

מאמין.

– האם יש אמת בסיפורים שעובדי המחנה קיבלו כסף תמורת מסירת ילדים למשפחות חשוכות ילדים?

אין שמץ של אמת סיפורים אלה. העובדים, ללא יוצא מן הכלל, עבדו ביושר. ובמידה והיו שגיאות, היה זה תוצאה של היעדר דפוסים מינהליים ברורים.

הורים ביקשו עזרה

חיים צדוק, מי שהיה אז האחראי לקליטת עולי "מרבד הקסמים", וכיום סגן מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאחות קיבלה כסף תמורת מסירת התינוק לאימוץ. עם זאת הוא מציין, כי בשנים האחרונות פנו אליו מספר הורים בבקשת עזרה לאיתור ילדיהם שנעלמו בשעתו ממחנות העולים, אך בהעדר פרטים ורישום מסודר, לא עלה בידו הדבר. עצם הפרשה הוא מבהיר: באותם ימים התנהלו מחנות העולים בית ליד, עין שמר וראש העין, כך: היתה יחידה מנהלית שטיפלה בקליטת העולים ופליטתם מן המחנה, למרכזי ישוב שונים, והיתה יחידה שטיפלה בצד הרפואי וההיגייני של העולים.

יחידה שניה זו שהיתה כפופה למעשה למשרד הבריאות היתה רשות בפני עצמה. היא קבעה את מי להעביר לבית החולים ואת מי להחזיר משם. ליחידה זו סייעו שני גופים ציבוריים – ארגון אמהות עובדות וויצ"ו.

הפרדת הרשויות בין ענייני קליטה והטיפול הרפואי, אין פירושה שנציגי הסוכנות במקום לא שותפו בהתייעצויות. אין פירושה שכאילו נחטפו ילדים ממחנות העולים בידיעת עובדי הסוכנות. לי אישית לא ידוע אפילו מקרה אחד של היעלמות ילד בדרכים פסולות. גם לא ידוע לי על תלונה כלשהי כלפי אחות ציבורית או אחות רגילה, באחד ממחנות העולים. אבל אין זה עדיין אומר, שזה לא היה יכול לקרות. אני יודע על מספר מקרים שהובאו לידיעת המשטרה אך לאחר שזו בדקה ולא הגיעה לממצא כלשהו, הפסיקה את הבירור.

סגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו מציין כי על סמך ידיעות כלליות שבידו, מאמין הוא כי אמנם נלקחו בשעתו ילדים ללא ידיעת ההורים במטרה למסרם למשפחות חשוכות בנים, עם זאת הוא קובע: 'אני משתומם על ההזנחה, שכולנו גילינו בפרשה כאובה זו, מאז השמעות הראשונות בשנות החמישים ועד היום. לכן הייתי מציע עתה, בעקבות הגילויים, להקים ועדה ציבורית שתבדוק פרשה זו על כל צדדיה כדי שההורים יידעו אחת ולתמיד אם בנם חי או מת.'

אין ספק, כי יימצאו גורמים שיירתעו מהצעה זו. אך זו הדרך היחידה לפתרון פרשה טראגית זו, ששיבשה עד כה את חייהן של עשות משפחות בישראל.

המדור לחיפוש קרובים - רינה מחפשת את חנניה אחיה שנחטף ב- 1949

פרשת היעלמות ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם.

המדור לחיפוש קרובים - ירון אנוש - אוגוסט 2011 - רינה אברהם בן שוקר מחפשת את חנניה אחיה שנחטף בשנת 49' מבית חולים במחנה עולים. חנניה היה בן שנתיים שנחטף. מבית החולים נמסר למשפחה כי חנניה מת עקב חום גבוה, ואף הציגו "גופה" עטופה בסדין. רינה טוענת כי לא היתה גופה.
.

.
רינה ומשפחתה עלו ארצה בשנת 49' מתימן בעליית "מרבד הקסמים", משפחה עם 9 ילדים.

קישורים:

המדור לחיפוש קרובים - חיפוש ילדים שנחטפו מבתי חולים - דצמבר 2010 - ירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים קורא מכתביהן של שתי משפחות המחפשות את ילדיהן שנחטפו מהן ע"י רשויות המדינה לפני כ- 50 שנה - מדובר בילדים שנחטפו מתוך בתי חולים ולמשפחותיהן נמסר כי הילדים נפטרו עקר מחלה...

פרופ' בועז סנג'רו - ועדת החקירה הממלכתית על פרשת חטיפת ילדי תימן - באין חשד אין חקירה אמיתית - מאי 2013 - באין חשד אין חקירה אמיתית טוען פרופ. בועז סנג'רו על חקירת הועדה הממלכתית פרשת חטיפת ילדי תימן. הוועדה לא העמיקה כמצופה מוועדה כמותה על פרשת ילדי תימן ולמעשה טייחה את הפרשה...

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה - עדויות חסויות עד שנת 2066 - מאי 2013 - יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן. הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן...

חוטפי תינוקות יועמדו לדין - ספרד מנקה הפירות הבאושים הפאשיסטיים של הרודן פרנסיסקו פרנקו - אפריל 2012 - חטיפת תינוקות מביתם ומשפחתם בספרד ע"פ ערכי הפאשיסטים נעשתה "לטובתם", "לחנכם לעשותם אנשים מוסריים". החוטפות הפאשיסטיות כונו "אחיות הצדקה". למשפחות נמסר כי התינוקות מתו בלידה. רשת הפושעים כללה רופאים ואחיות אשר הציבור נתן בהם אמון, הרשת המשיכה בסחר התינוקות גם לאחר שספרד חזרה לדמוקרטיה מפאשיזם...

פרשת ילדי תימן - הקשר הישראלי - פברואר 2012 - פרשת ילדי תימן, הקשר הישראלי, טלביזיה חינוכית, בן כספית 

כלביית ויצו: חטיפת ילדי תימן - סיפורו של אורי וכטל - מבט שני פברואר 2012 - סיפורו של אורי וכטל מחטופי ילדי תימן, נחטף בילדותו ממעון ויצו ונלקח לאימוץ. עובדות ויצו מסרו לאימו כי היה שיטפון במעון וכל הילדים מתו. אחותו שהיתה בת 12 עלתה על עקבותיו וגילתה כי נשלח לאימוץ למשפחת ניצולי שואה. אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה...

דוח משטרה היעלמות תינוק בשנות החמישים - בין מחנה עין שמר לבית חולים בתל ליסוינסקי

אוקטובר 2013 - בשנות החמישים למדו סוחרי תינוקות מקושרים לאנשי ממסד מושחתים, כגון מטפלים, ועובדים סוציאליים את הליך הטיפול בתינוק ומצאו פרצות לחטיפת תינוקות, ממחנות עולים, ובתי חולים.

להלן מכתב מיחזקאל סהר מה- 3.11.1950, המפקח הכללי של המשטרה אל שר הבריאות משה שפירא. למכתב מצורף דוח של המטה הארצי על תוצאות החקירה בעניין היעלמו של תינוק ממחנה העולים בבית ליד. המסקנה היא שהתינוק שאושפז בהיותו בריא נשלח בטעות למחנה עין שמר ונעלם עקב האנדרלמוסיה ששררה במחלקות הרפואה במחנות אלו. במכתבו מציין סהר שממצאי הדוח מצביעים על ליקוי חמור בסדרי השרות הרפואי במחנות העולים, ג/3013/12.