חכו עד שנת 2066 - מאמר מאת שושי זייד

חכו עד שנת 2066  - שושי זייד 24.07.13 - מתוך "העוקץ"

מאמר מאת שושי זייד

פתרון חלקי של תעלומת הילדים התימנים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים בעוד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. פער תמוה. לא?

נולדתי בארץ להורים יוצאי פולין וגדלתי עם המדינה. עד "אירועי יהוד" בשנת 1994, לא ידעתי מהי פרשת ילדי תימן. במהלך האירועים שמעתי את טענת הרב עוזי משולם ותלמידיו על חטיפת אלפי ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, ומכירתם בכסף לאימוץ. הטענה נראתה לי הזויה לחלוטין. בתי הייתה נשואה לתלמיד של הרב עוזי משולם, כך שהיינו ערים יותר למתרחש. שלוש פעמים הייתי במתחם ביהוד על מנת לנסות לשכנעם להתפזר. ראיתי שם מאות יוצאי תימן אומרים שסוף סוף קם מישהו שיילחם את מלחמתם. התקשורת דיווחה על תמהונים וקנאים מסוכנים, וכמעט לא התייחסה לתוכן מחאתם.

כשראש הממשלה רבין ושר המשטרה שחל התחילו לדבר על אפשרויות פריצה למתחם, עם נכונות לעשרה הרוגים אפשריים, והתקשורת השוותה אותם לכת כורש (השוואה שגויה בעליל), התגברה בי התחושה שמשהו כאן משתבש והופך לסכנת חיים. ויכוח נוקב עם חתני ובתי הביא אותי למסקנה שאני חייבת ללמוד את הפרשה הזו. התחלתי את מחקרי בביטחון מלא שהסיפור לא היה ולא נברא, ורק איזו שנאה להגמוניה השלטת יכולה להמציא האשמה כזו. לא היה לי ספק בכך, אך התבדיתי לחלוטין. לצערי העמוק, אחרי כמה שנים של מחקר, היכרות עם מאות משפחות ולימוד מעמיק של החומרים הגלויים שיש על הפרשה, אני מודה שטעיתי ואני בושה במדינה שלי.

כתבתי "חומרים גלויים" כי הממסד נותן חיסיון לכל עדות כתובה שהיא ככל הנראה מרשיעה. מישהו שם למעלה פוסק שעדויות חשובות בוועדת חקירה ממלכתית תהיינה חסויות, גם 50 שנה אחרי האירועים, בנושא שאינו ביטחוני ובעדויות שאין בהם צנעת הפרט. מגדילים לעשות – ולעדויות החשובות באמת נותנים חיסיון ל-70 שנה נוספות!

חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית חסויים עד שנת 2066 אף שאין בהם בעיה של צנעת הפרט או של סודות ביטחוניים

חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית שעבדה בשנים 1995-2001 נשמרים בארכיון המדינה. בשנת 2004 ביקשתי לקרוא את עדותה של יהודית הבנר, שהייתה אחראית על מרשם התושבים במשרד הפנים. אין ספק שבעדותה אין בעיה של צנעת הפרט או חשיפת סודות ביטחוניים של המדינה, ובכל זאת רק בשנת 2066 נוכל לעיין בה. כל המסמכים המקוריים חסויים ואין אפשרות לבקר את המסקנות הנובעות מהם, אלא רק לראות על פני השטח מסקנות שקריות, כמו לדוגמא תאריך אשפוז בארץ קודם לתאריך עלייה לארץ. גם מסמכים שהגיש ד"ר דב לויטן – מי שעבודת המחקר שלו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן ב-1983 עסקה ב"ניתוח סוציו-פוליטי של עלייתם וקליטתם של יהודי תימן בעת החדשה", וכללה פרק על פרשת ילדי תימן – נותרו חסויים. לויטן הגיש לוועדה תיק מסמכים שמצא בארכיון המדינה. תיק המסמכים שהגיש נותר חסוי, וכשביקשתי לראותם, מרביתם לא נמצאו. כך גם תיק מכתבי הסוכנות בנושא היעלמות הילדים ועוד ועוד. למה? לא ברור, אבל רק מי שיש לו אמת קשה להסתיר מתנהג כך.

לצערי, קיבלתי חיזוק למסקנה שהלכה והתגבשה בתוכי בנוגע למידת שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממסד. אין פרופורציה בין גודל האשמה לבין כמות ואיכות ההתייחסות של כל כלי התקשורת. שותפות מלאה של הגמוניה שלטת. את סיפורי האישי ותוצאות מחקרי פרסמתי בספר "הילד איננו" (הוצאת גפן, 2001). דו"ח ועדת החקירה התפרסם לאחר מכן, ורמתו מביישת את כותביו (ראו בנושא זה מאמריהם של פרופ' בועז סנג'רו ושל אהוד עין גיל, כתבותיו של קלמן ליבסקינד ב"מקור ראשון" – "ההורים ימשיכו לחכות" 9.11.2001, ו"נאנסה פעמיים" 16.11.2001, ומאמרי שלי).

פתרון חלקי של תעלומת הילדים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים מהשנים 1948 עד 1954. מספר אדיר. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. הפער בין שני המספרים תמוה וניתן אולי להסבר, לפחות חלקי, בקריאת ספרו של השופט שניאור חשין, "ילדי האימוצים" (מסדה 1955), שבו נכתב: "למרבה המבוכה ניתנים צווי אימוץ וצווי אפוטרופסות שבוע שבוע ויום יום בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש לא היקש ובדרך של פירושים דחוקים פלפול ואשליה… עניינים אלו הפכו שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין". בדיוני הכנסת על חוק האימוץ ביום 20.1.1959 אמר שר המשפטים פנחס רוזן: "היעדרם של דיני אימוץ לא גרם להיעדרם של מקרי אימוץ. החיים חזקים מן הדין ומחוסר הדין. מקרי האימוץ רבו משנה לשנה… היו מקרים שלא הובאו לפני בתי המשפט ולא קיבלו גושפנקה רשמית". בהמשך דבריו ציטט שר המשפטים את דברי השופט חשין.

מבין כל 3,000 תיקי האימוץ שנבדקו, ועדת בהלול מינקובסקי (1967-8) טוענת שמצאה רק ארבע בנות, מתוכן שתיים מאומצות, שנתוניהן מתאימים לתלונת ההורים בפני הוועדה. וועדת החקירה הממלכתית (2001) טוענת ל"גילוי משוער" של ילד נוסף אחד בלבד. אין שום אפשרות לבדוק את עבודת הוועדה בנושא זה, אבל ללא ספק עולה כאן עובדת כמות האימוצים הרבה שהייתה באותה תקופה, שכללה גם אימוצים בדרכים לא כשרות.

בדו"ח הוועדה מספרים על מספר דרכי אימוץ שנהגו אז: לגבי תינוקות שהעובדות הסוציאליות טענו שהם מנותקים מההורים וטובת הילד מצדיקה מסירה לאימוץ, הילדים נמסרו לאימוץ, ולפי התרשמות הוועדה "הפנייה לבית המשפט באה, ככל הנראה, לאחר שהתינוק כבר שהה פרק זמן משמעותי ברשות המשפחה המאמצת". הוא נמסר למשפחה על ידי העובדת הסוציאלית ב"מסירה מזדמנת לאימוץ" (כהגדרת הוועדה). שיטה נוספת כונתה "רישום מאוחר" – שילוב של ילד במשפחה כאילו הוא בנה הטבעי. לטענת הוועדה "רישומים כאלו נעשו במוסדות כמו ויצ"ו, בגופי ההתיישבות העובדת (כמו בקיבוצים)… וגם בבית יולדות ברנדייס…" (עמ' 67-9 במבוא לדו"ח הוועדה). בהנחה שלא היו אלפי משפחות שרצו למסור את ילדם לאימוץ, מנין הגיעו כל כך הרבה תיקי אימוץ? למיטב הבנתי, כאן טמון הפתרון לפרשת "היעלמות" ילדי תימן.

לכל אלו שעדיין סבורים שהסיפור דמיוני, אני מציעה ללמוד אותו. בתחילת מחקרי פניתי למשפטן משה נגבי, והוא ענה לי פעמיים שטרם למד את הנושא. כשנה לאחר מכן כתב ב"מעריב" ב-22.08.97: "אפשר לקבוע נחרצות שבחסות ממשלות אלו נעשו פשעים כבדים… הדעת נותנת שכוונותיהן היו טהורות וטובות… אך בהפקעת כל אחד מהילדים מהוריהם בוצע פשע של חטיפת ילד, שדינו (אז) היה שבע שנות מאסר. השקר הגס והאכזרי על מותם כביכול של הילדים, עושה את הפשעים האלו לחמורים שבעתיים" (המשך הכתבה הוא ביקורת על שיטותיו של הרב עוזי משולם).

אם זה קרה למשה נגבי, יש לשער שגם ירון לונדון, אם ילמד את הנושא, יגיב אחרת. כך גם כל שאר המקטרגים והמלעיזים.

שושי זייד פרסמה ספר בנושא פרשת ילדי תימן הנעדרים


גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה 

 

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה - עדויות חסויות עד שנת 2066
מאי 2013 - יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן.
הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן.

שוש אומרת:"הממסד אני בהחלט מבינה למה הוא רוצה להשתיק, בהחלט היה משהו נוראי. והצרה היא שיש בידו את הכוח להשתיק, הכל נמצא בידיו.... השיטה של הממסד מהתחלה החלב על זלזול מוחלט בהורים.. כ- 100 הורים פנו למשטרה והמשטרה לא התייחסה כלל"

עדויות חסויות עד שנת 2066
"העדות של יהודית איבנר (אחראית מרשם התושבים)... אני בתום לב רציתי לקרוא את העדות של עוד פעם (עדות בועדת חקירה על ילדי תימן)... תקופת החיסיון של העדות הזאת היא לעוד 70 שנה... אפשר יהיה לפתוח את העדות הזאת בשנת 2066... גם הרב אבידור הכהן שהעיד על 250 ילדים, גם העדות שלו חסוי לעוד 70 שנה"


הרצאה באוני' בר אילן – שושנה זייד.

"איך זה קרה שכזו פרשה, בעוצמה כזו, במהות כזאת, לא היתה ידועה לציבור ועדיין לא ידועה. אני יכולה להגיד לכם מהרבה הרצאות שאני מעבירה. במדינה לא מבינים מהי מהות הפרשה הזאת.

אני הייתי אחת מאלה שלא ידעו. בעקבות אירועי יהוד, וקשר משפחתי שהיה לי שם, התחלתי לחקור את הפרשה, כשהמטרה שלי היתה להוכיח שלא יתכן שמה שמאשימים פה זה הדבר הנכון, ולצערי הרב גיליתי שזה נכון והאשמה הכי קשה לדעתי.

היתה קנוניה ממסדית בין כל הגורמים המעורבים.

מי אחראי במדינה דמוקרטית בחברה הפתוחה שלנו, שהמידע יגיע לציבור? ישנם שלושה גורמים שאחראים שאנחנו נדע: הממסד, התקשורת והאקדמיה. אלו שלושת הגופים שצריכים להפיץ את המידע לציבור, ואני אתייחס לשלושתם ולקשר האישי שהיה לי איתם ולשיטות העבודה שלהם.

הממסד – לי ברור לגמרי למה הוא רוצה להשתיק. הפרשה באמת נוראית, גזענות אמיתית, ולדעתי הכנס הזה צריך להיות על האשכנזים ולא על התימנים. נושא למחקר באקדמיה איך יכלו לחשוב ככה, איך יכלו לעשות ככה, ואיך הם ממשיכים לחיות עם זה בשקט ולהשתיק את הנושא הזה . את הממסד אני באמת יכולה להבין למה הוא רוצה להשתיק. זה באמת היה משהו נוראי. הצרה היא שיש בידו את הכוח להשתיק. הכל נמצא בידיו, ואני אלך איתכם מעכשיו אחורה, אני אראה לכם מסמך, שהוא לא כל כך יצא ברור, מסמך משנת 2004, בזמנו היתה יהודית היבנר אחראית על מרשם התושבים, בעדות שלה כתוב שתקופת החיסיון שלה היא לעוד 70 שנה. אפשר יהיה לפתוח את העדות שלה בשנת 2066. העדות בוועדה חסויה לעוד 70 שנה. איזה כוח יש בממסד ומי עומד שם למעלה שנותן את ההוראה הזו?

זו ההשתקה עכשיו. היכולת של הממסד זה לקחת את המסמכים ולעשות בהם כראות עיניה. היא לא נותנת לאף אחד לראות את המסמכים המקוריים, אפילו לא למשפחה. משפחות שנתנו להם את המסמכים המקוריים, ויש כאלה שלא השאירו להם צילומים ויש כאלה שכן יש להם צילומים, לא נותנים להם את המסמכים המקוריים, ואם לא נותנים לך לראות את המסמכים המקוריים, הם יכולים לעשות בהם מה שהם רוצים.

אני הגשתי תלונה כשנכנסתי למוסד בעקבות אירועי יהוד, בשנת 1994 והגשתי בקשה לחפש את האח של החתן שלי שנעלם. המשפחה לא הגישה תלונות, הם לא מאמינים לממסד. קיבלתי מדורה שוורץ ממשרד הפנים תעודת פטירה בשנת 1995, קיבלתי תעודת פטירה שהילד דוד נפטר בשנת 1955, אבל פתאום המדינה החליטה על ועדת חקירה ממלכתית, ובמשרד הפנים נכנסו לפיק ברכיים שמא הוועדה האחרונה כן תגיד את האמת, אבל אני קיבלתי מסמך לא כל כך מדוייק ונכון, אז חודשיים אחרי כן קיבלתי מסמך שהתוקף של תעודת הפטירה מושהה.

מודגש כאן במסמך בטוש צהוב. זה לא אני היחידה, הרבה מאוד משפחות קיבלו. ועדת שלגי פחדה שתתברר אמת אחרת. הממסד בעצמו לא מאמין למסמכים שהוא נתן.

השיטה של הממסד היא מהתחלה התחילה בזלזול המוחלט בהורים. כל מה שדר' רפי שובלי דיבר על הדעות הקדומות, הסטרואטיבים שיש היום על תימנים. הממסד זלזל בהם בצורה שזה קשה לתאר כאילו לא מדובר בבני אדם. הורים שהתלוננו, כמאה הורים הגיעו למשטרה להודיע על חטיפת ילד, והם אמרו שיש להתפלא על זה שהורים שרק עלו לארץ מתימן יודעים לפנות למשטרה, והמשטרה – כלום! כלום! לא מתייחסת לתלונות האלה כלל וכלל.

ועוד שיטה של הממסד זה בכל הוועדות היא מתעסקת רק עם המתים, כמה מתו, איך הם היו חולים. רק עם המתים. הוועדות לא מתייחסות בכלל לחיים. אין ספק שיש הרבה אימוצים, גם מי שקורא את הדוח שנמצא בספריות של האוניברסיטאות או בארכיון המדינה הדוח נמצא. גם לפי הדוח אתה מבין שהרבה מאוד ילדים נמסרו לאימוץ ואימוץ מזדמן. יש שם פירוט בדוח של כל מיני שיטות שאפשר היה לאמץ. הוועדות טענו שהם חקרו 3000 תיקי אימוץ. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש רק 1000 תיקי אימוץ בשנים האלה. דרך אגב הקפידו על שנת 1954, כי רוב האימוצים סודרו בשנת 1955 כשהילדים הגיעו לחוק חינוך חובה. בשנת 1955 השופט חשין כתב כי בדרך של הערמה והיקש לא היקש נכתבים פה צווי אימוץ, שבוע – שבוע, שעה-שעה בדרך שאינה משווה כבוד לחוק.

הוועדות טענו שבדקו 3000 תיקים ומתוך 3000 תיקים שהם בדקו, הם מצאו 2 ילדות מאומצות בוועדה הראשונה, והוועדה האחרונה מצאה אחת בספק. אז אני לא יודעת אם הם מצאו או לא מצאו, אבל מ- 3000 תיקים הם מצאו רק 2.

אלו השיטות של הממסד. את הממסד אני מבינה למה הוא לא רוצה שנדע. אבל הממסד לא היה מצליח לשמור על השתיקה הזו, אם התקשורת לא היתה משתפת פעולה. הממסד ידע שיש לו על מי לסמוך, התקשורת תשתף איתו פעולה.

ד"ר שוש מדמוני שד"ר טובה גמליאל הראתה לה את הספר שלה, היא עשתה עבודת מחקר איך התקשורת הבנתה את הנושא הזה כמידע לציבור. היא בדקה את כל העיתונות המרכזית וכלי התקשורת משנת 1960 ועד 2001 והיא מנתחת את אסטרטגיית ההשתקה, שהיא במידה מסויימת גם אסטרטגיית ההשתקה של הממסד.

לדעתי, התקשורת היא המועלת הגדולה ביותר, כי זה תפקידה. היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אני קראתי את זה שפה היא לא היתה אפילו שפן. היא שיתפה פעולה בצורה שקשה לתאר. כל מה שלויתן הראה לנו כתבות בעיתונים, הם מדברים על ילד אחד, שני ילדים, מקסימום על 12 ילדים. אף פעם התקשורת לא שאלה בכמה ילדים מדובר, התקשורת לא שאלה איפה הילדים המאומצים, היא לא שאלה אף פעם מי עשה את זה והיא לא שאלה על כל המנגנון.
התקשורת ממש, ד"ר שוש מדמוני מנתחת את זה, שהתקשורת בנויה על סיפורים בודדים כדי שלא נחשוד שיש כאן משהו מערכתי ועם סיפור בודד אתה מזדהה רגשית ואתה לא מבין שזו בעיה לאומית.

השיטה השניה היתה – התימני הוא "האחר", הם אדישים לילדים שלהם, כל מה ששמענו מפרופ' סנג'רו, הם פרימיטיביים, לילדים יהיה יותר טוב. זה אחרת תימני, לא צריך להתייחס אליהם כאל בן אדם כמונו. אפילו דרישת ההורים לחקירה הוצגה כלא לגיטימית, הם אשמים שהם לא שמרו טוב על הילדים שלהם.

הדבר האחרון שד"ר מדמוני טוענת, שכדי להגיע לחשיפה, קבוצה מוחלשת בחברה לא תקבל גיבוי תקשורתי. היא לא תצליח לפרוץ. הרב עוזי משולם הצליח לפרוץ, כי זה היה נראה כאילו הוא אלים וגם שם אני נכנסת לפרשה. הייתי 3 פעמים ביהוד, מה שאני ראיתי באותו ערב היה שונה לגמרי ממה שאני חוויתי באותו יום. זה היה ערב ראשון שהתחלנו לשלוח מכתבים".

סיפורה של משפחת סיבליה שבנם חיים נלקח לאימוץ ללא ידיעתם בדרך הערמה קשה - מתוך הספר "איפה הילד" שושי זייד

 סיפורה של משפחת סיבליה שבנם חיים נלקח לאימוץ ללא ידיעתם בדרך של הערמה קשה - מתוך הספר "הילד איננו" , שושי זייד עמוד 31.

סיפורה של משפחת סיבליה שבנם חיים נלקח לאימוץ ללא ידיעתם בדרך של הערמה קשה הוא סיפור מדהים. חיים הבן הבכור נולד בישראל בשנת 1950, כשנתיים לאחר שהוריו עלו ממצרים.

מספרת האם: יום אחד כשהיה בן שנה ועשרה חודשים קיבל חיים כאבי שיניים חזקים ונפיחות. הזמנו רופא לביקור בית, הרופא התבונן בו ממרחק מטרים אחדים ונתן הוראה להעביר את הילד לבדיקות בבית חולים בפרדס כ"ץ.

חיים עלה לאמבולנס שהזמנו ואמר בצרפתית השפה היחידה שדיבר ושהייתה השפה המדוברת בבית שלום אמא ולהתראות' אברהם בעלי ליווה את חיים לבית החולים שם אמרו לו שלא להביא אותי את האמא גם לו לא אפשרו להישאר ליד הילד שעות מאוחר יותר הוא ביקר בבית החולים וסיפר שהילד נראה טוב ומצבו משתפר.

לאחר שעות בביקור נוסף גילה אברהם שמיטתו של חיים ריקה, האחיות אמרו לו שהוא נפטר. אברהם ביקש לראות את הגופה ונמסר לו שהיא כבר הועברה לבית הקברות בקרית שאול בטרם ההלוויה קיבלנו הודעה מחברת קדישא שלא יביאו אותי האמא להלוויה של בני בכורי.

בראש ההלוויה במרחק עשרה מטרים משאר המלווים צעד איש חברה קדישא כשבידיו הוא אוחז משהו שנראה כגופה, את אברהם בעלי אחזו שני אנשים משני צדיו ולא נתנו לו להגיע אל האיש עם הגופה.

האב השתתף ב'לוויה' ולמשפחה היה 'קבר' אך למרות זאת עלו מדי פעם חשדות שהלכו והתרבו עם השנים ועם השמועות זמן קצר לאחר אירועי יהוד החליטו האחים לבית סיבליה לבדוק את הנושא הם פנו למשרד הפנים וביקשו לקבל את תעודת הפטירה של חיים אחיהם להפתעתם מצאה הפקידה שהוא עדיין רשום ומופיע כאדם חי באותה כתובת באזור בה גרו כשנלקח כילד קטן לבית החולים.

לאחר גילוי זה ולימוד הפרשה המשיכו האחים בפעולתם. עשינו מלחמה נגד הזמן ידענו שהממסד משתיק את הפרשות האלו ומעלימים מסמכים ועדויות על ילדים שנחטפו. אחד האחים התחזה לחיים סיבליה "האח המת" והתקשר ללשכת הגיוס הוא ביקש לדעת מדוע אינו מגויס לצבא החיילת שבדקה במחשב הצבאי ראתה שהוא פטור משירות צבאי, כששאל מדוע נאמר לו שבתיקו האישי מצוי מכתב ממשרד הפנים המודיע לשלטונות צה"ל שחיים סיבליה חי בחו"ל האח המתחזה הסביר כי מעולם לא היה בחו"ל והוא רוצה למלא את האזרחית ולשרת בצה"ל, ואז באיחור של שלושים שנה נשלחו צווי גיוס לחיים סיבליה שהאחרון שבהם הוא מכתב התראה על אי הופעה ללשכת הגיוס.

המשפחה פנתה לחקור באפיק נוסף היא יצרה קשר עם איש חברה קדישא כדי לברר במדויק את מקום הקבר של חיים. הקבר נפתח וכך מעידים בני המשפחה מתחת לאבן הגולל חפרנו עד לעומק של מטר ולא מצאנו זכר לעצמות. המשפחה לא הופתעה היא למדה את הנושא לפני פתיחת הקבר ברשות המשפחה נמצאת קלטת של תוכנית ששודרה בערוץ ובה נראה ח"כ שילנסקי מצולם בחלקת הילדים בבית הקברות בקרית שאול ואומר רוב הקברים במקום ריקים', מוסיפים האחים "חלקת הילדים בקרית שאול היא עדות לפשע נורא שהיה".

המשפחה המשיכה בחיפושיה לאחר פתיחת הקבר ניגשנו למשרדי חברה קדישא ברחוב מוהליבר בתל אביב שם גילינו כי חיים אינו רשום בספר הפטירות. היה מסמך שהעיד על ביצוע הלוויה אך לא נמצא רישום פטירה ולא נמצאה תעודת פטירה. למשפחה היה ברור שאם חיים חי היום והוא בארץ אזי הוא נושא שם אחר ומספר הזהות שלו הוחלף, איך מחפשים הנתון האמיתי היחידי במקרים של אימוץ הוא תאריך הלידה של הילד אותו לא ניתן לשנות וכך הגיעה המשפחה במבצע בלשי לרשימת הילדים שנולדו ביום בו נולד חיים.

מספרי הזהות הם בדרך כלל מספרים רצים וכשיש ברשימה כזו מספר חריג צריך להמשיך ולבדוק לאחר בחינה של הרשימה ופסילת האפשרויות הבלתי סבירות. נותרה רשימה קטנה של שמות ושם אחד עם מספר תעודת זהות חריג זה היה הסימן הראשון לכך שהם עלו על עקבותיו של האח הנעדר.

המשפחה במאמץ משותף ועם הרבה קשרים פרצה לכל מאגר מידע אפשרי משרד הפנים, משרד הביטחון, המחשב המשטרתי, ואפילו רשויות המס, מכולם נתקבל אותו מידע המאשר שהאדם אליו הגיעו הוא אכן חיים אחיהם והוא מתגורר באזור תל אביב.

האחים של חיים סיבליה המת החי מעידים על עצמם עברנו על החוק אבל כל חוק שבא לכסות על חטיפת ילדים מהוריהם נכלל בקטגוריית "החוקים של סדום ועמורה". לאחר איתור אחיהם האבוד עברו האחים לשלב הבא פגישה ראשונה עם האדם אותו לא ראינו מעולם. בהתייעצות בין בני משפחה ומומחים לנושא החלטנו לגשת ולראות את אחינו בלי להזדהות. רצינו להתרשם ולראות אם יש דמיון למשפחה. שניים מהאחים הגיעו אליו למקום עבודתו נשימתם נעתקה הדמיון לאבא היה עצום ראינו את אבינו, הדמיון היה בתנועות, במבנה, בידיים, ואפילו בחיתוך הדיבור גם ההליכה הייתה אותה הליכה. לאחר מספר ימים התקשרנו בטלפון סיפרנו לו שאנחנו מנסים לאתר אח שנעלם. להפתעתנו הוא סיפר שידוע לו כי הוא ילד מאומץ וגם הוא מנסה מזה זמן לאתר את הוריו הביולוגיים ידוע לו הוא אמר שאינו תימני הוא לא ידע שגם אנחנו לא ממוצא תימני.

המשפחה פנתה לרשויות ולאישים בכירים במערכת. היחיד שהתייחס ברצינות ובמהירות היה שר המשפטים דאז יעקב נאמן. השר קהלני סירב להיפגש אתנו ואחרי מספר חודשים שלח מכתב בו נאמר שאין זה מתפקידה של המשטרה להביא לאיחוד משפחות. ניסינו לפגוש את הרב סוויסה שר הפנים. רק שבעה חודשים לאחר שהרב עובדיה יוסף הורה לו לפגוש אותנו הוא נאות לפגישה.

משפחת סיבליה כמו הרבה משפחות אחרות קיבלה בסוף שנת 1955 תעודת פטירה רשמית ממדינת ישראל גברת דורה שוורץ ממנהל האוכלוסין שלחה לנו תעודת פטירה שנחתמה על ידי מנהל הגנזך במשרד הפנים גורג' קליין תעודה שנשלחה 45 שנה אחרי הפטירה. התעודה נשלחה מאותו משרד הפנים עצמו שעל פי נתוניו יודעת המשפחה שחיים אחי חי.

ייחודו של סיפור משפחת סיבליה הוא בכך שיש בו להצביע על העובדה שאכן קיימים רישומים אך הם מוסתרים ומוצפנים לגבי חלק ממקרי האימוץ נמצאים הפתרונות בינות לקודים החסויים של מחשבי הגנזכים. פרטי הסיפור של משפחת סיבליה הגיעו לשרים לתקשורת ואף הושמעו בישיבת ועדת העלייה והקליטה ביום בישיבה זו אמר אחד האחים באירוניה תוך כדי הושטת ידיים איסרו אותי פשעתי שכרתי אנאלייזר' וחדרתי למחשבים הסודיים של המדינה והצבא. הסיפור פורסם אך תגובה רשמית אין.

יחס בתי החולים להורים בימי חטיפת תינוקות יוצאי תימן - מתוך הילד איננו - שושי זייד

מתוך הספר "הילד איננו" - שושי זייד - עמוד 13

סדרת כתבותיו של יגאל משיח במוספי שבת של עיתון הארץ מרחיבה את יריעת העדויות בכתבות. מובאים סיפורים אישיים על שיטת ההיעלמות ועל היחס בבתי חולים כלפי ההורים המחפשים, על חיפושי ההורים שרובם הסתיימו בייאוש ובחוסר אונים. הורים מעידים על עצמם, שלא הבינו, שלא האמינו שפחדו.

להלן הקטע מהספר: