אחיות – צילה לוין עומיסי בת 49 ויהודית לב צדק עומיסי בת 46, שתי אחיות שהתוודעו אחת לשניה רק השבוע. הן דומות בצלם ובנפש: גדולות, חייכניות, רהוטות דיבור, נוחות לדמעות. צילה, שאומצה וגדלה בקיבוץ עין המפרץ ואחרי שנים של חיפושים ובדיקה גנטית התברר שהיא בת למשפחה תימנית שנעלמה מהוריה בשנות ה- 50. יהודית שתמיד ידעה שיש לה אחות באישזהו מקום, ותמיד שמעה מאמה שצילה יותר יפה וגם יותר מוכשרת ממך. עכשיו, לאחר ההתרגשות הגדולה וההמולה התקשורתית, מנסות שתי האחיות להשלים את השנים החסרות. "אנחנו מתעלפות מהדמיון בין שתינו", דבורה שפירא, מוסף שבת, מעריב, 29.8.97, קובץ pdf
"מברוק, מברוק", הריעו לעו"ד רמי צוברי, כשיצא עם מרגלית עומיסי ובתה, צילה לוין, משידור "ערב חדש". "ואת, את יודעת מה זה מברוק?" שאלו את הבת, בתוך 12 יום, מרגע בואה של צילה מסקרמנטו קליפורניה הביא לה עו"ד צוברי משפחה ביולוגית שלמה: אמא, שתי אחיות ואח. בכך הגליד פצע פעור של משפחה תימנית אחת, שחיפשה את הבת האובדת במשך 49 שנה. באותו רגע צוברי גם חשף את אחד הפעצים הגדולים של המדינה – היעלמותם של ילדי עולים מתימן מבתי חולים ובתי תינוקות במעברות.
צוברי, שהוא גם היועץ המשפטי של הוועדה הציבורית לילדי תימן הנעדרים, אומר בטון מינורי שעליו להבין את המכניזם של האדנות הלבנה, לתלוש תינוקות מהוריהם בטענה של הזנחה, מחלות ומוות, ולחבר להורים ההרוסים תו של מוזנחות וכאב תמידי. "אני לא מחפש נקם, נראה שבכלל אין עכשיו את מי להעניש. אני רק רוצה להבין את השיטה של אז".
ביום רביעי שעבר, מצוידת בתוצאות הבדיקה הגנטית שביצע ד"ר חסן חטיב, נסעה צילה אל בית אמה הגדול והמשופץ בשכונת עמידר ברמת גן. ידה היתה אחוזה ביד אחותה, יהודית לב צדק. שתי אחיות דומות בצלם ובנפש: גדולות, חייכניות, רהוטות דיבור, נוחות לדמעות. האם הציעה להן מיטות בשני חדרים נפרדים. הן התחברו ביחד לדיבור. "בנות, בנות, מספיק. לישון", גערה בהן האמא. "רק בארבע לפנות בוקר היא כיסתה אותנו, שיותר גדולות ממנה, בשמיכה דקה", צוחקת יהודית.
היתה זו הפעם הראשונה בחייה של צילה שאם אמיתית כיסתה אותה בשמיכה. בשעות כאלה, בימים של פעם, בבית הילדים בקיבוץ עין המפרץ, רק המטפלות שעברו בחדרים עם פנסים, עשו את זה. הזיכרון הכי ראשוני שלה מילדותה הוא ההשוואה בין צורתה לצורת חברי הקיבוץ, ובינה לבין הוריה המאמצים, מוטל ואנדה רוזן. "קיבוץ של פולנים בהירים – ובתוכם תינוקת כהה. אבא בן 41 שחלה במלריה כי במשק היו ביצות. אמא בת 39, שהיתה כמה פעמים בהריון וכל פעם הפילה, ובסוף כרתו לה את הרחם. הזיווג ביניהם היה חלש. "במשך חודש וחצי הכשירו אותה לחתל, להאכיל ולגדל אותי. רק אז נלקחתי מהבית של אותו רופא בכרמל, אל הקיבוץ".
"מברוק, מברוק", הריעו לעו"ד רמי צוברי, כשיצא עם מרגלית עומיסי ובתה, צילה לוין, משידור "ערב חדש". "ואת, את יודעת מה זה מברוק?" שאלו את הבת, בתוך 12 יום, מרגע בואה של צילה מסקרמנטו קליפורניה הביא לה עו"ד צוברי משפחה ביולוגית שלמה: אמא, שתי אחיות ואח. בכך הגליד פצע פעור של משפחה תימנית אחת, שחיפשה את הבת האובדת במשך 49 שנה. באותו רגע צוברי גם חשף את אחד הפעצים הגדולים של המדינה – היעלמותם של ילדי עולים מתימן מבתי חולים ובתי תינוקות במעברות.
צוברי, שהוא גם היועץ המשפטי של הוועדה הציבורית לילדי תימן הנעדרים, אומר בטון מינורי שעליו להבין את המכניזם של האדנות הלבנה, לתלוש תינוקות מהוריהם בטענה של הזנחה, מחלות ומוות, ולחבר להורים ההרוסים תו של מוזנחות וכאב תמידי. "אני לא מחפש נקם, נראה שבכלל אין עכשיו את מי להעניש. אני רק רוצה להבין את השיטה של אז".
ביום רביעי שעבר, מצוידת בתוצאות הבדיקה הגנטית שביצע ד"ר חסן חטיב, נסעה צילה אל בית אמה הגדול והמשופץ בשכונת עמידר ברמת גן. ידה היתה אחוזה ביד אחותה, יהודית לב צדק. שתי אחיות דומות בצלם ובנפש: גדולות, חייכניות, רהוטות דיבור, נוחות לדמעות. האם הציעה להן מיטות בשני חדרים נפרדים. הן התחברו ביחד לדיבור. "בנות, בנות, מספיק. לישון", גערה בהן האמא. "רק בארבע לפנות בוקר היא כיסתה אותנו, שיותר גדולות ממנה, בשמיכה דקה", צוחקת יהודית.
היתה זו הפעם הראשונה בחייה של צילה שאם אמיתית כיסתה אותה בשמיכה. בשעות כאלה, בימים של פעם, בבית הילדים בקיבוץ עין המפרץ, רק המטפלות שעברו בחדרים עם פנסים, עשו את זה. הזיכרון הכי ראשוני שלה מילדותה הוא ההשוואה בין צורתה לצורת חברי הקיבוץ, ובינה לבין הוריה המאמצים, מוטל ואנדה רוזן. "קיבוץ של פולנים בהירים – ובתוכם תינוקת כהה. אבא בן 41 שחלה במלריה כי במשק היו ביצות. אמא בת 39, שהיתה כמה פעמים בהריון וכל פעם הפילה, ובסוף כרתו לה את הרחם. הזיווג ביניהם היה חלש. "במשך חודש וחצי הכשירו אותה לחתל, להאכיל ולגדל אותי. רק אז נלקחתי מהבית של אותו רופא בכרמל, אל הקיבוץ".
– הם אהבו אותך?
זה לא היה דור שנתן חום. אלה אנשים קשוחים.
לא היה זמן. אנשים עבדו קשה. הם אהבו כמו שלימדו אותם. לא נולדים לשנוא
כלב, לומדים לאהוב וגם לשנוא.
 |
| אחיות - דבורה שפירא, מוסף שבת, מעריב, 29.8.97 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה