תעלומת ילדי תימן (1) - סיפורי מתח ומסתורין - עיתון דבר, 10 בפברואר 1967 - מאת שמשון עופר
להורדת הקובץ בפורמט PDF הקלק כאן
זהו סיפור מתח ומסתורין. מסופר בו על ילדים קטנים שאבדו להוריהם בלי להשאיר עקבות. על ילדים אחרים שנעלמו באופן מסתורי וחזרו ונתגלו באורח פלאי. על בנים שנתנו לפתע, לאחר שנות היעלמות רבות, סימן חיים ואות תקווה מחודשת בלבות הוריהם, אך שקעו שוב בנבכי הבלתי נודע. על הורים שלא אמרו נואש במשך קרוב לשתי עשרות שנים. הרעישו עולמות אך העלו חרס בידם בחיפושיהם אחרי הבנים האובדים.
על אמהות ואבות עקשניים ונועזים, שלא הרפו מן האנשים שהודיעו להם כי ילדיהם מתו. עד שלפתע נמצאו הילדים בריאים ושלמים. על סבל. לא יתואר ועל משפחות שזועזעו עד לטירוף הדעת; על חקירות שנפתחו ולא הובאו לידי סיום. על שמועות מעוררות חלחלה בדבר חטיפת ילדים ומכירתם ; ועל מאבק ציבורי ממושך לגילוי התעלומה, העומד עתה לשאת פירות ראשונים.
כיום יש התארגנות ציבורית, טיפול ממלכתי, חקירה משטרתית. אך עד עתה היה כל אחד מנפגעי הפרשה
בודד לנפשו עם צערו- האישי, שאולי אף עלה על כאבם של אב ואם המגכים את ילדם הרך, כי היה כאן הספק המכרסם. בין יאוש לתקווה. אולי למרות־ הכל היא חי אי-שם ועוד יימצא? ומן ההורים הללו נמנע אותו מעט־שהוא־הרבה לגבי מי שאיבד את בן משפחתו הקרוב ביותר אפשרות לפקוד את הקבר.
מעשה בחיים בהגלי
אחד מאלה הוא שלמה בהנלי. הוא עלה לארץ מתימן ב־ 25 בספטמבר 1949 , יחד עם אשתו ובנו בכורו חיים, שהיה בן ארבעה חדשים. מיד עם הגיעם לנמל־התעופה לוד הועברו הלאה למחנה ראש העין. ליד שער המחנה היה כעין בית מרחץ, שהיה עליהם לעבור בו לקראת בדיקה על־ידי צוות רפואי. "כשהלכתי לבית המרחץ", נזכר עתה שלמה בהגלי, "באה אלי אחות ואמרה ,תביא את הילד'. היא דיברה עברית. אני לא ידעתי, אבל הבנתי קצת. היה גם מתרגם. שאלתי בשביל מה צריך להביא את הילד. אמרה: זה לא עסקך. אנחנו נטפל בו'. המתרגם שאל מה שמי, אשתי ושם הילד. אמרתי: ,חיים סלימה סאלמה', בינתיים לקחה האחות את הילד ורשמו אותו חיים סלימה סאלמה. אבל זה לא היה השם שלו. כי הילד היה שמו חייט ושם המשפחה בהגלי. אבל לי קראו סלימה (שלמה) ולאשתי סאלמה. המתרגם שאל איר קוראים לנו — לילד, לי ולאשתי — ואמרתי חיים, סלימה וסאלמה. רשם: שם הילד חיים סלימה סאלמה.
"הביאו אותנו לאוהל ואמרו לנו לבוא למחרת בבוקר לבית־התינוקות של המחנה. באנו וחיפשנו את הילד.
אחות חיפשה ואמרה, יש ילד חיים סלימה סאלמה. אמרתי: ,זה הילד שלי'. באמת השם הזה היד, רשום
על המיטה, על הקיר וגם בפתק על היד השמאלית של הילד. כל יום היינו הולכים שמה ואשתי היניקה אותו ארבע פעמים ביום, נשאר שמה, חצי חודש".
יום אחד הלכה אשתו של שלמה בהגלי, כמנהגה מדי יום, להיניק את בנה. השעה היתה 3 אחר הצהריים. כעבור שעה קלה הזרה בבהלה אל בעלה באוהל. בהתרגשות רבה ובבכי סיפרה לו: ..המיטה של הילד ריקה. שאלתי את וזאחות; איפה הבן שלי, אמרה לי: "אני לא מכירה אותך'".
המאמר השלם
להורדת הקובץ בפורמט PDF הקלק כאן
זהו סיפור מתח ומסתורין. מסופר בו על ילדים קטנים שאבדו להוריהם בלי להשאיר עקבות. על ילדים אחרים שנעלמו באופן מסתורי וחזרו ונתגלו באורח פלאי. על בנים שנתנו לפתע, לאחר שנות היעלמות רבות, סימן חיים ואות תקווה מחודשת בלבות הוריהם, אך שקעו שוב בנבכי הבלתי נודע. על הורים שלא אמרו נואש במשך קרוב לשתי עשרות שנים. הרעישו עולמות אך העלו חרס בידם בחיפושיהם אחרי הבנים האובדים.
על אמהות ואבות עקשניים ונועזים, שלא הרפו מן האנשים שהודיעו להם כי ילדיהם מתו. עד שלפתע נמצאו הילדים בריאים ושלמים. על סבל. לא יתואר ועל משפחות שזועזעו עד לטירוף הדעת; על חקירות שנפתחו ולא הובאו לידי סיום. על שמועות מעוררות חלחלה בדבר חטיפת ילדים ומכירתם ; ועל מאבק ציבורי ממושך לגילוי התעלומה, העומד עתה לשאת פירות ראשונים.
כיום יש התארגנות ציבורית, טיפול ממלכתי, חקירה משטרתית. אך עד עתה היה כל אחד מנפגעי הפרשה
בודד לנפשו עם צערו- האישי, שאולי אף עלה על כאבם של אב ואם המגכים את ילדם הרך, כי היה כאן הספק המכרסם. בין יאוש לתקווה. אולי למרות־ הכל היא חי אי-שם ועוד יימצא? ומן ההורים הללו נמנע אותו מעט־שהוא־הרבה לגבי מי שאיבד את בן משפחתו הקרוב ביותר אפשרות לפקוד את הקבר.
מעשה בחיים בהגלי
אחד מאלה הוא שלמה בהנלי. הוא עלה לארץ מתימן ב־ 25 בספטמבר 1949 , יחד עם אשתו ובנו בכורו חיים, שהיה בן ארבעה חדשים. מיד עם הגיעם לנמל־התעופה לוד הועברו הלאה למחנה ראש העין. ליד שער המחנה היה כעין בית מרחץ, שהיה עליהם לעבור בו לקראת בדיקה על־ידי צוות רפואי. "כשהלכתי לבית המרחץ", נזכר עתה שלמה בהגלי, "באה אלי אחות ואמרה ,תביא את הילד'. היא דיברה עברית. אני לא ידעתי, אבל הבנתי קצת. היה גם מתרגם. שאלתי בשביל מה צריך להביא את הילד. אמרה: זה לא עסקך. אנחנו נטפל בו'. המתרגם שאל מה שמי, אשתי ושם הילד. אמרתי: ,חיים סלימה סאלמה', בינתיים לקחה האחות את הילד ורשמו אותו חיים סלימה סאלמה. אבל זה לא היה השם שלו. כי הילד היה שמו חייט ושם המשפחה בהגלי. אבל לי קראו סלימה (שלמה) ולאשתי סאלמה. המתרגם שאל איר קוראים לנו — לילד, לי ולאשתי — ואמרתי חיים, סלימה וסאלמה. רשם: שם הילד חיים סלימה סאלמה.
"הביאו אותנו לאוהל ואמרו לנו לבוא למחרת בבוקר לבית־התינוקות של המחנה. באנו וחיפשנו את הילד.
אחות חיפשה ואמרה, יש ילד חיים סלימה סאלמה. אמרתי: ,זה הילד שלי'. באמת השם הזה היד, רשום
על המיטה, על הקיר וגם בפתק על היד השמאלית של הילד. כל יום היינו הולכים שמה ואשתי היניקה אותו ארבע פעמים ביום, נשאר שמה, חצי חודש".
יום אחד הלכה אשתו של שלמה בהגלי, כמנהגה מדי יום, להיניק את בנה. השעה היתה 3 אחר הצהריים. כעבור שעה קלה הזרה בבהלה אל בעלה באוהל. בהתרגשות רבה ובבכי סיפרה לו: ..המיטה של הילד ריקה. שאלתי את וזאחות; איפה הבן שלי, אמרה לי: "אני לא מכירה אותך'".
המאמר השלם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה