דליה בן יעקב היתה ב- 1950 אחות בראש העין, ואחר כך האחות הראשית במעון "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. "היו אצלנו גם ילדים תימנים" היא מעידה. "היו ילדים תימנים שהוחזרו להוריהם, והיו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץ". כמה נמסרו לאימוץ? "בערך עשרה אחוז". מנהל המעון שמעון שרשבקי, ממשיך להכחיש. כתבה שביעית בסדרה
רלה בן-יעקב היתה ב-1950 אחות בראש העין, ואחר כך
האחות הראשית במעון "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. היא מעידה כי בערך עשרה
אחוז מהילדים התימנים שהגיעו למעון נמסרו לאימוץ. מנהל המעון, שמעון
שרשבסקי, ממשיך להכחיש כי היו שם ילדים תימנים
יגאל משיח
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 02/02/1996
לפני חודש היא היתה עדיין תמונת
ארכיון בת שלושים. אשה כבת 40, במדי אחות, מגישה למנהל מעון "אם וילד" של
ויצ"ו צרור ניירות לחתימה. אז עוד חיפשתי את המנהל, שמעון שרשבסקי. לפני
שלושה שבועות הוא התראיין ודחה מכל וכל את העדויות שהתפרסמו במוסף "הארץ"
על חלקו של המעון שבראשו עמד בפרשת ילדי תימן ("העקבות מובילים אל ויצ"ו",
מוסף "הארץ" 12.1): שרשבסקי סיפר שלא ראה מימיו ילד תימני במוסד שלו,
מימיו. "אם וילד", לדבריו, גם לא היה מעורב באימוץ ילדים. העובדות
הסוציאליות היו באות מפעם לפעם ולוקחות ילדים למען לא ידוע, אבל אימוץ —
חלילה. בארכיון "הארץ" נמצאה תמונה שלו במוסד בשנת 1966. לצדו הופיעה עליזה
רלה, האחות הראשית של המוסד.
חיפשתי אותה במשך שבוע על פי שם זה.
בהנהלת ויצ"ו סירבו לענות. "אם היתה עובדת כזו היא ודאי ברשימת
הפנסיונרים", נאמר לנו במחלקת כוח אדם. "לא שאנחנו מודים שהיתה עובדת כזו.
כן, הגיוני שיהיה לה תיק אם היא עבדה אצלנו כל כך הרבה שנים, לא שאנחנו
מודים שהיא עבדה אצלנו".
על פי מידע הנמצא בידינו היא היתה האחות הראשית, לא סתם עובדת. אולי אפשר לעזור לנו ולחפש?
"לא. אי אפשר".
למה?
"ככה. לא חייבים לתת לכם פרטים".
בבית האבות, מול איכילוב, שהיה פעם
מעון הילדים "אם וילד", נמצא עובד ותיק שהכיר עובד ותיק אף יותר. "תחפשו
אותו, אולי הוא עדיין בחיים". השם עליזה רלה נשמע לו מוכר. וכך הלכנו בין
השמות, המתים והחיים, עד שנזכר מישהו ששם משפחתה של האחות הראשית היה
בן-יעקב. רלה, אם זיכרונו לא מטעה אותו, היה רק שם חיבה, משהו שהביאה איתה
מאירופה.
בבית הקפה התל אביבי שבו נפגשתי איתה
ניגנו את "ארבע העונות" בעוצמת קול של אם-טי-וי. "אפשר לעבור מכאן", אמרה
רלה והתיישבה. "אני שמחה שאנחנו נפגשים. כעסתי מאוד על המאמר עם שרשבסקי".
עליזה בן-יעקב: "היו מכל העדות. היו ילדים תימנים שהוחזרו להוריהם
אחרי שנפתרה הבעיה המשפחתית, והיו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץ"
שמעון שרשבסקי: "לא היה לנו קשר לשום סוג של אימוץ. לא תימנים ולא
אחרים. אנחנו רק טיפלנו בילדים. העירייה הביאה, העירייה לקחה. עבדנו באופן
אוטומטי"
מנהל מעון "אם וילד", שמעון שרשבסקי,
והאחות הראשית רלה (עליזה) בן-יעקב (1966). "לא ידענו באילו נסיבות ניתנו
הילדים לאימוץ"
יעקב אגור
כעסת עלי או על הדברים שאמר שרשבסקי?
"נו טוב, נעזוב את זה. זה מלא אי דיוקים. איך הוא אומר שבחיים הוא לא ראה ילד תימני ב'אם וילד'. זה קצת, נו.."
שרשבסקי שיקר לי?
"בוא נעזוב את שרשבסקי".
שרשבסקי אמר שהמוסד לא עסק באימוץ, שמעולם לא אומצו ילדים תימנים דרך המוסד.
"אני לא רוצה להתחיל בתימנים. אני
רוצה לתאר לך את התמונה כולה, מה עשינו ב'אם וילד'. עכשיו, בגלל הנושא
התימני, הכל השתבש פתאום. עשינו ב'אם וילד' דברים נפלאים".
אז אולי נתחיל בך. אם אני לא טועה, היית גם אחות בבית הילדים במחנה העולים בראש העין.
"כן. במסגרת ויצ"ו. ויצ"ו הקים בראש העין מעון ילדים, קראנו לו 'אם וילד', כמו בתל אביב".
היה עוד מעון ילדים, מטעם הממשלה או הסוכנות?
"לא, רק שלנו, של ויצ"ו".
טיפלתם בילדים חולים?
"לא, לא. ילדים נשלחו אלינו להבראה.
אנחנו לא היינו בית חולים. לא נשלחו אלינו ילדים חולים. אלינו נשלחו ילדים
שסבלו מתת תזונה, ילדים חלשים. ראית את התמונות בטלוויזיה? נשלחו אלינו
ילדים כאלה. אבל הילדים החלימו וחזרו להוריהם. לא היתה תמותה אצלנו".
בתמונות הילדים נראים נורא. איך הם הידרדרו למצב הזה?
"לאמהות התימניות היתה בעיה. הן לא
ידעו לטפל בילדים על פי תנאי הארץ. אחרי שנגמרה ההנקה הן לא ידעו מה לעשות
עם הילד, מה לתת לו לאכול. אמרו בטלוויזיה שהאמהות התימניות הניקו עד גיל
שנתיים ולכן זה לא יכול לקרות. להיפך. אנחנו ניסינו להסביר להן שאחרי חצי
שנה צריך לשנות את המזון, להוסיף ירקות ובשר, לגוון. ניסינו להדריך את
האמהות, ללמד אותן איך לטפל בילד. הרבה לא רצו ללמוד, לא באו. זה מה
שעשינו, טיפלנו בילדים שסבלו מתת תזונה שהיו צריכים הבראה. טיפלנו בהם
בהרבה אהבה ומסירות, כפי שיכולנו, התנאים היו מאוד קשים. במחנה היו עשרת
אלפים נפשות, באוהלים".
הילדים נולדו באוהלים?
"כן. היתה שם מיילדת תימניה אחת, שמנה שמנה".
ואחרי שנולדו הועברו התינוקות למעון הילדים?
"לא, הם נשארו באוהלים. הרבה גם מתו באוהלים ולא אמרו לאף אחד. אף אחד לא ידע".
ולא היו היעלמויות מ"אם וילד", הכל היה מסודר?
"אצלנו לא היו היעלמויות. הכל היה מסודר. כל ילד חזר למשפחה".
ומה קרה כאשר חלו הילדים ב"אם וילד" של ויצ"ו, הילדים שהועברו אליכם להבראה?
אהרן ברוכים. שתי התאומות הועברו לפגייה של ויצ"ו ב-1966
יואב רוקאס
"העברנו אותם לבית החולים במחנה. זה היה מאוד קרוב".
קיבלתם ילדים לטיפול ולמשמרת והעברתם אותם לבית החולים. מה עשיתם אחר כך, עקבתם אחריהם, ידעתם מה עלה בגורלם?
"לא. אחרי שהבאנו אותם לבית חולים הם היו באחריותו של בית החולים. אנחנו יצאנו מהתמונה".
ואחרי שהחלימו, הם חזרו אליכם מבית החולים?
"לא. בית החולים היה אחראי להם, לא ידענו לאן החזירו אותם".
וכאשר בית החולים שבמחנה שלח
את הילדים שהובאו אליו מ"אם וילד" לבתי החולים הגדולים בערים, קיימתם
מעקב? ידעתם מה קרה לילדים: אם הוחזרו לבית החולים במחנה, אם הוחזרו
להורים, אם נשארו תקועים בבית החולים בעיר?
"אנחנו היינו אחראים רק על הילדים שהיו ברשותנו ב'אם וילד'. כשיצאו מ'אם וילד' נגמר אתם הקשר, לא היה מעקב".
הייתם קרובים מאוד לבית
החולים. מה קרה שם? שמענו סיפורים מחרידים על אי סדר מפי מי שהיה אחראי על
שירותי הבריאות אז. שמענו שלקחו ילדים ממחנה אחד והחזירו אותם למחנה אחר,
הביאו למרפאת המחנה, הניחו ונסעו, ולא היתה כל דרך לזהות אותם ולהחזירם
אותם להורים. היית אחות במחנה ראש העין, עדת ראייה.
"תראה, זו היתה גם אשמתם של ההורים.
לא היה כל כך אכפת להם. הם לא באו לבקר את הילדים. הם לא באו לחפש אותם.
היתה איזו אי אכפתיות. העברנו פעם ילד מהמעון לבית החולים והוא מת. לא
ידעתי איך לספר את זה לאבא. איך לבשר לו. האבא בא ואיכשהו סיפרתי לו שהילד
מת בבית חולים והוא אומר לי 'אלוהים נתן, אלוהים לקח'. אמר והלך, לא שאל
שום שאלות, בכלל לא הגיב. הילדים התימנים שכבו בבתי החולים וההורים לא
חיפשו אותם. אפילו לא באו לבקר. להורים התימנים לא היה אכפת, זאת האמת".
ראיינתי הורים שהלכו ברגל
קילומטרים לבקר את ילדיהם בבתי החולים בערים רחוקות. הגיעו לבית החולים
בעיר ואמרו להם "הילד מת". היו כאלה שלא נכנעו. היו הורים שהתעקשו, הרימו
קול, איימו, התנהגו באלימות — והילד נמצא פתאום.
"אולי היו כאלה שהלכו לחפש את הילדים
בבתי החולים. ממה שאני ראיתי, הם כמעט ולא באו לבקר את הילדים, לא היה
אכפת להם. היו משאירים את הילדים בבית התינוקות ולא באים אפילו לבקר".
זאת האשמה כבדה.
"בעלי היה מנהל לשכת הסעד בראש העין.
שנים הוא היה מספר את הסיפור הזה: פתאום הופיע אבא לבקר את הילד שלו בחול
המועד פסח. שואל אותו הבעל שלי, 'מה נזכרת, עכשיו אתה בא, איפה היית כל
החודשים האלה?' מה עונה לו האבא התימני — 'עכשיו חג, חול המועד, יש לי
זמן'. הם לא ביקרו את הילדים, לא אצלנו ולא בבית החולים במחנה. היה גם מאוד
קשה למצוא את המשפחות. לכל גבר היו ארבע נשים, הרבה ילדים, היה בלגן
גדול".
ומ"אם וילד" הוחזרו הילדים להורים?
"אצלנו ב'אם וילד' היה סדר, לכל ילד היה תיק. הילדים חזרו להורים".
תמיד?
"מאיתנו לא הלכו ילדים לאימוץ ולא
נגנבו. אבל במקרה שההורים נעלמו ולא היה למי להחזיר את הילד, היתה נכנסת
לתמונה העובדת הסוציאלית ומעמידה את הילד לאימוץ".
העובדת הסוציאלית היתה מעבירה ילדים לאימוץ ממעון הילדים של ויצ"ו בראש העין?
"אם לא נמצאו ההורים".
כמה זמן היית אחות בראש העין?
"בערך שנה. מנובמבר 1950".
היה קשה?
"אי אפשר להגיד שהיה קשה. התימנים
היו חומר טוב. הם הבינו מהר מאוד שאם הם מביאים את הילד למעון, הילד מבריא.
הם הבינו שבבית התינוקות יותר טוב לילד מאשר באוהל, אז למה לקחת אותו
חזרה".
וכשלא נמצאו ההורים נכנסה לתמונה העובדת הסוציאלית והילד נמסר לאימוץ?
"כן".
כך אבדו עקבותיהם: מבוסס על התרשים בדו"ח ועדת בהלול-מינקובסקי ועל עדויות שהתפרסמו במוסף "הארץ"
ילדים לאימוץ
רלה בן-יעקב לא העידה בוועדת החקירה
הנוכחית, בראשות השופט יהודה כהן, וגם לא בשתי הוועדות שקדמו לה. בוועדת
כהן, סיפרתי לה, נשמעו עדויות על בית הבראה בצפת שהפעילה בשנים ההן תנועת
ויצ"ו העולמית. מחזורים של 30-20 ילדים הגיעו לשם מבתי החולים, הבריאו
ושוחררו על ידי רופאת המוסד. הרופאה העידה שלא החזירה אותם להוריהם. היא
אינה זוכרת למי שחררה אותם. בית הבראה של ויצ"ו העולמית לילדים תימנים,
בצפת. מוזר לא?
"לא ידעתי שהיה מוסד כזה", היא ענתה. "הייתי אז עולה חדשה מהונגריה, לא ידעתי הרבה. שמעתי על זה רק לאחרונה".
לפני שבועיים פגשתי מאומץ,
איש ששמו יהודה קנטור. הוא מחפש את הוריו הביולוגיים. הוא סיפר לי שאמו
המאמצת לקחה אותו ממעון ברחוב גאולה בחיפה. זה היה מעון של ויצ"ו?
"אני לא יודעת, אבל את הסיפור שלו
אני מבינה. כנראה היתה תימניה צעירה שילדה מחוץ לנישואים ולא רצתה את הילד.
אצלם זה בושה גדולה, בייחוד בזמן ההוא. אז היא מסרה את הילד ומשפחה אימצה
אותו. היה לו מזל. אולי אם היה נשאר אצל האמא שלו לא היה יוצא כזה משכיל".
אולי, ואולי לא. האמא המאמצת היתה אשה קשה.
"אנחנו גם לא יודעים איזה אמא היתה יוצאת מהאמא הביולוגית".
שמעת על ההיעלמויות? אמהות מגיעות לבית החולים אחרי יומיים ואומרים להן "הילד מת".
"המצב היה קשה".
אם הילד מת, למה לא הציגו להורים גופות, איפה הקברים? התימנים אנשים דתיים, קבורה כדין חשובה להם.
"סיפרתי לך מה אמר לי אותו האב אחרי
שהודעתי לו שהילד שלו מת: 'אדוני נתן, אדוני לקח'. לא היה אכפת להם. אמרו
'מת אז מת'".
נחזור ל"אם וילד" בתל אביב. שרשבסקי אמר שהמוסד לא עסק באימוץ. אז אומצו ילדים תימנים דרך "אם וילד" או לא אומצו?
"ודאי שאומצו, אבל אני רוצה לתאר לך
את התמונה כולה. המוסד היה עד 1953 ברחוב המלך ג'ורג'. התפתחנו מאוד וב-53'
עברנו לבניין החדש מול איכילוב. צריך להבחין בין שתי תקופות: ראשית המדינה
והתקופה אחר כך. בראשית המדינה הגיעו למוסד בעיקר ילדים של הורים חולי
שחפת. הרבה מהעולים החדשים היו חולים בשחפת ובמחלות מדבקות אחרות, והיה
צריך להפריד אותם מההורים שלא יידבקו. הגיעו ילדים אשכנזים והגיעו ילדים
תימנים. עשינו דבר חברתי חשוב מאוד. לילדים האלה לא היה לאן ללכת. לא היתה
להם משפחה. הצלנו אותם. טיפלנו בהם באהבה רבה עד שהחלימו ההורים".
ואחרי שהחלימו ההורים?
"החזרנו אותם למשפחות".
הילדים לא נשלחו לאימוץ?
"לא, הילדים האלה לא נשלחו לאימוץ.
הם הובאו לטיפול עד החלמת ההורים. בשנים הראשונות לא היה קשר עם ההורים
במשך השהות אצלנו, אבל אחר כך טיפחנו מאוד את הקשר עם ההורים. עודדנו
ביקורים. הזמנו הורים לימי הולדת. הילדים האלה באו ממשפחות במצוקה: הורים
חולים, הורה בבית כלא, בעיות משפחתיות קשות".
מי הביא את הילדים האלה?
"תמיד אחד ההורים. ההורים גם באו לבקר, כמו שאמרתי. היה לנו קשר טוב עם ההורים".
אבל היו גם ילדים שנשלחו לאימוץ.
עליזה בן-יעקב: "בראש העין נשלחו ילדים שסבלו מתת תזונה. ראית את
התמונות בטלוויזיה? נשלחו אלינו ילדים כאלה. אבל הילדים החלימו וחזרו
להוריהם. לא היתה תמותה אצלנו"
"נכון. הילדים האלה באו מראש כילדים לאימוץ".
ילדים לאימוץ?
"כן. טיפלנו בהם עד שיימצא להם הורה מאמץ".
מי הביא אותם?
"תמיד העובדת הסוציאלית".
לא ההורה הביולוגי?
"אף פעם לא. תמיד העובדת הסוציאלית, אחרי שכל העניינים הפורמליים הוסדרו".
ידעתם מאיפה באו הילדים, אלה שהיו מיועדים לאימוץ?
"לא ידענו כלום. לא ידענו מי ההורה הביולוגי, לא ידענו באיזה נסיבות ניתנו לאימוץ, גם לא ידענו מאיזו עדה הם באים".
מה ידעתם?
"רק את הגיל. אם היו בעיות רפואיות מיוחדות, ידענו גם מאיזו עדה".
היו ביניהם ילדים תימנים? מי שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של "אם וילד" אמר לי בראיון שמעולם לא ראה במוסד ילד תימני.
"איך הוא יכול להגיד את זה. היו מכל העדות. היו גם ילדים תימנים".
גם בשנים הראשונות, בין סוף שנות הארבעים לאמצע החמישים?
"בוודאי, גם בשנים אלה. היו ילדים
תימנים שהוחזרו להוריהם אחרי שנפתרה הבעיה המשפחתית, והיו ילדים תימנים
שנמסרו לאימוץ".
האם היו מקרים שילדים תימנים הגיעו לא לשם אימוץ ואחר כך הם נמסרו לאימוץ?
"כן. לפעמים השתנו הנסיבות. למרות
שהילד הובא אלינו רק עד שתיפתר הבעיה המשפחתית, הבעיה לא נפתרה, לפעמים היא
הוחרפה, ואי אפשר היה להחזיר את הילד למשפחה. אז מסרנו אותו לאימוץ".
מי מסר?
"העובדת הסוציאלית. לנו לא היה כל חלק בזה. זה היה עניינם של שירותי הרווחה. אנחנו רק טיפלנו בילדים עד שיימצא מאמץ".
אני חוזר על השאלה, זה חשוב מאוד לענייננו: היו ילדים שמלכתחילה הובאו אליכם עד שיימצא להם מאמץ? חשוב להבהיר את זה שנית.
"כן. זה היה עניינה של העובדת
הסוציאלית, היא הביאה את הילד. היא הביאה את ההורים המאמצים, היא הודיעה
לנו מתי צריך להכין את הילדים למסירה".
פגשתם את ההורים המאמצים, שוחחתם אתם?
"לא, העניין היה מאוד סודי. ראינו
אותם כשבאו להכיר את הילד, אבל לא שוחחנו אתם. העובדת הסוציאלית היתה מביאה
אותם לראות את הילד וזהו".
הם הסכימו תמיד?
"לפעמים סירבו, אבל בדרך כלל זו היתה אהבה ממבט ראשון".
ואם לא הסכימו?
"אז היו מראים להם ילד נוסף, אבל לא
מיד. העובדת הסוציאלית היתה מחכה איזה שבועיים, שייכנסו קצת למתח, וק אז
היתה מראה להם ילד נוסף".
כמה ילדים היו במעון?
"מאה וחמישים".
והיתה גם פגייה?
"נכון".
את יכולה לומר לי מה היה היחס המספרי בין הילדים שהובאו לטיפול, לבין הילדים שהובאו מלכתחילה לאימוץ?
"מספר הילדים שהובאו לאימוץ היה קטן מאוד".
כמה? עשרה אחוז, עשרים אחוז?
"פחות מעשרה אחוז".
במוסד היו כ-150 ילדים, וכעשרה אחוזים מכל הילדים ששהו במוסד בכל עת נמסרו לאימוץ?
"זה נכון. אולי אפילו פחות".
ומה עשו עם הפגים?
"אם הם החזיקו מעמד, העבירו אותם להורים".
היו פגים שהחזיקו מעמד וניתנו אחר כך לאימוץ?
"היו. על פי אותם תנאים. זו היתה
האחריות של העובדת הסוציאלית. אנחנו לא ידענו מי ההורה הביולוגי, למה נמסרו
לאימוץ, מה קרה לאמא, ומי ההורה המאמץ. הכל היה חוקי לגמרי, צריך להדגיש
את זה".
מה זה חוקי? האימוץ היה חוקי, אבל איך וממי באו המאומצים — פגים או ילדים — לא ידעתם בויצ"ו.
"לא".
ופגים שניתנו לאימוץ לא כלולים באחוז המאומצים שדיברנו עליו.
"לא, אבל לא היו הרבה, צריך להדגיש את זה".
כמה, בערך?
"לא הרבה. מספר קטן".
צריך להיות תיק
אני רוצה לספר לך סיפור עצוב, אמרתי
לרלה בן-יעקב. לפני שבוע הגיע לבניין "הארץ" איש נסער מאוד, קרוב לבכי.
בכניסה לא הבינו בדיוק מה הוא מבקש. האיש הצביע על הכתבה "העקבות מוליכים
אל ויצ"ו", אמר משהו בקול חנוק וביקש לדבר עם הכתב. שם האיש אהרן ברוכים.
לדבריו "נגנבו שתי התאומות" שלו מהפגייה של ויצ"ו ב-1966.
"מה זאת אומרת נגנבו?" שאלה רלה, "ולמה הוא נזכר רק עכשיו?".
גם אני שאלתי אותו והוא הסביר לי
שעכשיו, בעקבות העניין הציבורי שהתעורר, קיבל אומץ. אולי זה לא כל כך
משכנע, אבל הוא עומד על גרסתו. אשתו הגיעה לבית חולים בחודש השביעי
להריונה. היו בעיות, לדבריו. "היא היתה מלאה במים", הוא מספר, "ניסו לשאוב
וכנראה טעו. נכנס איזה פרופסור, והתחיל לגעור בצוות. השאיבה האיצה כנראה את
הלידה". נולדו שתי בנות, פגות. אמרו לו ולאם שהן בריאות ושלמות, והוא נסע
הביתה, על אופניו.
למחרת חזר לבית החולים כדי לקבל
אישור למענק הסוציאלי. ביקש לראות את התאומות ואמרו לו שהן הועברו ל"אם
וילד" בתל אביב. עלה על האופניים ונסע.
בתל אביב אמרו לו שהכל בסדר, אבל
הוא לא יכול לראות אותן. ככה טירטרו אותו כמה ימים, בלי להניח לו להציץ
בהן, בתוך האינקובטור אני מניח. לבסוף נמאס עליהם הנדנוד ואחת האחיות
הודיעה לו שהפגות מתו. לא הראו לו תעודת פטירה, או קבר. כלום.
"כנראה שמתו", אמרה רלה. "זה הגיוני".
בלי תעודת פטירה, רישיון קבורה? אין לו שום מסמך.
"אחוז הפטירה של פגים היה בערך עשרים אחוז. את הקבורה עשינו בלי ההורים.
קראנו
לחברה קדישא והם היו באים וקוברים. אז לא היו צריכים את ההורים כדי לקבור
פגים. אבל תגיד לי, למה הוא התעורר רק עכשיו"
שאלתי אותו, אותו ואת האחרים. אני
חוזר ושואל את השאלה הזאת עשרות פעמים: למה לא הגבתם באותו רגע, למה שתקתם?
אחדים אומרים, "היינו תמימים, ניצלו אותנו", אחרים אומרים "היינו בהמות".
אהרן ברוכים אומר שהיה טיפש ותמים. לפני שבוע הלכתי איתו להנהלת ויצ"ו.
ביקשו מאיתנו להמתין שלושה ימים עד שתבוא אחות אחת ששמה ערגה ברגרזון, רק
לה מותר להגיב.
"נו טוב, הם חוששים עכשיו", העירה רלה. "ומה היא אמרה?"
שאין לה תשובה, התיקים בידי ועדת החקירה.
"אם הפגים נפטרו ב-1966 אז צריך
להיות תיק. היו תיקים. אני זוכרת שמפעם לפעם היה צריך לעיין בתיקים, הגיעו
מאומצים שרצו אינפורמציה. כשביקשנו קיבלנו תיק. כשסגרו את 'אם וילד' ב-1981
העבירו את התיקים לאיזשהו מקום".
לאן?
"אני לא יודעת".
במסקנות של ועדת
בהלול-מינקובסקי יש תרשים שמראה תנועת ילדים מבתי התינוקות בארבעה מחנות
עולים אל "אם וילד", הלוך וחזור. הגיעו ילדים מהמחנות ל"אם וילד"?
"כשנסגר 'אם וילד' בראש העין ב-1952, נשארו ילדים שלא מצאנו את ההורים שלהם, אז לקחנו אותם לתל אביב למוסד".
ועדת מינקובסקי דיווחה שאנשיה לקחו מכם 80 תיקים רפואיים של ילדים מראש העין.
"לא שמעתי מעולם את השם מינקובסקי. המשטרה לקחה את התיקים".
אז היו בידיכם תיקי מאומצים?
"ודאי שהיו. איפה הם היו, אני לא
יודעת. היתה מזכירה אחת שזה היה התפקיד שלה, היא כבר נפטרה. כל כך הרבה כבר
אינם", אמרה רלה בן-יעקב וקמה ללכת, בלי התראה, כאילו מכוח תוגתו של איזה
זיכרון חוזר. מעבר לזכוכית היא נראתה כאילו היא עומדת לחזור לרגע, בשביל
הערה מסכמת, או אולי כדי להפציר בי לנסות לראות את הדברים מעיניה, מעיני
העולם שהיה.
"רצינו כל כך לעזור", היא אמרה
בשיחה, "עבדנו בכזאת התלהבות, בתנאים נוראים, בקור, עשינו מעשים טובים,
הצלנו ילדים". זה מה שאמרה, אבל בקולה היה משהו מכאבה של נבגדת שפתאום כפה
הזמן על סיפור אהבתה איזה מבט חדש לאחור, כאילו יש לה משהו להתבייש בו.
לא ידענו כלום
צילצלתי אל שמעון שרשבסקי, מי שהיה
המנהל של "אם וילד" כל אותן שנים. "איך אתה לא תופס מה שאני אומר לך", כעס
שרשבסקי. "לא היה לנו קשר לשום סוג של אימוץ. לא תימנים ולא אחרים. העירייה
הביאה, העירייה לקחה. אנחנו רק טיפלנו בילדים. לא ידענו כלום. כמו שאמרתי
לך בשיחה הקודמת, הכל היה עניין של העירייה. אנחנו רק טיפלנו בילדים. אימוץ
זה דבר מסובך, מה לנו ולאימוץ. עבדנו באופן אוטומטי. קיבלנו מהעירייה,
החזרנו לעירייה. לא היה אימוץ ולא ראיתי מימי ילדים תימנים".
בדו"ח ועדת מינקובסקי יש תרשים שמראה תנועת ילדים רצינית בין המחנות לבין "אם וילד" בתל אביב.
"מי זה מינקובסקי? בחיים לא שמעתי את השם הזה".
ועדת החקירה הראשונה לגילוי
ילדי תימן, בראשות יוסף בהלול וראובן מינקובסקי, טענה שהגיעו ילדים ממחנות
העולים ל"אם וילד" בתל אביב ומשם הועברו למוסדות אחרים. התרשים ברור מאוד.
"מי זה מינקובסקי, אני שומע את השם
הזה בפעם הראשונה. אנחנו הרי לא ידענו מאיפה באים הילדים. לא ידענו עליהם
כלום. העירייה הביאה, העירייה החזירה. לא ידענו ממי הביאה, לא ידענו למי
החזירה. מהמחנות או לא מהמחנות. זה גם לא עניין אותנו. לא התעניינו מי
הילד. החזקנו אותו כמה שהעיריה רצתה".
היו תיקים.
"אני יכול להבטיח לך, בתיק לא היה כתוב כלום".
אנשי ועדת מינקובסקי לקחו ב-66' שמונים תיקים.
"זה שטויות. הם לא לקחו אפילו חצי תיק".
כמה ילדים יצאו מהמוסד בשנה?
"אין לי שום מושג. אתה שואל על משהו
לפני 45 שנה. אני מוכן להישבע לך שלא ידענו שום דבר על אימוץ. הביאו ולקחו.
אנחו היינו כמו אוטומט".
הורים ביקרו במוסד?
"לא היה לנו שום קשר עם ההורים. לא ידענו מי הם. אולי פעם באה איזה אשה לחפש את הילד, אבל זה היה מקרה נדיר".
שמעון שרשבסקי ועליזה בן-יעקב, שני
אנשים שעבדו יחד באותו מקום במשך שנים רבות, וגרסאותיהם רחוקות כל כך זו
מזו. ובכל זאת יש דמיון: על כמה שאלות שניהם עונים "לא ידענו". אבל מה שהם
ידעו, מה שהם יודעים, שופך הרבה אור על תעלומה שמלווה את החברה הישראלית
כבר יותר מארבעים שנה.
* * *
טעות של 33 שנים ו-8,000 תיקים
בכתבה "ולאן נעלמו הילדים שהחלימו?"
(מוסף "הארץ" 5.1) נמצא פער גדול בין מספר תיקי האימוץ שנבדקו על ידי ועדת
הבדיקה בראשות השופט בדימוס ד"ר משה שלגי, לבין מספר תיקי האימוץ שנידונו
בבתי המשפט. וכך התפארה ועדת שלגי בדו"ח המסכם שלה מנובמבר 1994: "בנוסף
לכל המקורות האחרים בדקו חוקרי הוועדה, על פי הסמכה מאת היועץ המשפטי
לממשלה, כ-10,000 תיקי אימוץ בגנזך המדינה מהשנים 1960-1949, לאיתור מקרי
אימוץ. לא נמצא אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם".
מה שהיה אמור להפגין עבודה יסודית
פעל כבומרנג. הנתון המנופח הזה, 10,000 תיקי אימוץ, הוציא את הדיון בפרשה
מכל פרופורציה ואיפשר לדוברים חשדנים של העדה התימנית לזרוק לחלל האשמות על
אלפי ילדים שלכאורה נחטפו ונמסרו לאימוץ. אלא שלפי נתוני הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה, בשנים 1960-1949 טיפלו הערכאות המשפטיות ב-1,838 תיקי אימוץ
בלבד.
השבוע הגיע למערכת מכתב הבהרה מגדעון גלבוע, מנהל "שירות חקירות כללי" (שח"כ):
"משרדנו ביצע את הבדיקה הנדונה עבור הוועדה וברצוני להעמיד דברים על דיוקם:
"א. נמסרו לנו אכן כ-10,000 תיקים מהשנים 1993-1949.
"ב. הסימון החיצוני על התיקים לא
איפשר לזהות את התיקים מהשנים הרלוונטיות והדרך היחידה להגיע לתיקים אלה
היתה לבדוק בדיקה ראשונית את כל התיקים, כדי לאתר את התיקים הרלוונטיים.
"ג. לאחר מכן נבחנו לעומק התיקים מהשנים 1960-1949 שאותרו כאמור.
"ד. ייתכן ומקור אי-ההבנה הוא בכך שבדו"ח שהוגש על ידינו לוועדה לא צוין התהליך במלואו".
ועדת שלגי הוטעתה, אם כן. 10,000
הילדים לא נמסרו לאימוץ בשנים 1960-1949, אלא במשך תקופה ארוכה מזה ב-33
שנים. גלבוע סירב להתייחס לתוכנם של תיקי האימוץ משנות ה-50, אבל החוקר
הפרטי עמי חובב גילה לנו לפני שלושה שבועות כמה פרטים על מה שמצא בהם. "היו
הרבה ילדים שלא ידעו מי ההורים שלהם", אמר חובב. "בהרבה תיקים לא היו בכלל
פרטים על ההורים".
מהתיקים אי אפשר, כמובן, לדעת מי
מהילדים הללו נולד להורים יוצאי תימן, ומי איבד את כל משפחתו במחנות ההשמדה
של הנאצים. על הילדים התימנים ידע עמי חובב לספר ש"אלה ילדים שהיו בבתי
חולים וההורים לא באו לקחת אותם. אז בתי החולים העבירו אותם לויצ"ו
בירושלים". לדבריו, היו "עשרות, אולי מאות ילדים שלא הצליחו לאתר את ההורים
שלהם", וכשהסוכנות היהודית סירבה לממן את החזקתם במעונות של ויצ"ו,
"התחילו למסור את הילדים לאימוץ".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה