הילד של זכריה בן עזרא - יעל צדוק - מוסף הארץ - 16.2.1996
גם אם נדחה על הסף את טענתו של עוזי משולם על אלפי ילדים חטופים, הרי על 90 ילדים נעדרים הסכימה אפילו ועדת הבדיקה הקודמת. 90 ילדים נעדרים והציבור שתק. איפה היתה החברה הישראלית כל השנים הללו? איפה היו יפי הנפש?
"מה קרה לתימנים?" שאלו לאחרונה אי אלו קולות במדינה, והרימו גבה בתמיהה אמיתת. משהו נראה להם לא ברור, לא כמו שהיה מאז ומתמיד. למרות המחאה שקמה באגף התימני, השאלה הזאת לגיטימית בהחלט. הנה, הקבוצה שנחשבה הכי חביבה, הכי שקטה, מוציאה מתוכה לפתע, בתוך זמן קצר ובלי כל התראה מוקדמת, פורעי חוק שכאלה.
התימנים נחשבו מאז ותמיד לעדה הכי נחמדה בישראל. יעקב אורלנד יצר בדמותהם הקולקטיבית את זכריה בן עזרא, האב טיפוס של התימני המיתולוגי, כפי שנתפס אז בעיני היישוב האשכנזי הוותיק:
מכרי האשכנזים מספרים שאפילו אמהות פולניות קשוחות, שעיקמו את האף בסלידה לשמע האפשרות שבתם תינשא למזרחי – אפילו הן הוסיפו מיד בסוגריים שתימני-זה-בסדר. והאיש שהחליף לי מצבר בשבוע שעבר קיבל את פני בקרית צהלה רועמת: "את תימנייה, נכון? אני מת על תימנים!"
כמה נוח להתכרבל בחיק האהדה הגורפת הזאת. כמה מפתה להזריק את החיבה הלאומית ישר לוורידים. וכך הלכו להם השניים יחד, חבוקי זרוע, במשך שנים ארוכות: התימני והאומה הישראלית.
האומה ליטפה, והתימנים הזריקו לווריד, ולא עשו מהומות. מנהיגיהם היו תמיד מפא"יניקים נאמנים, אף פעם לא מנהיגים מורדים. אנשיהם לא היו מעורבים באירועי ואדי סאליב או הפנתרים. לכל היותר קמו להם זמרים, וגם אלה הקפידו רק לשיר, לא לדבר.
שושנה דמארי מעולם לא צייצה במחאה כמו שלמה בר, למשל. היא אפילו שרה ביידיש. סמל המיזוג המושלם. להגיד משהו על ילדי תימן היה, בנסיבות האלה, דיסוננס צורם. זה בלי ספק היה משבש את רומן האהבה המניפולטיבי והמדכא הזה.
הנינוחות, החביבות והסובלנות שהביאו איתם יהודי תימן הן תכונות יפות עד מאוד בעיני. הלוואי שתשרודנה.
הן נפלאות בחברה רגועה, חזקה מבוססת מבחינה חברתית, שבה המודעות לזכויות הפרט ממוסדת ומושרשת.
התכונות הללו הרסניות בחברה כמו שלנו: חברת מהגרים רצופת טלטלות, כוחנית, ספוגה דעות קדומות. חברה שבה הממסד מפעיל על אזרחיו סיסמאות מניפולטיביות ודיכוי, גלוי או סמוי. חברה שזה עתה חוקקה את חוק כבוד האדם וחירותו, ועוד לא יודעת מה זה בכלל.
בג'ונגל הזה, זכריה בן עזרא מצא את עצמו חסר אונים. עצב וכעס חדרו ללבו.
"אני אוהבת אותך ככה, כשאתה שקט", עודדה אותו המדינה.
התימנים היו אולי שקטים, אבל לא מטומטמים. הם ידעו שהתכשיטים וספרי הקודש שהביאו איתם מתימן בשנות החמישים נגנבו ולא "הלכו לאיבוד". הם ידעו שחלק מן הילדים נעלמו בנסיבות מחשידות מאוד. הם ידעו הכל. הם גם מחו על כך. אבל איש לא הקשיב להם. הממשלות השונות הקימו שתי ועדות בדיקה בעלות סמכויות מוגבלות, רק כדי לסתום להם את הפה ו"להרגיע אותם", כאילו הם כלבלב חסר מנוחה. והעיתונות ברובה הגדול שתקה.
45 שנה הם כאבו את האובדן, את האדישות, את ההשתקה. תלונותיהם, העלו אבק (עוד נושא שוועדת החקירה הנוכחית מוזמנת לבדוק), זה הרי מדהים, כי גם אם נדחה על הסף את טענתו של הרב עוזי משולם ז"ל על אלפי ילדים חטופים, הרי שעל 90 ילדים נעדרים הסכימה אפילו ועדת הבדיקה הקודמת.
90 ילדים נעדרים – והציבור הרחב שותק, והתקשורת שותקת.
איפה היתה החברה הישראלית כל השנים הללו? איפה היו יפי הנפש? איפה היו לוחמי זכויות הפרט? איפה היו כל החרדים לצל צלו של עוול? איך זה שאף ממשלה לא טרחה לבדוק מה קרה לתשעים ילדים נעדרים? איך עלתה שתיקה רועמת כזאת מכלי התקשורת?
זו בעיה של התימנים, אמרו כולם ומשכו בכתפיהם בביטול. מקצתם הלכו הביתה, מקצתם הלכו לחתום על עצומה נגד סגירת ערוץ 7. זה מאוד חשוב לא לסגור את ערוץ 7, בשם הדמוקרטיה, זכויות הפרט, הצדק ומה לא.
ארבעה עשר איש חתמו על העצומה הזאת באוגוסט 1996. אנשי שמאל חילונים, מרצים, אנשי תקשורת, אנשים מפורסמים. אחרי ששלחו את העצומה לשולמית אלוני ז"ל טפחו מן הסתם זה לזה על השכם (פיסית או מילולית, מה זה משנה) ושיפשפו את כפותיהם בהנאה. זה היה קל כמו להחליק כוסית קמפארי לגרון, נחמד.
הרווחה היה גבוה (העצומה עוררה הדים בתקשורת והארבעה עשר קיבלו תעודה שהם נאורים), והמחיר – אפסי.
בעיית ילדי תימן הנעדרים מורכבת יותר ומאיימת יותר. בעצם היא פשוט מזוויעה.
היא מזוויעה כי לקחו תינוקות מהוריהם ומסרו אותם להורים אחרים, שנחשבו "ראויים יותר", ואל נא תקנו את הטענה שזה בגלל "שלא מצאו את ההורים". לא מצאו את ההורים כשזה לא היה חשוב למצוא אותם.
היא מזעזעת כי היא צמחה על קרקע של דעות קדומות וגזענות כלפי העולים מתימן. היא מאיימת מפני שהיא עדתית באופיה. ואצלנו, כל מי שמציץ לסיר ורואה משהו שנראה לו כמו "בעיה עדתית", סוגר מיד את המכסה בבהלה: "אמאל'ה, עדתיות!"
מאז ומתמיד מותר היה אצלנו לגרום עוול על בסיס עדתי, אבל לא למחות על בסיס עדתי.
ב- 1.2.96 הביאה אשה אחת, שהיתה אחות בשנות החמישים, תמונות של ילדים כחושים לתוכנית של חיים יבין בערוץ הראשון, כדי לשכנע אותו שהם פשוט מתו בהמוניהם ולא נחטפו.
"למה החלטת לספר על כך דווקא עכשיו?" שאל אותה יבין בשידור. "כדי להרגיע את הרוחות", אמרה האחות טובת הלב. להרגיע את הרוחות, זה מה שחשוב.
כי אילו היה מדובר בשני תימנים, שני פולנים, אחד רומני ואחד רוסי היה אפשר לקרוא לזה, נניח, "ילדי ישראל הנעדרים", "ילדי שנות החמישים הנעדרים", אפילו "ילדינו הנעדרים", משהו כזה אנושי, ישראלי. בהחלט חשוב לחקור את זה. אבל "ילדי תימן הנעדרים?" השתגעתם? זה יתסיס ויעורר רוחות רעות. זה יפגע באחדות העם!
וכך שתקו כולם. אישי הציבור, הסופרים, המשוררים, האמנים, אנשי התקשורת. רגישות לצדק היא בין השאר פונקציה של נוחיות.
כך קרה שנדרש איזה עוזי משולם כדי להביא להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. כל האחרים נאלמו דום. מעתה ישראל ישאל נא כל ילד את הוריו: איפה הייתם אתם 45 שנה? ואם לחזור לראשית הדברים: השאלה איננה "מה קרה לתימנים?", השאלה היא מה קרה לחברה הישראלית.
מה היא עשתה כשזכריה בן עזרא זעק כשלקחו לו את הילד, ואיך פתאום נגמרת למדינה האהבה, כשהתימנים האלה הנחמדים, השקטים והמסתפקים במועט מהפרק הקודם הפסיקו לחייך.
גם אם נדחה על הסף את טענתו של עוזי משולם על אלפי ילדים חטופים, הרי על 90 ילדים נעדרים הסכימה אפילו ועדת הבדיקה הקודמת. 90 ילדים נעדרים והציבור שתק. איפה היתה החברה הישראלית כל השנים הללו? איפה היו יפי הנפש?
"מה קרה לתימנים?" שאלו לאחרונה אי אלו קולות במדינה, והרימו גבה בתמיהה אמיתת. משהו נראה להם לא ברור, לא כמו שהיה מאז ומתמיד. למרות המחאה שקמה באגף התימני, השאלה הזאת לגיטימית בהחלט. הנה, הקבוצה שנחשבה הכי חביבה, הכי שקטה, מוציאה מתוכה לפתע, בתוך זמן קצר ובלי כל התראה מוקדמת, פורעי חוק שכאלה.
התימנים נחשבו מאז ותמיד לעדה הכי נחמדה בישראל. יעקב אורלנד יצר בדמותהם הקולקטיבית את זכריה בן עזרא, האב טיפוס של התימני המיתולוגי, כפי שנתפס אז בעיני היישוב האשכנזי הוותיק:
"אני, זכריה בן עזרא ולחמי לחמא עניאאיזו ענווה, חביבות והסתפקות במועט. כמה נוגע ללב וכמה משתלם לסביבה.
וגר אני במעברה,
אצל הכביש לנתניה.
"בחורף – יא, הקור חודר,
בקיץ – יא, מחניק לי;
אבל איני דורש יותר,
זה מה שיש – מספיק לי…"
פה כל עשיר וכל עני
מוצא פגם או מום לו,
רק האחד התימני,
עוד לא חסר מאום לו".
מכרי האשכנזים מספרים שאפילו אמהות פולניות קשוחות, שעיקמו את האף בסלידה לשמע האפשרות שבתם תינשא למזרחי – אפילו הן הוסיפו מיד בסוגריים שתימני-זה-בסדר. והאיש שהחליף לי מצבר בשבוע שעבר קיבל את פני בקרית צהלה רועמת: "את תימנייה, נכון? אני מת על תימנים!"
כמה נוח להתכרבל בחיק האהדה הגורפת הזאת. כמה מפתה להזריק את החיבה הלאומית ישר לוורידים. וכך הלכו להם השניים יחד, חבוקי זרוע, במשך שנים ארוכות: התימני והאומה הישראלית.
האומה ליטפה, והתימנים הזריקו לווריד, ולא עשו מהומות. מנהיגיהם היו תמיד מפא"יניקים נאמנים, אף פעם לא מנהיגים מורדים. אנשיהם לא היו מעורבים באירועי ואדי סאליב או הפנתרים. לכל היותר קמו להם זמרים, וגם אלה הקפידו רק לשיר, לא לדבר.
שושנה דמארי מעולם לא צייצה במחאה כמו שלמה בר, למשל. היא אפילו שרה ביידיש. סמל המיזוג המושלם. להגיד משהו על ילדי תימן היה, בנסיבות האלה, דיסוננס צורם. זה בלי ספק היה משבש את רומן האהבה המניפולטיבי והמדכא הזה.
הנינוחות, החביבות והסובלנות שהביאו איתם יהודי תימן הן תכונות יפות עד מאוד בעיני. הלוואי שתשרודנה.
הן נפלאות בחברה רגועה, חזקה מבוססת מבחינה חברתית, שבה המודעות לזכויות הפרט ממוסדת ומושרשת.
התכונות הללו הרסניות בחברה כמו שלנו: חברת מהגרים רצופת טלטלות, כוחנית, ספוגה דעות קדומות. חברה שבה הממסד מפעיל על אזרחיו סיסמאות מניפולטיביות ודיכוי, גלוי או סמוי. חברה שזה עתה חוקקה את חוק כבוד האדם וחירותו, ועוד לא יודעת מה זה בכלל.
בג'ונגל הזה, זכריה בן עזרא מצא את עצמו חסר אונים. עצב וכעס חדרו ללבו.
"אני אוהבת אותך ככה, כשאתה שקט", עודדה אותו המדינה.
התימנים היו אולי שקטים, אבל לא מטומטמים. הם ידעו שהתכשיטים וספרי הקודש שהביאו איתם מתימן בשנות החמישים נגנבו ולא "הלכו לאיבוד". הם ידעו שחלק מן הילדים נעלמו בנסיבות מחשידות מאוד. הם ידעו הכל. הם גם מחו על כך. אבל איש לא הקשיב להם. הממשלות השונות הקימו שתי ועדות בדיקה בעלות סמכויות מוגבלות, רק כדי לסתום להם את הפה ו"להרגיע אותם", כאילו הם כלבלב חסר מנוחה. והעיתונות ברובה הגדול שתקה.
45 שנה הם כאבו את האובדן, את האדישות, את ההשתקה. תלונותיהם, העלו אבק (עוד נושא שוועדת החקירה הנוכחית מוזמנת לבדוק), זה הרי מדהים, כי גם אם נדחה על הסף את טענתו של הרב עוזי משולם ז"ל על אלפי ילדים חטופים, הרי שעל 90 ילדים נעדרים הסכימה אפילו ועדת הבדיקה הקודמת.
90 ילדים נעדרים – והציבור הרחב שותק, והתקשורת שותקת.
איפה היתה החברה הישראלית כל השנים הללו? איפה היו יפי הנפש? איפה היו לוחמי זכויות הפרט? איפה היו כל החרדים לצל צלו של עוול? איך זה שאף ממשלה לא טרחה לבדוק מה קרה לתשעים ילדים נעדרים? איך עלתה שתיקה רועמת כזאת מכלי התקשורת?
זו בעיה של התימנים, אמרו כולם ומשכו בכתפיהם בביטול. מקצתם הלכו הביתה, מקצתם הלכו לחתום על עצומה נגד סגירת ערוץ 7. זה מאוד חשוב לא לסגור את ערוץ 7, בשם הדמוקרטיה, זכויות הפרט, הצדק ומה לא.
ארבעה עשר איש חתמו על העצומה הזאת באוגוסט 1996. אנשי שמאל חילונים, מרצים, אנשי תקשורת, אנשים מפורסמים. אחרי ששלחו את העצומה לשולמית אלוני ז"ל טפחו מן הסתם זה לזה על השכם (פיסית או מילולית, מה זה משנה) ושיפשפו את כפותיהם בהנאה. זה היה קל כמו להחליק כוסית קמפארי לגרון, נחמד.
הרווחה היה גבוה (העצומה עוררה הדים בתקשורת והארבעה עשר קיבלו תעודה שהם נאורים), והמחיר – אפסי.
בעיית ילדי תימן הנעדרים מורכבת יותר ומאיימת יותר. בעצם היא פשוט מזוויעה.
היא מזוויעה כי לקחו תינוקות מהוריהם ומסרו אותם להורים אחרים, שנחשבו "ראויים יותר", ואל נא תקנו את הטענה שזה בגלל "שלא מצאו את ההורים". לא מצאו את ההורים כשזה לא היה חשוב למצוא אותם.
היא מזעזעת כי היא צמחה על קרקע של דעות קדומות וגזענות כלפי העולים מתימן. היא מאיימת מפני שהיא עדתית באופיה. ואצלנו, כל מי שמציץ לסיר ורואה משהו שנראה לו כמו "בעיה עדתית", סוגר מיד את המכסה בבהלה: "אמאל'ה, עדתיות!"
מאז ומתמיד מותר היה אצלנו לגרום עוול על בסיס עדתי, אבל לא למחות על בסיס עדתי.
ב- 1.2.96 הביאה אשה אחת, שהיתה אחות בשנות החמישים, תמונות של ילדים כחושים לתוכנית של חיים יבין בערוץ הראשון, כדי לשכנע אותו שהם פשוט מתו בהמוניהם ולא נחטפו.
"למה החלטת לספר על כך דווקא עכשיו?" שאל אותה יבין בשידור. "כדי להרגיע את הרוחות", אמרה האחות טובת הלב. להרגיע את הרוחות, זה מה שחשוב.
כי אילו היה מדובר בשני תימנים, שני פולנים, אחד רומני ואחד רוסי היה אפשר לקרוא לזה, נניח, "ילדי ישראל הנעדרים", "ילדי שנות החמישים הנעדרים", אפילו "ילדינו הנעדרים", משהו כזה אנושי, ישראלי. בהחלט חשוב לחקור את זה. אבל "ילדי תימן הנעדרים?" השתגעתם? זה יתסיס ויעורר רוחות רעות. זה יפגע באחדות העם!
וכך שתקו כולם. אישי הציבור, הסופרים, המשוררים, האמנים, אנשי התקשורת. רגישות לצדק היא בין השאר פונקציה של נוחיות.
כך קרה שנדרש איזה עוזי משולם כדי להביא להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. כל האחרים נאלמו דום. מעתה ישראל ישאל נא כל ילד את הוריו: איפה הייתם אתם 45 שנה? ואם לחזור לראשית הדברים: השאלה איננה "מה קרה לתימנים?", השאלה היא מה קרה לחברה הישראלית.
מה היא עשתה כשזכריה בן עזרא זעק כשלקחו לו את הילד, ואיך פתאום נגמרת למדינה האהבה, כשהתימנים האלה הנחמדים, השקטים והמסתפקים במועט מהפרק הקודם הפסיקו לחייך.
 |
| הילד של זכריה בן עזרא - יעל צדוק - מוסף הארץ - 16.2.1996 |
