יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ
מאות ילדים יתומים נשלחו לפני 50 שנה מעדן לישראל, ונקלטו על ידי עליית הנוער. המבוגרים יותר נבחרו לעבודה בקיבוצים ובמושבים, אחרים נשלחו לפנימיות. רובם השאירו בתימן אב או אם. עכשיו מתגלה קשר אפשרי בין סיפורם לבין פרשת היעלמם של ילדי תימן: מסמך פנימי של עליית הנוער, המתפרסם פה לראשונה, מגלה שהארגון הפנה ילדי עולים לאימוץ
18.04.2016
יגאל משיח
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 06/12/1996
במשך שנים הם היו בקושי הערת שוליים בפרשת ילדי תימן שנעלמו. מאות יתומים הובאו ארצה על ידי הסוכנות היהודית, אבל קורותיהם אינם כלולים בדו"חות של שתי ועדות החקירה הראשונות, שניסו לברר את גורל הילדים הנעדרים. שתי הוועדות התבקשו לאתר ילדים שהוריהם או קרוביהם הודיעו על היעלמם. היתומים, על פי הדעה הרווחת, היו מבוגרים מכדי להישלח לאימוץ, ולפיכך הצורה שבה נקלטו ופוזרו בארץ מהווה אולי פרק נוסף בתולדות הציונות, אבל אינה רלוונטית לחקירת הפרשה.
כמה יתומים הועלו מתימן? המספר שננקב עד השנה היה כ-600. שמעון אביזמר, שליח הסוכנות למחנה העולים "גאולה" בחאשד שבדרום תימן בשנים 47'-48'', העיד באחרונה לפני הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן, וטען כי רק 300 יתומים הובאו ארצה על ידי עליית הנוער. אביזמר, שהיה מורם של היתומים במחנה, טוען בראיון ל"הארץ" כי בין יתומי המחנה שקובצו יחדיו לא היו תינוקות, "יתומי עריסה" בלשונו. איך זה ייתכן? אכן היו תינוקות שהתייתמו, הוא מאשר, אבל אלה היו מתי מעט ונמסרו לקרוביהם. כלל היתומים, לדברי אביזמר, שעשה רבות למען הטסתם ארצה בהקדם, היו ילדים וילדות בגילים 14-7, שאיבדו הורה אחד או את שני הוריהם במסע הרגלי הנורא מתימן לעדן, או במשך ההמתנה במחנה.
בשבוע שעבר מצאתי באחד הארכיונים מסמך רשמי של רשויות העלייה, ובו מידע מפורט על מספרם של הילדים הממתינים בעדן לעלייה, על פי התפלגות הגילים, ובהם מאות יתומים. המידע כלול במברק ששלח הארי (צבי) ויטליס, מנהל הג'וינט במזרח התיכון, אל הוועד המנהל של עליית הנוער ב-21 באוקטובר 1948. כותרת המברק: הרכב פליטי תימן בעדן.
להלן מספרי הילדים, כפי שהם מופיעים במברקו של ויטליס:
עד גיל שלוש: 344.
בין הגילים 199 :6-4.
בין הגילים 633 :10-7.
בין הגילים 643 :14-11.
בין הגילים 183 :17-15.
מתוך 2,002 הילדים, כתב ויטליס במברק, 222 הם יתומים בלי אב ואם; 336 יתומים בלי אם; 159 יתומים בלי אב. ובסך הכל 717 יתומים.
במשך העבודה על סדרת הכתבות בעניין ילדי תימן, שהתפרסמו בשנה האחרונה במוסף "הארץ", התעוררה אצלנו שאלת היתומים והמשיכה לנקר. ועדת החקירה הראשונה לגילוי ילדי תימן כתבה בדו"ח שלה בשנת 1968, כי הוגשו לה 17 תלונות על היעלמם של ילדים במחנה חאשד, "אך מאחר שלא היתה כל אפשרות טכנית לחקור בדבר - עניין זה לא נחקר על ידי הוועדה". הוועדה השנייה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים, שהגישה את הדו"ח שלה ב-1994, בדקה 14 מקרים של ילדים שנעלמו בעדן. "לגבי שלושה מהם נתגלה בארץ מידע המצביע על פטירתם בעדן", כתבה הוועדה בדו"ח. "לגבי היתר לא הגיעה הוועדה לשום מידע".
האם יש אפשרות שילדים אלה הוטסו ארצה כיתומים? ומה קרה למאות היתומים שנשלחו מתימן לישראל? לרובם היו קרובי משפחה חיים, לפעמים אפילו אם, או אב, או אחים ואחיות. האם מישהו התאמץ לאחד מחדש את היתומים עם משפחותיהם?
האם ייתכן שהפעוטות נמסרו כאן לאימוץ?
במשך חודשים רבים ניסיתי לאתר יתומים כאלה כדי לספר מפיהם את קורותיהם, ואגב כך לאמת או להפריך את ההשערה שיתומים בגיל הרך נמסרו לאימוץ. בסבב החקירה הראשון שוחחתי עם שליחים ופעילים רבים שהיו קשורים בעלייתם או בקליטתם של היתומים. איש מהם לא הצליח לסייע בשם, או בכתובת. פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, סיפרה כיצד שלחה יתומים תימנים אל מחנה של עליית הנוער בנתניה, אבל לא ידעה היכן בדיוק היה מחנה זה, כיצד נוהל, ומה היו מטרותיו.
ממה שהצלחתי לברר אז, מחנה נתניה היה מחנה מעבר, שאליו נשלחו יתומים ממחנות העולים ברחבי הארץ, וממנו הועברו לקיבוצים, למושבים ולמוסדות חינוך דתיים וחילוניים. דברים שהזכיר בדרך אגב אחד המעורבים בפרשה, על שערורייה שנזכרה אז באחד העיתונים, הרימו את המסך.
בדצמבר 1952 ביקר במחנה המעבר בנתניה כתב "הארץ" נתן דונביץ. באותה תקופה, כארבע שנים אחרי הטסתם ההמונית של יתומי עדן, עוד נותרו במחנה המעבר יתומים תימנים שלא נמצא להם פתרון של קבע. בכתבתו צייר דונביץ תמונה מזעזעת: ביתנים מלוכלכים, עירומים, חלונות חסומים בחוטי תיל, בתי שימוש פרימיטיביים, ילדים מסתובבים באפס מעשה בחולות. בין נוראות החיים במקום מנה דונביץ בטלה, הלקאות ברצועה להטלת משמעת, תגרות סכינים, איומים, גניבות ומעשי אונס. "הילדים היותר גדולים מאיימים על הילדים הקטנים", סיפר מנהל המחנה לעיתונאי, "ועושים בהם כחפצם, בקביעות, ללא הפרעה".
דונביץ תיאר מחנה יתומים בסגנון שוק עבדים. מדי פעם היו באים למחנה שליחי הקיבוצים בחיפוש אחר ידיים עובדות. הם היו מסדרים את היתומים בשורות, כמו במסדר צבאי, ובוחרים את המתאימים להם, סלקציה לכל דבר. "הבחור, נציגו של אחד הקיבוצים, עבר בין השורות והורה באצבעו השלוחה על כל ילד חסון בעל הבעת פנים נבונה. ילדים אלה יצאו מיד או למחרת לאחת מנקודות היישוב בארץ. הנותרים חזרו מבוישים ומדוכאים אל צריפם האפור שבמחנה. הם התייצבו למסדר רכישה אחד, שני ושלישי. חודשים תמימים, שנה, שהו בקבוצות הצריפים הנקראות מחנה המעבר של עליית הנוער בנתניה".
בארכיון הציוני בירושלים (ארכיון הסוכנות) לא נמצא כל חומר על מחנה המעבר בנתניה. חווה אהרוני, עובדת בכירה בארכיון, אומרת כי לא קיימים גם רישומים המעידים על משלוח חומר ארכיוני על מחנה זה לוועדת החקירה הממלכתית.
את היתומים התימנים קלטה בישראל עליית הנוער. האם היתה עליית הנוער שותפה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן? מסמך שמצאתי לפני שבוע באחד הארכיונים מלמד בבירור על מעורבותה של הנהלת עליית הנוער בהפניית ילדי עולים לאימוץ. זהו תזכיר פנימי ששלחה חווה כוהן למשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, וכך נכתב בו:
"הנידון: אימוץ ילדים.
"בתשובה לשאלתך מהשלישי לחודש הנני לענות כדלקמן. עד כה סודרו מטעם מחלקתנו 12 ילדים וילדות לאימוץ. עולים חדשים בגיל 6-1 שנים. כן הועבר ממוסד ילדים בנהריה ילד בן 11. ילד בן שנתיים וחצי אשר אמו עלתה לארץ וטרם חתמה על כתב הוויתור מתחנך אצל המשפחה אשר הביאה אותו ארצה, מבלי שהדבר אושר סופית על ידנו.
"הילדים הנמצאים בקיבוצי השומר הצעיר: 3.
"במושבות: 7.
בתל אביב: 3.
"מצבם של כל הילדים משביע רצון בהחלט. יש להניח שמחלקתנו תאשר באופן חוקי את כל האימוצים בגמר תקופת הניסיון של שנתיים. רשומות במחלקתנו עשרות משפחות מובחרות ומתאימות לאמץ ילדים, אולם נודע להן מפינו שאין עתה מועמדים מתאימים לאימוץ, כלומר ילד עולה בגיל הרך. אם מחלקתנו תחליט למסור במקרים מסוימים ילדים עד גיל 12-10 שכבר מתחנכים במוסדנו ושואפים יותר לחינוך משפחתי (לא בצורת חלוקת ילדים למושב עובדים אלא בצורת חינוך ילד במשפחתו הוא) נוכל אחרי שיקול רציני לסדר מספר ילדים במשפחות מתאימות בעיר ובכפר, לטובת העניין".
תאריך המכתב: 10.11.1948. אין בו אזכור מוצאם של הילדים שנמסרו לאימוץ, וגם לא מידע על מצבם החוקי: האם הם יתומים, נטושים, או שנמסרו לאימוץ חוקי על ידי הוריהם.
לאה שלום: "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים. את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה"
אז לאן נשלחו יתומי תימן? איפה הם היום? גם שמעון אביזמר, מהבקיאים בפרשה, מורם של היתומים בחאשד, לא הצליח בפגישתנו הראשונה לדלות מזיכרונו אפילו שם של יתום אחד. על המחנה בנתניה שמע, אבל לא היה ביכולתו להוסיף פרטים. אביזמר הציע להמשיך את החיפוש בקיבוץ נווה איתן, שאליו, למיטב זיכרונו, נשלחו יתומים רבים. כמו כן הפנה אותי אביזמר אל נסים גמליאלי, שהוא עצמו הכשירו להוראה במחנה העולים חאשד, ואל עובדיה טוביה, קצין העלייה הראשון במחנה חאשד מטעם הסוכנות.
יש הצדקה לדווח בקצרה על גלגולי החיפוש אחר היתומים מנקודת מוצא זו והלאה. הם עשויים ללמד משהו על שתיקתם התמוהה של עדי הראייה, שאותה היטיבה מאוחר יותר להגדיר הדסה מינס, מיתומות תימן שאותרו בסופו של דבר: "מה אני אגיד לך, התימנים צייתנים, לא אוהבים להתלונן, קצת גאווה וקצת פחד". בעלה, יתום גם הוא, שתיאר באוזני את התנסויותיו המשפילות בקיבוץ שדה אליהו, הוסיף באותה נשימה: "הבן אדם לא יורק אל הבאר ששתה ממנה".
אבל זה היה כבר לאחר שאותרו כמה וכמה יתומים. בתחילת הדרך היו בידי שמותיהם של שליח ומורה, שנתן לי אביזמר. עובדיה טוביה, בכיר השליחים במחנה חאשד בעדן, חלה לאחרונה ואשתו תיווכה ביני לבינו. היא הציגה לו את שאלותי, כך דיווחה לי, אבל הוא אינו זוכר דבר. נסים גמליאלי, המורה מחאשד, זכר הכל חוץ משמותיהם של כמה יתומים, חניכיו, שלדבריו עד לאחרונה היה לו קשר איתם. כפיצוי הציע לי לשוחח עם שתי מורות אחרות של היתומים: מזל אחרק ומזל עדני. שתיהן, התברר, איבדו כל קשר עם היתומים. לא מזמן, סיפרה אחת מהן, נכחה בחתונה של אחד הבנים, אבל היא לא זוכרת, לא שם ולא כתובת.
בקיבוץ נווה איתן הופניתי אל הארכיונאית דבורה בן צבי, שזכרה את היתומים במעומעם, לא יותר, אבל נזכרה שכמה מהם נשלחו לחוות הלימוד בנחלת יהודה. אולי שם. המנהל איבד קשר, אבל אולי המנהלן של בית ספר כנות, תושב בקוע. המנהלן הפנה אותי אל אחיו, שפעם היה בקשר עם יתומים רבים, והבטיח לעזור, אם יוכל. וככה זה נמשך ונמשך.
שני היתומים הראשונים שאותרו, הרב של כפר טרומן וחבר קיבוץ יפעת, סירבו להתראיין. לרב היה סיפור מרתק, אבל בתום השיחה הזהיר אותי לא לפרסם מלה אחת: "לא כדאי, לא כדאי, שומר נפשו ירחק מפרסומת". חבר יפעת, לעומתו, טען ששכח הכל, למרות שהיה אז נער. כשכמעט נואשתי הציע לי אביזמר לשוחח עם יצחק קעטבי, לשעבר ראש מועצת קרית עקרון, איש עם קשרים בקהילה. קעטבי ביקש זמן לבדוק עם האנשים. לאחר כמה ימים צילצל ומסר לי את שמה של צביה יששכר מקרית עקרון.
זה היה קצה החוט, ומאז ראיינתי שנים-עשר יתומים. סיפורי רבים מהם משקפים את הפער הטראגי בין חלום שיבת ציון, מלא הפאתוס, שהוליך אותם באלפיהם, יחפים במדבר, למחנה "גאולה" בדרום תימן, לבין מה שאירע להם בישראל, נשחקים בגלגלי הגאולה.
"הלכנו בלילות", מספרת צביה יששכר. היא היתה אז ילדה בת חמש. החולים רכבו על חמורים, הבריאים צעדו, גם הילדים, כל מי שהיה מסוגל ללכת. כאשר נקרעו הסנדלים והנעליים, הם המשיכו יחפים. הזקנים והחולים רכבו עד שנשדדו הבהמות או נפלו מאפיסת כוחות, וכשמתו הבהמות מתו גם החולים ונקברו בחול. "פחדנו מהשודדים, פחדנו מהשלטונות, פחדנו ממלשינים. לעולם לא ידעת מי ילשין עליך, מי ראה אותך הולך בלילה וסיפר, או מי שמע את הילדים במחבוא משחקים".
בצעדה הארוכה מעיירת הולדתה מודן תקפו אותם כמה פעמים. לפעמים אנסו את הנשים ולפעמים לא. הפשיטו אותם, התעללו בהם, ביתקו את הבגדים בסכינים בחיפוש אחר כסף, איימו לשחוט את הילדים לעיניהם אם לא יגלו, וכשהסתלקו עם השלל - הבהמות שלא מתו, התכשיטים, שקי הקמח והכסף - היה עליהם להמשיך כמו שהם, על בטן ריקה. "לעולם לא ידעת מאיפה יצוצו המלשינים והשודדים", היא מספרת. "במקומות המחבוא, ביום, היו המבוגרים קוברים את הילדים בחול, שלא יתרוצצו וירעישו".
המסע הזה לעדן ארך חמש שנים, מעין יציאת מצרים. מפעם לפעם עצרו בעיירות ידידותיות והתחבאו אצל יהודים כדי להחליף כוח. אחרי ששדדו אותם היה צריך להתארגן מחדש, להחלים, לאגור צידה חדשה לדרך, כלי בישול, בגדים וקמח. "בעיירות, היכן שלא פחדנו שיסגירו אותנו, היתה אמא יוצאת לעבודה כדי להחזיר כסף שלוותה לקניית מזון". בעיירה אחת נתקעו שנתיים עד שהתאוששו וחסכו קצת כסף. אביה היה אז כבר חולה מאוד. אחדים נואשו וחזרו.
אחרי שהתארגנה שארית הקבוצה יצאו שוב לדרך, ברגל. צביה צעדה לצד אמה. אביה החולה רכב על חמור. "היה קשה לצעוד ככה ימים וחודשים. הקבוצה היתה מגיעה למקום המחבוא, מערה או נקיק, מקוששת עצים, מבעירה אש, גומרת לאפות, ואמא ואני עוד צועדות". בקעטבה, ליד גבולה של דרום תימן, שהיתה אז מושבה בריטית, מצאה הקבוצה מערה ענקית ונכנסה לגור בה, כל אלה שנותרו, עדיין כמה מאות אנשים. הם חשבו שיגורו במערה חודש-חודשיים עד שיאותרו מבריחי גבול בטוחים, ונתקעו בה שנתיים.
בתחילת החיים במערה התגוררו בה כמה מאות, חלק ישנו בחוץ בקור, בגלל הצפיפות. המערה הפכה למין קומונה. הפליטים ניהלו בה חיי משפחה, אהבו, התקוטטו, חלו ומתו, מחצלת בצד מחצלת. הדודים שלה, שהיו חרשי ברזל, הקימו נפחייה, התחילו לשרת את הכפריים בסביבה ועשו כסף. עם הזמן החלה המערה להתרוקן. משפחות עזבו לחפש פרנסה ומזון ולא חזרו. היו שנואשו מההמתנה ומהרעב הנצחי ויצאו למסע הארוך חזרה. הפרידות היו כואבות, אבל לנותרים במערה רווח מעט.
למערה היה פתח אחד: המיוחסים גרו ליד הפתח ונשמו טוב; הפחות מיוחסים גרו בפנים. "היה מחניק וקשה אבל היתה לנו תרבות דיור", מספרת צביה יששכר. "אלה שגרו ליד הפתח לא חסמו אותו לעולם, כדי שייכנס האוויר. התנורים היו ליד הכניסה והיינו מבשלים לפי תור. כשנשברה משפחה ועזבה, תפסה את מקומה ליד הפתח המשפחה הבאה בתור. רוב הזמן היינו רעבים". אחותה נפטרה במערה. "אני כל כך רעבה, אחותי", היא אמרה ומתה.
במשך שתי השנים במערה ניסו כמה פעמים להסתנן לעדן. חסכו כסף, מצאו מבריח גבול ערבי והפקידו בידיו את הנשים והילדים. הגברים נשארו במערה. "טיפסנו כמו עזים והחלקנו כמו בני אדם, וכל ניסיון הסתיים כמו קודמו: פתאום נעמדים לפנינו כמה ערבים חמושים, שודדים אותנו והמדריך נעלם".
הזיכרון המר הזה מעלה בפיה משום מה טעם אגסים מתקתק. בחור אחד, שמעון, סחב על גבו כל הדרך שק אגסים בשל, הר אחרי הר. אמרו לו שבישראל אין אגסים. השודדים משום מה הניחו לאגסים, אפילו לא שיספו בסכיניהם את השק. כל הדרך חזרה למערה אכלו אגסים.
לפני הבריחה המוצלחת לעדן נותרו במערה לא יותר מחמישים בני אדם. השאר התפזרו, או מתו. המסע האחרון ארך שבעה ימים, כמו בסיפורים תנ"כיים. אביה יצא כמה ימים לפניה על חמור. אמה נשארה במערה לטפל בדודים שחלו וצביה הופקדה בידי מבריח הגבול הערבי עם שאר הנשים והילדים. היא היתה בת שבע, אבל כבר הבינה שאולי לא תראה יותר את אמא, פרידות היו דבר שכיח. מבריח הגבול הערבי היה הפעם איש טוב, אחראי, רחמן, "בצבע שלנו", מעירה צביה. אבל גם ניסיון בריחה זה, האחרון, היה מלא פגעים. באחד הלילות הגיח מהאפלה גבר שחור ענק, מבהיל, והערבי עצר בו והתמקח על נפשם. הענק חיטט בצרורות, מצא את המזון והתיישב מולם לאכול, טורף ומביט בילדים. אכל והסתלק.
אחר כך הגיע תור השודדים. המבריח הערבי ניסה להתמקח גם איתם וחטף מכות. הם הפשיטו את הילדים הבוכיים, חתכו את בגדיהם ואחרי שעזבו המשיכה השיירה בצעדה, כמה מהילדים עירומים, בלי מכנסיים. ביום הרביעי למסע, לנוכח אורות העיירה לאחג', מעדה צביה בעייפותה אל תוך חריץ באדמה החרבה, ילדה רזה, עור ועצמות. האדמה החלה להתמוטט עליה והיא פחדה לקרוא למבריח, שמא תסגיר את הבורחים - העיירה היתה בטווח שמיעה. ניסתה להיחלץ, אבל החריץ סגר עליה כמו צבת.
אחרי נצח שמעה את הערבי מחפש אותה בקריאות חרישיות, "יהודייה, יהודייה".
הוא מנה את חברי הקבוצה, נוכח בחסרונה, וחזר לחפש. "מאז אני הולכת רק באמצע הטור", מצחקקת צביה. בלילה האחרון נפרדו הבורחים זה מזה. המבריח תיאר להם בדיוק איפה יושבים היהודים והסביר שאת הלילה האחרון רצוי לעשות אחד אחד, שאם ייתפסו - לא ייתפסו כולם. "כל הלילה הלכתי בחולות, ילדה בת שבע. לקראת בוקר נכנסתי לעיירה זריבה והלכתי לכיוון הרובע היהודי על פי הנחיות הערבי. פתאום מגיח מאחורי החומה ערבי רזה אחד, גבוה ושחור, כמו לילה, מנחית לי סטירה אדירה ומסתלק, בלי מלה. הלכתי מתייפחת, המומה, ככה מצאו אותי. הדודה שלי סיפרה אחר כך שפגשתי במשוגע המקומי, רשע שאוהב להכאיב לילדים".
אביה, שחצה את הגבול על חמור כמה ימים לפניה, אושפז בבית חולים. "האוכל לא היה כשר בבית החולים ודודתי היתה מבשלת לו. אני הייתי מביאה לו את האוכל פעם ביום. בדרך היו אורבים לי ילדים ערבים ומתעללים בי. הם מכים ואני מגוננת על האוכל, יום יום. הכרתי כל פינה בדרך הייסורים, ידעתי מאחורי איזו חומה יופיעו להחטיף".
יום אחד נכנסה עם האוכל וראתה על פני אביה את אשמדאי. בהבעה זו הסתלקו לעיניה במערה עשרות חולים. "רצתי לספר לדודתי והיא אמרה 'שטויות, ילדה, מה את יודעת על חיים ומוות'. אמרתי לה, דודה, זה לא הגוסס הראשון שמסתלק לעיני, אבא הולך למות. אני יודעת איך מתים. הוא נפטר ואני הרגשתי רווחה עצומה. כל כך נמאסו עלי המכות שהייתי חוטפת יום יום בדרך אליו. הדודה שאלה מדוע אני לא בוכה, ולא יכולתי לספר לה. איך אספר לה: אבא מת וכולי הרגשת הקלה. עד היום אני מתמודדת עם האשמה. הייתי ילדה, כאב לי, הערבים היו מכים ברשע, מחכים לי, מרביצים וצובטים, יום יום".
סעדיה ישורון: "אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים, אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו"
חממי גמליאל: "בכפר גנים לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים"
אחרי שהוקם המחנה בחאשד העבירו לשם את היתומים וריכזו אותם ב"רחוב" אחד, כדי שיהיה קל יותר להאכיל אותם. רבים היו על סף מוות מרעב. יותר מאלף יתומים רוכזו שם ב"רחוב היתומים", מחצלת אל מחצלת. כשנשבה הרוח מהמדבר היה עובר מישהו ומכסה את הקטנים במחצלות מפני החול, שורה ארוכה. היתומים זכו לאכול; הזקנים שהושארו בזריבה מתו ברעב.
בחאשד היתה צביה שנתיים. היא פגשה שם את השליחים עובדיה טוביה ושמעון אביזמר. על שניהם היא מספרת באהבה רבה, וכמוה שאר היתומים שרואיינו. טוביה לימד מוסיקה. אביזמר הכשיר מורים. מי שהגיע לרמת עברית סבירה נעשה מורה לאחרים. בגיל 11 כבר היתה מורה למבוגרים.
ב-25 בינואר 1949 הטיסו אותם ארצה, היתומים תחילה. "התחלנו לטוס עם השקיעה וראיתי את הכוכבים גולשים עלי וכולם צעקו, 'יא, הכוכבים זזים'. כשנחתנו בלוד ירד גשם. ראינו את הישראלים עובדים בגשם ואמרנו, הגענו לארץ של ענקים. הם הגיעו מהשדות להסתכל בנו והתחלנו לשיר להם שירים עבריים שלמדנו במחנה, 'אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות' - הם מסתכלים בנו ואנחנו שרים להם בעברית, שיר אחרי שיר, והגשם יורד עלינו. חילקו לנו תה ודובשניות והכניסו אותנו לאוטובוסים. זו היתה הנסיעה השנייה שלי במכונית. מהמחנה בחאשד לשדה התעופה בעדן נסענו בלילה, כיסו אותנו בברזנט ונסענו בחשכה, בעמידה. האדמה רעדה תחתינו והנמוכים תפסו במכנסי הילדים הגדולים, לא למעוד. הפעם ישבנו. נסענו ביום בין אקליפטוסים גבוהים והילדים צעקו, יא, תביטו, העצים נוסעים".
אחרי שלושה חודשים במחנה עתלית העבירו אותם למחנה המעבר בנתניה. את המחנה שתיאר העיתונאי דונביץ ברשימתו היא מגדירה מסלקה, שוק עבדים. כאן התחילה ההתפכחות. "אחרי כמה חודשים חילקו אותנו לקיבוצים ולפנימיות של עליית הנוער". אותה שלחו לעיינות, פנימייה חילונית ליד בית עובד, לאחר שהבטיחו להם שהאוכל שם כשר. "למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. היינו חברה נפרדת, לא היתה התערות חברתית. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה. היו תגרות בין הבנים שלנו, התימנים, לישראלים. כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים. הבנים הישראלים לא התייחסו אלינו, לא לכבודם. במשך שלוש שנים בפנימיית עיינות לא דיברתי מקרוב אפילו עם בן ישראלי אחד".
בעיינות, היא חושבת, התחילה שטיפת מוח פוליטית, מפא"יניקית, מכוונת להליכה להתיישבות. "אחת המורות הבכירות כינסה פעם את המורים שהחלו ללמד אותנו אנגלית, ושטפה אותם. בשביל מה אנגלית, מה יעשו עם אנגלית בקיבוץ". מדריך הקבוצה היה קורא להם כל יום מעיתון "דבר". עיתונים אחרים לא היו. דוד בן גוריון הועלה למעמד אל, מייסד המדינה, המנהיג הגדול, הכל קרה בזכותו. לימדו אותם את "האינטרנציונל", שיננו ושיננו עד שזכרו את המלים בעל פה, ילדים תימנים, בני הורים דתיים, פליטי מערות.
"האינטרנציונל הלך תמיד עם התקווה, בכל טקס בעיינות", היא מספרת. "את השם בגין לא שמעתי שם מעולם. לא בגין ולא דמויות פוליטיות אחרות. רק בן גוריון. כל הטוב קרה לנו בזכותו, בן גוריון גואל התימנים". המנהלת היתה עדה פישמן, אחותו של הרב יהודה מימון, מנהיג תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון. הובטח לתימנים שהמטבח כשר אבל הרב מימון, ליתר ביטחון, היה מבקש שמנת הישר מהמחלבה. היתה שמורה לו שם צנצנת פרטית, רק שלו. כשהיה בא לביקור היו מזעיקים את צביה להביא לו שמנת. "'זו שהתחילה להביא לי שמנת, שתמשיך', הוא אמר לאחותו בנוכחותי. שלוש שנים, פעם בשבוע, הייתי מגישה לו שמנת מהמחלבה, בכוס שלו, זכות גדולה".
בעיינות, לדעתה של צביה יששכר, הכשירו כוחות עבודה לקיבוצים. "יום אחד הגיעו כמה קיבוצניקים חסונים ממנרה. שישה בחורים יפים. הם הסתובבו קצת במועדון, בין הבנות, בחנו אותנו, והלכו בלי מלה. לא נראינו להם". מאחר שלא נבחרו על בסיס אישי, הוחלט לשלוח אותם להכשרה במרוכז. מי שהתנגד סולק בגסות. "הייתי ביחסי אהבה עם בחור אחד, גדול ממני. הוא לא רצה לצאת לקיבוץ. מה עשו, גירשו אותו מהקבוצה כדי שלא ישפיע עלי ועל אחרים. גם הוא היה יתום. שלחו אותו העירה לגור עם איזה דוד רחוק, שלא ירעיל את האווירה".
בסופו של דבר הגיעה הקבוצה לנווה איתן שבעמק בית שאן. הזוגות התחתנו, והנשואות לא גויסו לצבא. מי שהיו לה קרובי משפחה, נמצא לה איכשהו שידוך. השאר נותרו במשק. "הייתי בת 15, הצעירה בין הבנות. אמרו שאני משתמטת מהשירות, שאני יותר מבוגרת, והוחלט לשלוח אותי לגינקולוג שיבדוק. הלכתי. הוא אישר שאני בת 15".
בנווה איתן, מספרת צביה יששכר, שררה אווירה עכורה של התנשאות. "עבדנו עם חברי המשק אבל אכלנו לבד, בפינה מרוחקת שלנו, רק היתומים, כמו מצורעים, חלילה ידברו איתנו. ישבנו בפינה וגרנו בשולי הקיבוץ, במרחק בטוח ממגורי החברים. חברה שעבדה בלול סיפרה שהקיבוצניקים שוחטים במו ידיהם, והפסקנו גם לאכול בשר". יום אחד ארזה את מזוודתה ונמלטה לאמה בקרית עקרון. היא לא אמרה מלה לאיש. קמה וברחה, ילדה בת 15. איש לא ראה אותה בצאתה, איש לא חיפש אחריה אחר כך.
שוחחתי עם עוד 11 יתומים ויתומות. הרבה מהסיפורים דומים. איש מהם לא נשאל לאן הוא רוצה ללכת, גם לא היתומים היותר מבוגרים. לעתים הפרידו משפחות. "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים", מספרת לאה שלום. "את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה. לא ידענו לאן הולכים. הגעתי, ומצאתי את עצמי בעיינות".
"פיזרו אותנו במוסדות ולא שאלו", מספרת מזל שחם. "אותי שלחו לשפיה. עד שהגעתי לשם לא ידעתי לאן מסיעים אותי. את אחותי שלחו לכפר חסידים. לקחו, שלחו וזהו".
"הגענו למחנה המעבר בנתניה שלוש אחיות", מספרת כוכבה חדד. "היינו יחדיו עד שהתחילו למיין ולחלק. אני נשארתי במחנה. את שתי אחיותי העבירו לכפר הנוער שפיה".
צביה יששכר: "בפנימיית עיינות למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה, כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים"
"אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים", טוען סעדיה ישורון. "אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו".
הדסה מינס הגיעה ארצה בסוף 1946, באונייה. כמה עשרות יתומים ובהם גם תינוקות בגיל שנתיים, ועל כולם מופקד מדריך אחד. באונייה ריחמו הנוסעים על הזאטוטים, טיפלו בהם והאכילו אותם. מה קרה לזאטוטים הדסה לא יודעת. הם הגיעו ארצה ומאז לא ראתה אותם. לנמל חיפה, היא מספרת, באו משלחות מכל המפלגות להתחלק בייבוא. אז לא הבינה זאת, אבל כעבור שנים, במבט לאחור, הבינה שהתרחשה שם חלוקה.
תימני אחד, ותיק בארץ, לא הניח לשלוח אותן למוסד חילוני. כך הגיעה עם אחיותיה ל"אחוזת שרה" בבני ברק. הן לא ידעו מה מחכה להן, בין החניכות. "ראינו אותן כולן יפות ולבנות ואנחנו שחורות. מהבושה ישבנו כל היום להתרחץ. המדריכה, פולנייה מאירופה, צחקה עלינו. אפילו תתרחצו כל החיים לא תחליפו את הצבע, ככה היא אמרה. אחר כך באו שוב מהמפלגות. אלה שהיו מבינות אמרו להם, אפילו נמות לא תחלקו אותנו למוסד חילוני. עמדנו על שלנו ושלחו אותנו לשדה אליהו".
גם בשדה אליהו, קיבוץ דתי בעמק בית שאן, ציפה להם מפח נפש. לדעת הדסה הובאו לשם ככוח עבודה, לא כשווים, ומשום כך לא העניקו להם הכשרה מקצועית, שלא יסתלקו; "רצו שנישאר בעבודות השחורות שלהם". את בעלה שלום, גם הוא יתום, פגשה שם בקיבוץ. שלום עדיין איש מבוהל מאוד, חשדן. פעם אחר פעם הוא שואל אותי בשביל מה הראיון. קל לדמיין עד כמה כנוע ומבוהל היה אז, כשהועלה ארצה, נער יתום בין אדונים.
ממי אתה חושש כל כך, שאלתי, הרי עברו מאז חמישים שנה. ושלום עונה לי שלא יפה לירוק אל הבאר שממנה שתית, קלישאה כל כך מוכרת מעשרות שיחות עם מרואיינים תימנים. את קורותיו בתימן שלום נלהב לספר, על קורותיו מאז העלייה הוא מדבר באי חשק. אבל איכשהו, בין המריחות, מצטיירת תמונה, כמעט בניגוד לרצונו.
"הם היו המנהלים ואנחנו העבדים. לא לקחו אותנו לשם שמים, לגדל אותנו כמו את הבנים שלהם, שווים בין שווים. לקחו אותנו לעבודה שחורה. לפזר רעל בפלחה, לרפת, למסוק בעונת הזיתים, לקטוף בעונת התמרים, למכבסה, לבריכות הדגים. מקצוע לא לימדו אותנו, בשביל מה ישקיעו בנו שנברח אחר כך. היה צנע בארץ. את השוקולד שקצבו לנו נתנו לילדים שלהם. לנו נתנו לחם וריבה".
שלום הסתלק משדה אליהו והועבר על ידי עליית הנוער לכפר גנים, פנימייה קטנה ומוזנחת בפתח תקווה, בהנהלת הרב צביק, ששאף כל הזמן להרחיבה. צביק קיבל תשלום לפי מספר התלמידים. "שאלו את צביק למה רצית תימנים", מספר שלום מינס, "והוא הסביר שלתימנים אין דרישות, צייתנים". בהקשר זה נזכר פתאום מינס במחנה המעבר המסתורי בנתניה ומאשר את מיתוס שוק העבדים. "באו מהקיבוצים למחנה בנתניה וביקשו, זה רוצה עשרים, זה רוצה שלושים".
חממי גמליאל, יתום אחר, נשלח גם הוא לכפר גנים. הוא שהה בפנימייה שנתיים, עד 1948. "במלחמה היה קשה. מי שהיה לו קרוב משפחה והתמזל לו, הלך לגור אצל הקרובים. היו באים, מדברים עם צביק ולוקחים את הילד. זה כל מה שהיה צריך לעשות. במלחמה זנחו אותנו. נשארנו עם כמה זקנות, קרוב ל-250 ילדים. לא היתה שמירה בלילה. המורים היו מגיעים רק בשעות הבוקר. לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, לימוד היה שינון. לימוד משעמם בעל פה, ללא קץ, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים. אכלנו לחם ותפוזים שקטפנו בפרדסי הסביבה. היינו משועממים, נואשים ורעבים. על העתיד לא דיברו בכלל".
סעדיה ישורון, יתום אחר, שהה בגן העדן הזה תשע שנים, מגיל עשר עד גיל 19.
לא היתה לו משפחה. הוא אינו מתלונן, להיפך, היה לו מזל, הרי שלחו לאן שהתחשק להם. הוא, בן רב, הגיע למוסד דתי.
כותבת תקוה אירם ב-18 באוקטובר 1950 אל דוד אומנסקי, מראשי עליית הנוער: "ביום שלישי 17.9.50 ביקרתי במוסד ומה הופתעתי כאשר הגיעו 29 ילדים מנתניה. פרט לחדרים ריקים, מיטות ומזרונים, אין כל סידורים במקום עבורם. במוסד נמצאים 150 ילדים (חלק נשלחו על ידי משרד הסעד ופרטיים). עם כל הילדים עובדים רק מדריך אחד ושתי מטפלות. עכשיו על המדריך היחיד לדאוג לסידור הילדים החדשים. אני מבקשת להוציא מיד את הילדים שהגיעו למוסד ודורשת לברר מיד איך ייתכן שנשלחו ילדים לתנאים לא תנאים, ממחנה נתניה ששם המצב טוב לאין שיעור מהמצב במוסד הרב צביק".
ב-29 באוגוסט 1952 ביקר ד"ר ביניש במוסד הרב צביק וכתב דו"ח למנהל השירות הרפואי: "המוסד נראה כמו אחרי שדה קרב. המיטות זרוקות לא רק בחדרים, אלא גם בחצר. הילדים מתאוננים שבגלל הפשפשים הם לא יכולים לישון בבתים. סירחון של בתי שימוש מלוכלכים שקשה לתארו נדף על פני כל החצר. גם המקלחות מלוכלכות ביותר, ואיני יכול להבין איך בני אדם יכולים לחיות בסביבה כה מלוכלכת. בחוזרי פגשתי את המדריך של המוסד שביקש ממני לבוא פעם נוספת כדי לשנות את דעתי על המוסד".
חצי שנה אחר כך שלח מנהל השירות הרפואי את ד"ר ביניש לביקור חוזר בפנימיית היתומים של הרב צביק. "הרושם הכללי של המוסד רע מאוד", מדווח ד"ר ביניש. "המצב בצריפים וגם בבית הגדול מעורר דאגה בגלל הלכלוך. קליפות של תפוחי זהב, ניירות מלוכלכים וקופסאות שימורים ריקות מצאתי מפוזרים בכל השטח ואפשר היה למצוא צואה במקומות הלא נכונים. למרות הכל אמר הרב צביק, שורר ניקיון למופת במוסדו וכל מה שראיתי לפי דבריו, רק במקרה. מה שנוגע לסידורים של בתי שימוש ומקלחות מתחת לכל ביקורת, ויש רק מה להוסיף שילדי המוסד משתמשים עכשיו בבית מרחץ שמרוחק בערך קילומטר מהמוסד. בזמן ביקורי גם בית המרחץ היה מלוכלך מאוד. הסברתי לרב צביק שהמצב הסניטרי במוסד אינו ראוי לדיור בני אדם, והרב צביק ביקש אותי לבוא בפעם אחרת כדי לראות שהכל בסדר גמור, אולם הסיפור הזה כבר ידוע לי מביקורי הקודמים. אני מוכרח לציין שאני מודאג מאוד לבריאות ילדינו במוסד הנ"ל".
שלום מינס, חניך המוסד, אישר את הדברים. "מבחינת ההיגיינה זה היה זוועתי. היינו ילדים, לא היה איכפת לו. היינו עושים את הצרכים ובית השימוש היה נסתם. ואז, או שזה יצא החוצה או שזה נכנס לצריף".
בארכיון הציוני מצאתי מכתב של ילד קטן בפנימייתו של הרב צביק. המכתב, על דף מחברת, נכתב בעיפרון, באותיות עקמומיות, מהססות, קריאת "הצילו" בנוסח פתק בבקבוק שהושלך אל הים על ידי יתומי סערה. "לכבוד הנהלת עליית ילדים ונוער", כתב הילד. "אני רוצה להודיעכם בזה שהאחות שלנו לא מטפלת באף חולה והיא מכניסה את הילדים לבית חולים ולא נותנת לנו אף רפואה. ואנחנו עד עכשיו, זה שמונה ימים, ולא נתנו לנו אף רפואה וזה מה שרצינו להגיד, ושלום מכל החברים".
מי ששמר את המכתב צירף גם את מעטפתו: חומה, זעירה, מתאימה לילדים. את הכתובת כתב השולח באותו עיפרון, ולצידה הוסיף "דחוף" באותיות מעוגלות של כתיבה תמה. היה חשוב לזאטוט שתובן המצוקה.
* * *
ילדים אלמונים
מסכת השתיקות, ההכחשות, ההתחמקויות והשקרים שבהם נתקלתי בחיפוש אחר יתומי תימן, הזכירה לי את המירוץ המטורף אחרי הילדים שהועברו למוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. הורים רבים טענו שילדיהם נעלמו לאחר שהועברו למוסד זה, ובדו"ח ועדת החקירה הראשונה מופיע המוסד כתחנת מעבר מרכזית בתרשים הנקרא "תנועת ילדי תימן הנעדרים". בכתבה החמישית בסדרה (מוסף "הארץ" 12.1.96) התפרסמו הכחשותיו של שמעון שרשבסקי, מי שהיה מנהל המוסד במשך 40 שנה. "מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי", אמר שרשבסקי, "מעולם לא שמעתי על אימוץ".
שלושה שבועות אחר כך התפרסמה כתבה שבמרכזה שיחה עם אליזבט (רלה) בן-יעקב, שהיתה האחות הראשית במוסד "אם וילד". היא אישרה שלמוסד נשלחו גם ילדים תימנים. "במקרה שההורים נעלמו ולא היה למי להחזיר את הילד, היתה נכנסת לתמונה העובדת הסוציאלית ומעמידה את הילד לאימוץ", אמרה.
איפה נמצאים תיקי המאומצים? בדו"ח ועדת שלגי מ-94' (הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים) נכתב כי התיקים של מוסד "אם וילד" הועברו ל"בית גנזים" ברחובות. בית גנזים, כפי שהתברר לנו כבר בפברואר, בעת ביקור במקום, אינו ארכיון ציבורי פתוח לקהל. למעשה זהו שמה של חברה פרטית, המשכירה שטח אחסון במחסניה. מי שרוצה לעיין בתיקים, נמסר לנו אז מהנהלת החברה, צריך לקבל את אישור הארגון המאחסן, במקרה הזה הנהלת ויצ"ו.
ערגה ברגרזון, שעובדת בהנהלת ויצ"ו משנות ה-50, אמרה לי אז שהתיקים נלקחו על ידי ועדת החקירה. עברו מאז חודשים רבים, עד שהתפנה החוקר היחיד של הוועדה לעיין בתיקים. בחודש שעבר התגלה איזה אוצר בלום של מידע הם מכילים: מאות תיקים של ילדים, המסומנים בקודים. את רשימת הקודים המאפשרת לדעת לאיזה ילד שייך כל תיק החזיקה בידיה אותה ערגה ברגרזון. ברשימה שלה היו 150 ילדים ששם משפחתם מתחיל באות א', בהם עשרות עם שם המשפחה "אמץ".
עו"ד דרורה נחמני-רוט, שהושאלה מהפרקליטות לוועדת החקירה, מספרת כי פתחה כמה מהתיקים של ילדי "אמץ" הללו, ומצאה שאין בהם אזכור של שם המשפחה המקורי שלהם. היא הסיקה מכך שהילדים הללו הגיעו לויצ"ו ושם הוחלט לייעד אותם לאימוץ.
איך זה קרה? ילדים רבים, במיוחד בגיל הרך, נשלחו לבתי החולים בלי רישום מסודר של שמותיהם. ההורים שנשארו במעברות התקשו אחר כך לאתר את ילדיהם. ילדים אלמונים שהחלימו ושהוריהם לא נמצאו (ואיש לא טרח לחפש אותם), נשלחו למוסד "אם וילד", שם קיבלו שם חדש, זמני. גם אם נמצא שם זה בתיק האימוץ, הוא לא יסייע למצוא את ההורים הביולוגיים.
מאות ילדים יתומים נשלחו לפני 50 שנה מעדן לישראל, ונקלטו על ידי עליית הנוער. המבוגרים יותר נבחרו לעבודה בקיבוצים ובמושבים, אחרים נשלחו לפנימיות. רובם השאירו בתימן אב או אם. עכשיו מתגלה קשר אפשרי בין סיפורם לבין פרשת היעלמם של ילדי תימן: מסמך פנימי של עליית הנוער, המתפרסם פה לראשונה, מגלה שהארגון הפנה ילדי עולים לאימוץ
18.04.2016
יגאל משיח
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 06/12/1996
במשך שנים הם היו בקושי הערת שוליים בפרשת ילדי תימן שנעלמו. מאות יתומים הובאו ארצה על ידי הסוכנות היהודית, אבל קורותיהם אינם כלולים בדו"חות של שתי ועדות החקירה הראשונות, שניסו לברר את גורל הילדים הנעדרים. שתי הוועדות התבקשו לאתר ילדים שהוריהם או קרוביהם הודיעו על היעלמם. היתומים, על פי הדעה הרווחת, היו מבוגרים מכדי להישלח לאימוץ, ולפיכך הצורה שבה נקלטו ופוזרו בארץ מהווה אולי פרק נוסף בתולדות הציונות, אבל אינה רלוונטית לחקירת הפרשה.
כמה יתומים הועלו מתימן? המספר שננקב עד השנה היה כ-600. שמעון אביזמר, שליח הסוכנות למחנה העולים "גאולה" בחאשד שבדרום תימן בשנים 47'-48'', העיד באחרונה לפני הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן, וטען כי רק 300 יתומים הובאו ארצה על ידי עליית הנוער. אביזמר, שהיה מורם של היתומים במחנה, טוען בראיון ל"הארץ" כי בין יתומי המחנה שקובצו יחדיו לא היו תינוקות, "יתומי עריסה" בלשונו. איך זה ייתכן? אכן היו תינוקות שהתייתמו, הוא מאשר, אבל אלה היו מתי מעט ונמסרו לקרוביהם. כלל היתומים, לדברי אביזמר, שעשה רבות למען הטסתם ארצה בהקדם, היו ילדים וילדות בגילים 14-7, שאיבדו הורה אחד או את שני הוריהם במסע הרגלי הנורא מתימן לעדן, או במשך ההמתנה במחנה.
בשבוע שעבר מצאתי באחד הארכיונים מסמך רשמי של רשויות העלייה, ובו מידע מפורט על מספרם של הילדים הממתינים בעדן לעלייה, על פי התפלגות הגילים, ובהם מאות יתומים. המידע כלול במברק ששלח הארי (צבי) ויטליס, מנהל הג'וינט במזרח התיכון, אל הוועד המנהל של עליית הנוער ב-21 באוקטובר 1948. כותרת המברק: הרכב פליטי תימן בעדן.
 |
| יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ |
להלן מספרי הילדים, כפי שהם מופיעים במברקו של ויטליס:
עד גיל שלוש: 344.
בין הגילים 199 :6-4.
בין הגילים 633 :10-7.
בין הגילים 643 :14-11.
בין הגילים 183 :17-15.
מתוך 2,002 הילדים, כתב ויטליס במברק, 222 הם יתומים בלי אב ואם; 336 יתומים בלי אם; 159 יתומים בלי אב. ובסך הכל 717 יתומים.
במשך העבודה על סדרת הכתבות בעניין ילדי תימן, שהתפרסמו בשנה האחרונה במוסף "הארץ", התעוררה אצלנו שאלת היתומים והמשיכה לנקר. ועדת החקירה הראשונה לגילוי ילדי תימן כתבה בדו"ח שלה בשנת 1968, כי הוגשו לה 17 תלונות על היעלמם של ילדים במחנה חאשד, "אך מאחר שלא היתה כל אפשרות טכנית לחקור בדבר - עניין זה לא נחקר על ידי הוועדה". הוועדה השנייה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים, שהגישה את הדו"ח שלה ב-1994, בדקה 14 מקרים של ילדים שנעלמו בעדן. "לגבי שלושה מהם נתגלה בארץ מידע המצביע על פטירתם בעדן", כתבה הוועדה בדו"ח. "לגבי היתר לא הגיעה הוועדה לשום מידע".
האם יש אפשרות שילדים אלה הוטסו ארצה כיתומים? ומה קרה למאות היתומים שנשלחו מתימן לישראל? לרובם היו קרובי משפחה חיים, לפעמים אפילו אם, או אב, או אחים ואחיות. האם מישהו התאמץ לאחד מחדש את היתומים עם משפחותיהם?
האם ייתכן שהפעוטות נמסרו כאן לאימוץ?
במשך חודשים רבים ניסיתי לאתר יתומים כאלה כדי לספר מפיהם את קורותיהם, ואגב כך לאמת או להפריך את ההשערה שיתומים בגיל הרך נמסרו לאימוץ. בסבב החקירה הראשון שוחחתי עם שליחים ופעילים רבים שהיו קשורים בעלייתם או בקליטתם של היתומים. איש מהם לא הצליח לסייע בשם, או בכתובת. פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, סיפרה כיצד שלחה יתומים תימנים אל מחנה של עליית הנוער בנתניה, אבל לא ידעה היכן בדיוק היה מחנה זה, כיצד נוהל, ומה היו מטרותיו.
ממה שהצלחתי לברר אז, מחנה נתניה היה מחנה מעבר, שאליו נשלחו יתומים ממחנות העולים ברחבי הארץ, וממנו הועברו לקיבוצים, למושבים ולמוסדות חינוך דתיים וחילוניים. דברים שהזכיר בדרך אגב אחד המעורבים בפרשה, על שערורייה שנזכרה אז באחד העיתונים, הרימו את המסך.
בדצמבר 1952 ביקר במחנה המעבר בנתניה כתב "הארץ" נתן דונביץ. באותה תקופה, כארבע שנים אחרי הטסתם ההמונית של יתומי עדן, עוד נותרו במחנה המעבר יתומים תימנים שלא נמצא להם פתרון של קבע. בכתבתו צייר דונביץ תמונה מזעזעת: ביתנים מלוכלכים, עירומים, חלונות חסומים בחוטי תיל, בתי שימוש פרימיטיביים, ילדים מסתובבים באפס מעשה בחולות. בין נוראות החיים במקום מנה דונביץ בטלה, הלקאות ברצועה להטלת משמעת, תגרות סכינים, איומים, גניבות ומעשי אונס. "הילדים היותר גדולים מאיימים על הילדים הקטנים", סיפר מנהל המחנה לעיתונאי, "ועושים בהם כחפצם, בקביעות, ללא הפרעה".
דונביץ תיאר מחנה יתומים בסגנון שוק עבדים. מדי פעם היו באים למחנה שליחי הקיבוצים בחיפוש אחר ידיים עובדות. הם היו מסדרים את היתומים בשורות, כמו במסדר צבאי, ובוחרים את המתאימים להם, סלקציה לכל דבר. "הבחור, נציגו של אחד הקיבוצים, עבר בין השורות והורה באצבעו השלוחה על כל ילד חסון בעל הבעת פנים נבונה. ילדים אלה יצאו מיד או למחרת לאחת מנקודות היישוב בארץ. הנותרים חזרו מבוישים ומדוכאים אל צריפם האפור שבמחנה. הם התייצבו למסדר רכישה אחד, שני ושלישי. חודשים תמימים, שנה, שהו בקבוצות הצריפים הנקראות מחנה המעבר של עליית הנוער בנתניה".
בארכיון הציוני בירושלים (ארכיון הסוכנות) לא נמצא כל חומר על מחנה המעבר בנתניה. חווה אהרוני, עובדת בכירה בארכיון, אומרת כי לא קיימים גם רישומים המעידים על משלוח חומר ארכיוני על מחנה זה לוועדת החקירה הממלכתית.
את היתומים התימנים קלטה בישראל עליית הנוער. האם היתה עליית הנוער שותפה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן? מסמך שמצאתי לפני שבוע באחד הארכיונים מלמד בבירור על מעורבותה של הנהלת עליית הנוער בהפניית ילדי עולים לאימוץ. זהו תזכיר פנימי ששלחה חווה כוהן למשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, וכך נכתב בו:
"הנידון: אימוץ ילדים.
 |
| למעלה: שמעון אביזמר עם ילדי חאשד, בהם יתומים רבים. לא הצליח להיזכר ולו בשם של יתום אחד. למטה משמאל: שמעון אביזמר ב-1996. למטה משמאל: עובדיה טוביה, שליח בחאשד יואב רוקאס |
"בתשובה לשאלתך מהשלישי לחודש הנני לענות כדלקמן. עד כה סודרו מטעם מחלקתנו 12 ילדים וילדות לאימוץ. עולים חדשים בגיל 6-1 שנים. כן הועבר ממוסד ילדים בנהריה ילד בן 11. ילד בן שנתיים וחצי אשר אמו עלתה לארץ וטרם חתמה על כתב הוויתור מתחנך אצל המשפחה אשר הביאה אותו ארצה, מבלי שהדבר אושר סופית על ידנו.
"הילדים הנמצאים בקיבוצי השומר הצעיר: 3.
"במושבות: 7.
בתל אביב: 3.
"מצבם של כל הילדים משביע רצון בהחלט. יש להניח שמחלקתנו תאשר באופן חוקי את כל האימוצים בגמר תקופת הניסיון של שנתיים. רשומות במחלקתנו עשרות משפחות מובחרות ומתאימות לאמץ ילדים, אולם נודע להן מפינו שאין עתה מועמדים מתאימים לאימוץ, כלומר ילד עולה בגיל הרך. אם מחלקתנו תחליט למסור במקרים מסוימים ילדים עד גיל 12-10 שכבר מתחנכים במוסדנו ושואפים יותר לחינוך משפחתי (לא בצורת חלוקת ילדים למושב עובדים אלא בצורת חינוך ילד במשפחתו הוא) נוכל אחרי שיקול רציני לסדר מספר ילדים במשפחות מתאימות בעיר ובכפר, לטובת העניין".
תאריך המכתב: 10.11.1948. אין בו אזכור מוצאם של הילדים שנמסרו לאימוץ, וגם לא מידע על מצבם החוקי: האם הם יתומים, נטושים, או שנמסרו לאימוץ חוקי על ידי הוריהם.
לאה שלום: "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים. את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה"
אז לאן נשלחו יתומי תימן? איפה הם היום? גם שמעון אביזמר, מהבקיאים בפרשה, מורם של היתומים בחאשד, לא הצליח בפגישתנו הראשונה לדלות מזיכרונו אפילו שם של יתום אחד. על המחנה בנתניה שמע, אבל לא היה ביכולתו להוסיף פרטים. אביזמר הציע להמשיך את החיפוש בקיבוץ נווה איתן, שאליו, למיטב זיכרונו, נשלחו יתומים רבים. כמו כן הפנה אותי אביזמר אל נסים גמליאלי, שהוא עצמו הכשירו להוראה במחנה העולים חאשד, ואל עובדיה טוביה, קצין העלייה הראשון במחנה חאשד מטעם הסוכנות.
 |
| למעלה: לאה שלום, בתמונה ששלחה מהקיבוץ לשמעון אביזמר ב-1951. מימין: נסים גמליאלי, מורה בחאשד. משמאל: שמעון אביזמר עם כיתת יתומים בחאשד |
יש הצדקה לדווח בקצרה על גלגולי החיפוש אחר היתומים מנקודת מוצא זו והלאה. הם עשויים ללמד משהו על שתיקתם התמוהה של עדי הראייה, שאותה היטיבה מאוחר יותר להגדיר הדסה מינס, מיתומות תימן שאותרו בסופו של דבר: "מה אני אגיד לך, התימנים צייתנים, לא אוהבים להתלונן, קצת גאווה וקצת פחד". בעלה, יתום גם הוא, שתיאר באוזני את התנסויותיו המשפילות בקיבוץ שדה אליהו, הוסיף באותה נשימה: "הבן אדם לא יורק אל הבאר ששתה ממנה".
אבל זה היה כבר לאחר שאותרו כמה וכמה יתומים. בתחילת הדרך היו בידי שמותיהם של שליח ומורה, שנתן לי אביזמר. עובדיה טוביה, בכיר השליחים במחנה חאשד בעדן, חלה לאחרונה ואשתו תיווכה ביני לבינו. היא הציגה לו את שאלותי, כך דיווחה לי, אבל הוא אינו זוכר דבר. נסים גמליאלי, המורה מחאשד, זכר הכל חוץ משמותיהם של כמה יתומים, חניכיו, שלדבריו עד לאחרונה היה לו קשר איתם. כפיצוי הציע לי לשוחח עם שתי מורות אחרות של היתומים: מזל אחרק ומזל עדני. שתיהן, התברר, איבדו כל קשר עם היתומים. לא מזמן, סיפרה אחת מהן, נכחה בחתונה של אחד הבנים, אבל היא לא זוכרת, לא שם ולא כתובת.
בקיבוץ נווה איתן הופניתי אל הארכיונאית דבורה בן צבי, שזכרה את היתומים במעומעם, לא יותר, אבל נזכרה שכמה מהם נשלחו לחוות הלימוד בנחלת יהודה. אולי שם. המנהל איבד קשר, אבל אולי המנהלן של בית ספר כנות, תושב בקוע. המנהלן הפנה אותי אל אחיו, שפעם היה בקשר עם יתומים רבים, והבטיח לעזור, אם יוכל. וככה זה נמשך ונמשך.
שני היתומים הראשונים שאותרו, הרב של כפר טרומן וחבר קיבוץ יפעת, סירבו להתראיין. לרב היה סיפור מרתק, אבל בתום השיחה הזהיר אותי לא לפרסם מלה אחת: "לא כדאי, לא כדאי, שומר נפשו ירחק מפרסומת". חבר יפעת, לעומתו, טען ששכח הכל, למרות שהיה אז נער. כשכמעט נואשתי הציע לי אביזמר לשוחח עם יצחק קעטבי, לשעבר ראש מועצת קרית עקרון, איש עם קשרים בקהילה. קעטבי ביקש זמן לבדוק עם האנשים. לאחר כמה ימים צילצל ומסר לי את שמה של צביה יששכר מקרית עקרון.
זה היה קצה החוט, ומאז ראיינתי שנים-עשר יתומים. סיפורי רבים מהם משקפים את הפער הטראגי בין חלום שיבת ציון, מלא הפאתוס, שהוליך אותם באלפיהם, יחפים במדבר, למחנה "גאולה" בדרום תימן, לבין מה שאירע להם בישראל, נשחקים בגלגלי הגאולה.
"הלכנו בלילות", מספרת צביה יששכר. היא היתה אז ילדה בת חמש. החולים רכבו על חמורים, הבריאים צעדו, גם הילדים, כל מי שהיה מסוגל ללכת. כאשר נקרעו הסנדלים והנעליים, הם המשיכו יחפים. הזקנים והחולים רכבו עד שנשדדו הבהמות או נפלו מאפיסת כוחות, וכשמתו הבהמות מתו גם החולים ונקברו בחול. "פחדנו מהשודדים, פחדנו מהשלטונות, פחדנו ממלשינים. לעולם לא ידעת מי ילשין עליך, מי ראה אותך הולך בלילה וסיפר, או מי שמע את הילדים במחבוא משחקים".
בצעדה הארוכה מעיירת הולדתה מודן תקפו אותם כמה פעמים. לפעמים אנסו את הנשים ולפעמים לא. הפשיטו אותם, התעללו בהם, ביתקו את הבגדים בסכינים בחיפוש אחר כסף, איימו לשחוט את הילדים לעיניהם אם לא יגלו, וכשהסתלקו עם השלל - הבהמות שלא מתו, התכשיטים, שקי הקמח והכסף - היה עליהם להמשיך כמו שהם, על בטן ריקה. "לעולם לא ידעת מאיפה יצוצו המלשינים והשודדים", היא מספרת. "במקומות המחבוא, ביום, היו המבוגרים קוברים את הילדים בחול, שלא יתרוצצו וירעישו".
המסע הזה לעדן ארך חמש שנים, מעין יציאת מצרים. מפעם לפעם עצרו בעיירות ידידותיות והתחבאו אצל יהודים כדי להחליף כוח. אחרי ששדדו אותם היה צריך להתארגן מחדש, להחלים, לאגור צידה חדשה לדרך, כלי בישול, בגדים וקמח. "בעיירות, היכן שלא פחדנו שיסגירו אותנו, היתה אמא יוצאת לעבודה כדי להחזיר כסף שלוותה לקניית מזון". בעיירה אחת נתקעו שנתיים עד שהתאוששו וחסכו קצת כסף. אביה היה אז כבר חולה מאוד. אחדים נואשו וחזרו.
 |
| זוג יהודים בעדן, תימן, 1949 דוד אלדן / לע"מ |
אחרי שהתארגנה שארית הקבוצה יצאו שוב לדרך, ברגל. צביה צעדה לצד אמה. אביה החולה רכב על חמור. "היה קשה לצעוד ככה ימים וחודשים. הקבוצה היתה מגיעה למקום המחבוא, מערה או נקיק, מקוששת עצים, מבעירה אש, גומרת לאפות, ואמא ואני עוד צועדות". בקעטבה, ליד גבולה של דרום תימן, שהיתה אז מושבה בריטית, מצאה הקבוצה מערה ענקית ונכנסה לגור בה, כל אלה שנותרו, עדיין כמה מאות אנשים. הם חשבו שיגורו במערה חודש-חודשיים עד שיאותרו מבריחי גבול בטוחים, ונתקעו בה שנתיים.
בתחילת החיים במערה התגוררו בה כמה מאות, חלק ישנו בחוץ בקור, בגלל הצפיפות. המערה הפכה למין קומונה. הפליטים ניהלו בה חיי משפחה, אהבו, התקוטטו, חלו ומתו, מחצלת בצד מחצלת. הדודים שלה, שהיו חרשי ברזל, הקימו נפחייה, התחילו לשרת את הכפריים בסביבה ועשו כסף. עם הזמן החלה המערה להתרוקן. משפחות עזבו לחפש פרנסה ומזון ולא חזרו. היו שנואשו מההמתנה ומהרעב הנצחי ויצאו למסע הארוך חזרה. הפרידות היו כואבות, אבל לנותרים במערה רווח מעט.
למערה היה פתח אחד: המיוחסים גרו ליד הפתח ונשמו טוב; הפחות מיוחסים גרו בפנים. "היה מחניק וקשה אבל היתה לנו תרבות דיור", מספרת צביה יששכר. "אלה שגרו ליד הפתח לא חסמו אותו לעולם, כדי שייכנס האוויר. התנורים היו ליד הכניסה והיינו מבשלים לפי תור. כשנשברה משפחה ועזבה, תפסה את מקומה ליד הפתח המשפחה הבאה בתור. רוב הזמן היינו רעבים". אחותה נפטרה במערה. "אני כל כך רעבה, אחותי", היא אמרה ומתה.
במשך שתי השנים במערה ניסו כמה פעמים להסתנן לעדן. חסכו כסף, מצאו מבריח גבול ערבי והפקידו בידיו את הנשים והילדים. הגברים נשארו במערה. "טיפסנו כמו עזים והחלקנו כמו בני אדם, וכל ניסיון הסתיים כמו קודמו: פתאום נעמדים לפנינו כמה ערבים חמושים, שודדים אותנו והמדריך נעלם".
הזיכרון המר הזה מעלה בפיה משום מה טעם אגסים מתקתק. בחור אחד, שמעון, סחב על גבו כל הדרך שק אגסים בשל, הר אחרי הר. אמרו לו שבישראל אין אגסים. השודדים משום מה הניחו לאגסים, אפילו לא שיספו בסכיניהם את השק. כל הדרך חזרה למערה אכלו אגסים.
לפני הבריחה המוצלחת לעדן נותרו במערה לא יותר מחמישים בני אדם. השאר התפזרו, או מתו. המסע האחרון ארך שבעה ימים, כמו בסיפורים תנ"כיים. אביה יצא כמה ימים לפניה על חמור. אמה נשארה במערה לטפל בדודים שחלו וצביה הופקדה בידי מבריח הגבול הערבי עם שאר הנשים והילדים. היא היתה בת שבע, אבל כבר הבינה שאולי לא תראה יותר את אמא, פרידות היו דבר שכיח. מבריח הגבול הערבי היה הפעם איש טוב, אחראי, רחמן, "בצבע שלנו", מעירה צביה. אבל גם ניסיון בריחה זה, האחרון, היה מלא פגעים. באחד הלילות הגיח מהאפלה גבר שחור ענק, מבהיל, והערבי עצר בו והתמקח על נפשם. הענק חיטט בצרורות, מצא את המזון והתיישב מולם לאכול, טורף ומביט בילדים. אכל והסתלק.
אחר כך הגיע תור השודדים. המבריח הערבי ניסה להתמקח גם איתם וחטף מכות. הם הפשיטו את הילדים הבוכיים, חתכו את בגדיהם ואחרי שעזבו המשיכה השיירה בצעדה, כמה מהילדים עירומים, בלי מכנסיים. ביום הרביעי למסע, לנוכח אורות העיירה לאחג', מעדה צביה בעייפותה אל תוך חריץ באדמה החרבה, ילדה רזה, עור ועצמות. האדמה החלה להתמוטט עליה והיא פחדה לקרוא למבריח, שמא תסגיר את הבורחים - העיירה היתה בטווח שמיעה. ניסתה להיחלץ, אבל החריץ סגר עליה כמו צבת.
אחרי נצח שמעה את הערבי מחפש אותה בקריאות חרישיות, "יהודייה, יהודייה".
הוא מנה את חברי הקבוצה, נוכח בחסרונה, וחזר לחפש. "מאז אני הולכת רק באמצע הטור", מצחקקת צביה. בלילה האחרון נפרדו הבורחים זה מזה. המבריח תיאר להם בדיוק איפה יושבים היהודים והסביר שאת הלילה האחרון רצוי לעשות אחד אחד, שאם ייתפסו - לא ייתפסו כולם. "כל הלילה הלכתי בחולות, ילדה בת שבע. לקראת בוקר נכנסתי לעיירה זריבה והלכתי לכיוון הרובע היהודי על פי הנחיות הערבי. פתאום מגיח מאחורי החומה ערבי רזה אחד, גבוה ושחור, כמו לילה, מנחית לי סטירה אדירה ומסתלק, בלי מלה. הלכתי מתייפחת, המומה, ככה מצאו אותי. הדודה שלי סיפרה אחר כך שפגשתי במשוגע המקומי, רשע שאוהב להכאיב לילדים".
אביה, שחצה את הגבול על חמור כמה ימים לפניה, אושפז בבית חולים. "האוכל לא היה כשר בבית החולים ודודתי היתה מבשלת לו. אני הייתי מביאה לו את האוכל פעם ביום. בדרך היו אורבים לי ילדים ערבים ומתעללים בי. הם מכים ואני מגוננת על האוכל, יום יום. הכרתי כל פינה בדרך הייסורים, ידעתי מאחורי איזו חומה יופיעו להחטיף".
יום אחד נכנסה עם האוכל וראתה על פני אביה את אשמדאי. בהבעה זו הסתלקו לעיניה במערה עשרות חולים. "רצתי לספר לדודתי והיא אמרה 'שטויות, ילדה, מה את יודעת על חיים ומוות'. אמרתי לה, דודה, זה לא הגוסס הראשון שמסתלק לעיני, אבא הולך למות. אני יודעת איך מתים. הוא נפטר ואני הרגשתי רווחה עצומה. כל כך נמאסו עלי המכות שהייתי חוטפת יום יום בדרך אליו. הדודה שאלה מדוע אני לא בוכה, ולא יכולתי לספר לה. איך אספר לה: אבא מת וכולי הרגשת הקלה. עד היום אני מתמודדת עם האשמה. הייתי ילדה, כאב לי, הערבים היו מכים ברשע, מחכים לי, מרביצים וצובטים, יום יום".
סעדיה ישורון: "אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים, אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו"
חממי גמליאל: "בכפר גנים לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים"
 |
| מימין לשמאל: חממי גמליאל וסעדיה ישורון יואב רוקאס |
בחאשד היתה צביה שנתיים. היא פגשה שם את השליחים עובדיה טוביה ושמעון אביזמר. על שניהם היא מספרת באהבה רבה, וכמוה שאר היתומים שרואיינו. טוביה לימד מוסיקה. אביזמר הכשיר מורים. מי שהגיע לרמת עברית סבירה נעשה מורה לאחרים. בגיל 11 כבר היתה מורה למבוגרים.
ב-25 בינואר 1949 הטיסו אותם ארצה, היתומים תחילה. "התחלנו לטוס עם השקיעה וראיתי את הכוכבים גולשים עלי וכולם צעקו, 'יא, הכוכבים זזים'. כשנחתנו בלוד ירד גשם. ראינו את הישראלים עובדים בגשם ואמרנו, הגענו לארץ של ענקים. הם הגיעו מהשדות להסתכל בנו והתחלנו לשיר להם שירים עבריים שלמדנו במחנה, 'אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות' - הם מסתכלים בנו ואנחנו שרים להם בעברית, שיר אחרי שיר, והגשם יורד עלינו. חילקו לנו תה ודובשניות והכניסו אותנו לאוטובוסים. זו היתה הנסיעה השנייה שלי במכונית. מהמחנה בחאשד לשדה התעופה בעדן נסענו בלילה, כיסו אותנו בברזנט ונסענו בחשכה, בעמידה. האדמה רעדה תחתינו והנמוכים תפסו במכנסי הילדים הגדולים, לא למעוד. הפעם ישבנו. נסענו ביום בין אקליפטוסים גבוהים והילדים צעקו, יא, תביטו, העצים נוסעים".
אחרי שלושה חודשים במחנה עתלית העבירו אותם למחנה המעבר בנתניה. את המחנה שתיאר העיתונאי דונביץ ברשימתו היא מגדירה מסלקה, שוק עבדים. כאן התחילה ההתפכחות. "אחרי כמה חודשים חילקו אותנו לקיבוצים ולפנימיות של עליית הנוער". אותה שלחו לעיינות, פנימייה חילונית ליד בית עובד, לאחר שהבטיחו להם שהאוכל שם כשר. "למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. היינו חברה נפרדת, לא היתה התערות חברתית. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה. היו תגרות בין הבנים שלנו, התימנים, לישראלים. כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים. הבנים הישראלים לא התייחסו אלינו, לא לכבודם. במשך שלוש שנים בפנימיית עיינות לא דיברתי מקרוב אפילו עם בן ישראלי אחד".
בעיינות, היא חושבת, התחילה שטיפת מוח פוליטית, מפא"יניקית, מכוונת להליכה להתיישבות. "אחת המורות הבכירות כינסה פעם את המורים שהחלו ללמד אותנו אנגלית, ושטפה אותם. בשביל מה אנגלית, מה יעשו עם אנגלית בקיבוץ". מדריך הקבוצה היה קורא להם כל יום מעיתון "דבר". עיתונים אחרים לא היו. דוד בן גוריון הועלה למעמד אל, מייסד המדינה, המנהיג הגדול, הכל קרה בזכותו. לימדו אותם את "האינטרנציונל", שיננו ושיננו עד שזכרו את המלים בעל פה, ילדים תימנים, בני הורים דתיים, פליטי מערות.
"האינטרנציונל הלך תמיד עם התקווה, בכל טקס בעיינות", היא מספרת. "את השם בגין לא שמעתי שם מעולם. לא בגין ולא דמויות פוליטיות אחרות. רק בן גוריון. כל הטוב קרה לנו בזכותו, בן גוריון גואל התימנים". המנהלת היתה עדה פישמן, אחותו של הרב יהודה מימון, מנהיג תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון. הובטח לתימנים שהמטבח כשר אבל הרב מימון, ליתר ביטחון, היה מבקש שמנת הישר מהמחלבה. היתה שמורה לו שם צנצנת פרטית, רק שלו. כשהיה בא לביקור היו מזעיקים את צביה להביא לו שמנת. "'זו שהתחילה להביא לי שמנת, שתמשיך', הוא אמר לאחותו בנוכחותי. שלוש שנים, פעם בשבוע, הייתי מגישה לו שמנת מהמחלבה, בכוס שלו, זכות גדולה".
בעיינות, לדעתה של צביה יששכר, הכשירו כוחות עבודה לקיבוצים. "יום אחד הגיעו כמה קיבוצניקים חסונים ממנרה. שישה בחורים יפים. הם הסתובבו קצת במועדון, בין הבנות, בחנו אותנו, והלכו בלי מלה. לא נראינו להם". מאחר שלא נבחרו על בסיס אישי, הוחלט לשלוח אותם להכשרה במרוכז. מי שהתנגד סולק בגסות. "הייתי ביחסי אהבה עם בחור אחד, גדול ממני. הוא לא רצה לצאת לקיבוץ. מה עשו, גירשו אותו מהקבוצה כדי שלא ישפיע עלי ועל אחרים. גם הוא היה יתום. שלחו אותו העירה לגור עם איזה דוד רחוק, שלא ירעיל את האווירה".
בסופו של דבר הגיעה הקבוצה לנווה איתן שבעמק בית שאן. הזוגות התחתנו, והנשואות לא גויסו לצבא. מי שהיו לה קרובי משפחה, נמצא לה איכשהו שידוך. השאר נותרו במשק. "הייתי בת 15, הצעירה בין הבנות. אמרו שאני משתמטת מהשירות, שאני יותר מבוגרת, והוחלט לשלוח אותי לגינקולוג שיבדוק. הלכתי. הוא אישר שאני בת 15".
בנווה איתן, מספרת צביה יששכר, שררה אווירה עכורה של התנשאות. "עבדנו עם חברי המשק אבל אכלנו לבד, בפינה מרוחקת שלנו, רק היתומים, כמו מצורעים, חלילה ידברו איתנו. ישבנו בפינה וגרנו בשולי הקיבוץ, במרחק בטוח ממגורי החברים. חברה שעבדה בלול סיפרה שהקיבוצניקים שוחטים במו ידיהם, והפסקנו גם לאכול בשר". יום אחד ארזה את מזוודתה ונמלטה לאמה בקרית עקרון. היא לא אמרה מלה לאיש. קמה וברחה, ילדה בת 15. איש לא ראה אותה בצאתה, איש לא חיפש אחריה אחר כך.
שוחחתי עם עוד 11 יתומים ויתומות. הרבה מהסיפורים דומים. איש מהם לא נשאל לאן הוא רוצה ללכת, גם לא היתומים היותר מבוגרים. לעתים הפרידו משפחות. "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים", מספרת לאה שלום. "את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה. לא ידענו לאן הולכים. הגעתי, ומצאתי את עצמי בעיינות".
"פיזרו אותנו במוסדות ולא שאלו", מספרת מזל שחם. "אותי שלחו לשפיה. עד שהגעתי לשם לא ידעתי לאן מסיעים אותי. את אחותי שלחו לכפר חסידים. לקחו, שלחו וזהו".
"הגענו למחנה המעבר בנתניה שלוש אחיות", מספרת כוכבה חדד. "היינו יחדיו עד שהתחילו למיין ולחלק. אני נשארתי במחנה. את שתי אחיותי העבירו לכפר הנוער שפיה".
צביה יששכר: "בפנימיית עיינות למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה, כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים"
"אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים", טוען סעדיה ישורון. "אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו".
הדסה מינס הגיעה ארצה בסוף 1946, באונייה. כמה עשרות יתומים ובהם גם תינוקות בגיל שנתיים, ועל כולם מופקד מדריך אחד. באונייה ריחמו הנוסעים על הזאטוטים, טיפלו בהם והאכילו אותם. מה קרה לזאטוטים הדסה לא יודעת. הם הגיעו ארצה ומאז לא ראתה אותם. לנמל חיפה, היא מספרת, באו משלחות מכל המפלגות להתחלק בייבוא. אז לא הבינה זאת, אבל כעבור שנים, במבט לאחור, הבינה שהתרחשה שם חלוקה.
תימני אחד, ותיק בארץ, לא הניח לשלוח אותן למוסד חילוני. כך הגיעה עם אחיותיה ל"אחוזת שרה" בבני ברק. הן לא ידעו מה מחכה להן, בין החניכות. "ראינו אותן כולן יפות ולבנות ואנחנו שחורות. מהבושה ישבנו כל היום להתרחץ. המדריכה, פולנייה מאירופה, צחקה עלינו. אפילו תתרחצו כל החיים לא תחליפו את הצבע, ככה היא אמרה. אחר כך באו שוב מהמפלגות. אלה שהיו מבינות אמרו להם, אפילו נמות לא תחלקו אותנו למוסד חילוני. עמדנו על שלנו ושלחו אותנו לשדה אליהו".
גם בשדה אליהו, קיבוץ דתי בעמק בית שאן, ציפה להם מפח נפש. לדעת הדסה הובאו לשם ככוח עבודה, לא כשווים, ומשום כך לא העניקו להם הכשרה מקצועית, שלא יסתלקו; "רצו שנישאר בעבודות השחורות שלהם". את בעלה שלום, גם הוא יתום, פגשה שם בקיבוץ. שלום עדיין איש מבוהל מאוד, חשדן. פעם אחר פעם הוא שואל אותי בשביל מה הראיון. קל לדמיין עד כמה כנוע ומבוהל היה אז, כשהועלה ארצה, נער יתום בין אדונים.
ממי אתה חושש כל כך, שאלתי, הרי עברו מאז חמישים שנה. ושלום עונה לי שלא יפה לירוק אל הבאר שממנה שתית, קלישאה כל כך מוכרת מעשרות שיחות עם מרואיינים תימנים. את קורותיו בתימן שלום נלהב לספר, על קורותיו מאז העלייה הוא מדבר באי חשק. אבל איכשהו, בין המריחות, מצטיירת תמונה, כמעט בניגוד לרצונו.
"הם היו המנהלים ואנחנו העבדים. לא לקחו אותנו לשם שמים, לגדל אותנו כמו את הבנים שלהם, שווים בין שווים. לקחו אותנו לעבודה שחורה. לפזר רעל בפלחה, לרפת, למסוק בעונת הזיתים, לקטוף בעונת התמרים, למכבסה, לבריכות הדגים. מקצוע לא לימדו אותנו, בשביל מה ישקיעו בנו שנברח אחר כך. היה צנע בארץ. את השוקולד שקצבו לנו נתנו לילדים שלהם. לנו נתנו לחם וריבה".
שלום הסתלק משדה אליהו והועבר על ידי עליית הנוער לכפר גנים, פנימייה קטנה ומוזנחת בפתח תקווה, בהנהלת הרב צביק, ששאף כל הזמן להרחיבה. צביק קיבל תשלום לפי מספר התלמידים. "שאלו את צביק למה רצית תימנים", מספר שלום מינס, "והוא הסביר שלתימנים אין דרישות, צייתנים". בהקשר זה נזכר פתאום מינס במחנה המעבר המסתורי בנתניה ומאשר את מיתוס שוק העבדים. "באו מהקיבוצים למחנה בנתניה וביקשו, זה רוצה עשרים, זה רוצה שלושים".
חממי גמליאל, יתום אחר, נשלח גם הוא לכפר גנים. הוא שהה בפנימייה שנתיים, עד 1948. "במלחמה היה קשה. מי שהיה לו קרוב משפחה והתמזל לו, הלך לגור אצל הקרובים. היו באים, מדברים עם צביק ולוקחים את הילד. זה כל מה שהיה צריך לעשות. במלחמה זנחו אותנו. נשארנו עם כמה זקנות, קרוב ל-250 ילדים. לא היתה שמירה בלילה. המורים היו מגיעים רק בשעות הבוקר. לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, לימוד היה שינון. לימוד משעמם בעל פה, ללא קץ, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים. אכלנו לחם ותפוזים שקטפנו בפרדסי הסביבה. היינו משועממים, נואשים ורעבים. על העתיד לא דיברו בכלל".
סעדיה ישורון, יתום אחר, שהה בגן העדן הזה תשע שנים, מגיל עשר עד גיל 19.
לא היתה לו משפחה. הוא אינו מתלונן, להיפך, היה לו מזל, הרי שלחו לאן שהתחשק להם. הוא, בן רב, הגיע למוסד דתי.
כותבת תקוה אירם ב-18 באוקטובר 1950 אל דוד אומנסקי, מראשי עליית הנוער: "ביום שלישי 17.9.50 ביקרתי במוסד ומה הופתעתי כאשר הגיעו 29 ילדים מנתניה. פרט לחדרים ריקים, מיטות ומזרונים, אין כל סידורים במקום עבורם. במוסד נמצאים 150 ילדים (חלק נשלחו על ידי משרד הסעד ופרטיים). עם כל הילדים עובדים רק מדריך אחד ושתי מטפלות. עכשיו על המדריך היחיד לדאוג לסידור הילדים החדשים. אני מבקשת להוציא מיד את הילדים שהגיעו למוסד ודורשת לברר מיד איך ייתכן שנשלחו ילדים לתנאים לא תנאים, ממחנה נתניה ששם המצב טוב לאין שיעור מהמצב במוסד הרב צביק".
ב-29 באוגוסט 1952 ביקר ד"ר ביניש במוסד הרב צביק וכתב דו"ח למנהל השירות הרפואי: "המוסד נראה כמו אחרי שדה קרב. המיטות זרוקות לא רק בחדרים, אלא גם בחצר. הילדים מתאוננים שבגלל הפשפשים הם לא יכולים לישון בבתים. סירחון של בתי שימוש מלוכלכים שקשה לתארו נדף על פני כל החצר. גם המקלחות מלוכלכות ביותר, ואיני יכול להבין איך בני אדם יכולים לחיות בסביבה כה מלוכלכת. בחוזרי פגשתי את המדריך של המוסד שביקש ממני לבוא פעם נוספת כדי לשנות את דעתי על המוסד".
חצי שנה אחר כך שלח מנהל השירות הרפואי את ד"ר ביניש לביקור חוזר בפנימיית היתומים של הרב צביק. "הרושם הכללי של המוסד רע מאוד", מדווח ד"ר ביניש. "המצב בצריפים וגם בבית הגדול מעורר דאגה בגלל הלכלוך. קליפות של תפוחי זהב, ניירות מלוכלכים וקופסאות שימורים ריקות מצאתי מפוזרים בכל השטח ואפשר היה למצוא צואה במקומות הלא נכונים. למרות הכל אמר הרב צביק, שורר ניקיון למופת במוסדו וכל מה שראיתי לפי דבריו, רק במקרה. מה שנוגע לסידורים של בתי שימוש ומקלחות מתחת לכל ביקורת, ויש רק מה להוסיף שילדי המוסד משתמשים עכשיו בבית מרחץ שמרוחק בערך קילומטר מהמוסד. בזמן ביקורי גם בית המרחץ היה מלוכלך מאוד. הסברתי לרב צביק שהמצב הסניטרי במוסד אינו ראוי לדיור בני אדם, והרב צביק ביקש אותי לבוא בפעם אחרת כדי לראות שהכל בסדר גמור, אולם הסיפור הזה כבר ידוע לי מביקורי הקודמים. אני מוכרח לציין שאני מודאג מאוד לבריאות ילדינו במוסד הנ"ל".
שלום מינס, חניך המוסד, אישר את הדברים. "מבחינת ההיגיינה זה היה זוועתי. היינו ילדים, לא היה איכפת לו. היינו עושים את הצרכים ובית השימוש היה נסתם. ואז, או שזה יצא החוצה או שזה נכנס לצריף".
בארכיון הציוני מצאתי מכתב של ילד קטן בפנימייתו של הרב צביק. המכתב, על דף מחברת, נכתב בעיפרון, באותיות עקמומיות, מהססות, קריאת "הצילו" בנוסח פתק בבקבוק שהושלך אל הים על ידי יתומי סערה. "לכבוד הנהלת עליית ילדים ונוער", כתב הילד. "אני רוצה להודיעכם בזה שהאחות שלנו לא מטפלת באף חולה והיא מכניסה את הילדים לבית חולים ולא נותנת לנו אף רפואה. ואנחנו עד עכשיו, זה שמונה ימים, ולא נתנו לנו אף רפואה וזה מה שרצינו להגיד, ושלום מכל החברים".
מי ששמר את המכתב צירף גם את מעטפתו: חומה, זעירה, מתאימה לילדים. את הכתובת כתב השולח באותו עיפרון, ולצידה הוסיף "דחוף" באותיות מעוגלות של כתיבה תמה. היה חשוב לזאטוט שתובן המצוקה.
* * *
ילדים אלמונים
מסכת השתיקות, ההכחשות, ההתחמקויות והשקרים שבהם נתקלתי בחיפוש אחר יתומי תימן, הזכירה לי את המירוץ המטורף אחרי הילדים שהועברו למוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. הורים רבים טענו שילדיהם נעלמו לאחר שהועברו למוסד זה, ובדו"ח ועדת החקירה הראשונה מופיע המוסד כתחנת מעבר מרכזית בתרשים הנקרא "תנועת ילדי תימן הנעדרים". בכתבה החמישית בסדרה (מוסף "הארץ" 12.1.96) התפרסמו הכחשותיו של שמעון שרשבסקי, מי שהיה מנהל המוסד במשך 40 שנה. "מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי", אמר שרשבסקי, "מעולם לא שמעתי על אימוץ".
שלושה שבועות אחר כך התפרסמה כתבה שבמרכזה שיחה עם אליזבט (רלה) בן-יעקב, שהיתה האחות הראשית במוסד "אם וילד". היא אישרה שלמוסד נשלחו גם ילדים תימנים. "במקרה שההורים נעלמו ולא היה למי להחזיר את הילד, היתה נכנסת לתמונה העובדת הסוציאלית ומעמידה את הילד לאימוץ", אמרה.
איפה נמצאים תיקי המאומצים? בדו"ח ועדת שלגי מ-94' (הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים) נכתב כי התיקים של מוסד "אם וילד" הועברו ל"בית גנזים" ברחובות. בית גנזים, כפי שהתברר לנו כבר בפברואר, בעת ביקור במקום, אינו ארכיון ציבורי פתוח לקהל. למעשה זהו שמה של חברה פרטית, המשכירה שטח אחסון במחסניה. מי שרוצה לעיין בתיקים, נמסר לנו אז מהנהלת החברה, צריך לקבל את אישור הארגון המאחסן, במקרה הזה הנהלת ויצ"ו.
ערגה ברגרזון, שעובדת בהנהלת ויצ"ו משנות ה-50, אמרה לי אז שהתיקים נלקחו על ידי ועדת החקירה. עברו מאז חודשים רבים, עד שהתפנה החוקר היחיד של הוועדה לעיין בתיקים. בחודש שעבר התגלה איזה אוצר בלום של מידע הם מכילים: מאות תיקים של ילדים, המסומנים בקודים. את רשימת הקודים המאפשרת לדעת לאיזה ילד שייך כל תיק החזיקה בידיה אותה ערגה ברגרזון. ברשימה שלה היו 150 ילדים ששם משפחתם מתחיל באות א', בהם עשרות עם שם המשפחה "אמץ".
עו"ד דרורה נחמני-רוט, שהושאלה מהפרקליטות לוועדת החקירה, מספרת כי פתחה כמה מהתיקים של ילדי "אמץ" הללו, ומצאה שאין בהם אזכור של שם המשפחה המקורי שלהם. היא הסיקה מכך שהילדים הללו הגיעו לויצ"ו ושם הוחלט לייעד אותם לאימוץ.
איך זה קרה? ילדים רבים, במיוחד בגיל הרך, נשלחו לבתי החולים בלי רישום מסודר של שמותיהם. ההורים שנשארו במעברות התקשו אחר כך לאתר את ילדיהם. ילדים אלמונים שהחלימו ושהוריהם לא נמצאו (ואיש לא טרח לחפש אותם), נשלחו למוסד "אם וילד", שם קיבלו שם חדש, זמני. גם אם נמצא שם זה בתיק האימוץ, הוא לא יסייע למצוא את ההורים הביולוגיים.
ליגאל משיח
השבמחקבידי תעוד רב בתמונות של מוסד הרב צביק בכפר גנים אשמח אם תיצור איתי קשר nani@macam.ac.il