tag:blogger.com,1999:blog-12134959902945764012024-02-19T00:27:08.232-08:00חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקןמאמרים, קטעי עיתונות כתובה ומשודרת על פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקןUnknownnoreply@blogger.comBlogger92125tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-56471126999400866842021-06-21T22:00:00.003-07:002021-06-21T22:00:14.571-07:00מאות הפגינו מול הכנסת ביום המודעות לחטופי תימן: "איפה הילדים?"<p>21.06.2021 - nשפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן הפגינו בירושלים נגד מתווה הפיצויים שגובש לפני כארבעה חודשים. "להורים שלנו אמרו 'תחתמו' והעלימו את הילדים - עכשיו אומרים לנו 'תחתמו' ורוצים להעלים את הפרשה", טען נתנאל שמשפחתו איבדה ארבעה תינוקות<br /><a href="https://www.ynet.co.il/tags/%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%99"></a><br />סיון חילאי , ynet<br /><br />עצרת לציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. הערב, מול הכנסת (צילום: משי בן עמי)<br /><br /><br />מאות בני אדם השתתפו הערב (ב') בעצרת מול משכן הכנסת בירושלים, לציון יום המודעות לפרשת חטופי תימן, המזרח והבלקן. ארבעה חודשים אחרי שאושר מתווה הפיצויים למשפחות שפנו לוועדת החקירה, ושאותו הן דחו על הסף, הנוכחים בעצרת נשאו שלטים שעליהם נכתב בין היתר "איפה הילדים?", עם תמונות בני המשפחה, הקרובים והתינוקות שגורלם לא נודע. </p><p> </p><p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiuQSzUBobQ9S_Xw1eTbxP7idtkGwx04w0iTJlKS1UonYx_SoJc1p1lddlgH0vPnU9vB8xerEbSQGMdF3Vp9oRVwFL0d-1a08L6yYND1SSWDx0EUgm_HbooPSHBwCbov9Z98HRX2xUXd0o/s1024/%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiuQSzUBobQ9S_Xw1eTbxP7idtkGwx04w0iTJlKS1UonYx_SoJc1p1lddlgH0vPnU9vB8xerEbSQGMdF3Vp9oRVwFL0d-1a08L6yYND1SSWDx0EUgm_HbooPSHBwCbov9Z98HRX2xUXd0o/s320/%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="320" /></a></div><br /> <p></p><p></p><p><br /> "המדינה רוצה להשתיק". המשפחות דחו את מתווה הפיצויים<br />(צילום: משי בן עמי)</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiHWQEe444tMChYKjs1MGeIeNOQZl52Z0jQw1p5q67AJu8BdtFZzO_r4sTc9V_ZiDGKKS-99iML_uo9fFDS84lrUSqaszFMbFAMYxApsjNpjJhpat56CTeek67a23p7pl00ejXAl_LLJQM/s1024/%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiHWQEe444tMChYKjs1MGeIeNOQZl52Z0jQw1p5q67AJu8BdtFZzO_r4sTc9V_ZiDGKKS-99iML_uo9fFDS84lrUSqaszFMbFAMYxApsjNpjJhpat56CTeek67a23p7pl00ejXAl_LLJQM/s320/%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br />העצרת, הערב בירושלים<br />(צילום: משי בן עמי)</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgIrre8giJv6P0yYnyd2DaMI-k5QypmpHI85ACdyjbPC4IL8GDX8Fmfngui4qp5DCtjeGanCiCr2m9HLcLRzBv3QnOaaH7cbb_kBFN6ny8oK0QKcm_esdeczJKpjH1hiW95afEsHjCKYOM/s1024/%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgIrre8giJv6P0yYnyd2DaMI-k5QypmpHI85ACdyjbPC4IL8GDX8Fmfngui4qp5DCtjeGanCiCr2m9HLcLRzBv3QnOaaH7cbb_kBFN6ny8oK0QKcm_esdeczJKpjH1hiW95afEsHjCKYOM/s320/%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br /><br />(צילום: משי בן עמי)</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhobYR92HlqIIPCof9TkdA6ve0ghHZkSLNc0lET-VrPYxt9tU9bPqqTUh9c2qnaaph18unl2mDDiiQxQMdMIyVtWWCpVgvwaZxAagXpwKM-8YQBPGh7jSzX7NQsb9Bw_sEMv9LcUye7zTM/s1024/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%25A4%25D7%2597%25D7%2595%25D7%25AA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhobYR92HlqIIPCof9TkdA6ve0ghHZkSLNc0lET-VrPYxt9tU9bPqqTUh9c2qnaaph18unl2mDDiiQxQMdMIyVtWWCpVgvwaZxAagXpwKM-8YQBPGh7jSzX7NQsb9Bw_sEMv9LcUye7zTM/s320/%25D7%25AA%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%25A4%25D7%2597%25D7%2595%25D7%25AA.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br />תמונות המשפחות שהוצגו מול הכנסת<br />(צילום: משי בן עמי)<br />כסף מעולם לא חלק מדרישות המאבק, הבהירו אותן משפחות, אלא הקמת מערך סיוע לחיפוש ואיתור ילדיהן הכולל פתיחה מלאה של תיקים וארכיונים שיעמוד לרשות הקרובים. זאת, לצד הכנסת הפרשה לתוכניות הלימוד במערכת החינוך, הקמת אתר מחקר, ניקוי שמו של הרב עוזי משולם, ומיסוד יום המודעות בלוח השנה.</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjtcekKaPrHkaFPbiHyJQqzz42p5SxTMEpnerTZv3JeHwUD_lccID9onDR3fYIr7qPPpo8TuYQZT068jKoAvdJ1L2laHKdqsLwynei0B-4kGpI3M_McY5pxn_HhMePrAJireaqCKmkUaPo/s1024/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%259C%25D7%259A+%25D7%259C%25D7%2590%25D7%259F.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjtcekKaPrHkaFPbiHyJQqzz42p5SxTMEpnerTZv3JeHwUD_lccID9onDR3fYIr7qPPpo8TuYQZT068jKoAvdJ1L2laHKdqsLwynei0B-4kGpI3M_McY5pxn_HhMePrAJireaqCKmkUaPo/s320/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%259C%25D7%259A+%25D7%259C%25D7%2590%25D7%259F.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br /><br />(צילום: משי בן עמי)<br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjycTKkxJFZJtMUuMQpNSqcSLXDphuWSa4zP2_lSZQg3Jzadt5yXz_ZAYuUiOYfpdI58DsYGOTAlybGnMuXtUIvJvTFgmZQyhDZmbphv8KRTmB2ot4ZXi4ZDtf9BbRQoc7PwTXMXEE3t0Q/s1024/%25D7%25A0%25D7%25A9%25D7%2595%25D7%25AA+-+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%259C%25D7%259A+%25D7%259C%25D7%2590%25D7%259F.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjycTKkxJFZJtMUuMQpNSqcSLXDphuWSa4zP2_lSZQg3Jzadt5yXz_ZAYuUiOYfpdI58DsYGOTAlybGnMuXtUIvJvTFgmZQyhDZmbphv8KRTmB2ot4ZXi4ZDtf9BbRQoc7PwTXMXEE3t0Q/s320/%25D7%25A0%25D7%25A9%25D7%2595%25D7%25AA+-+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%259C%25D7%259A+%25D7%259C%25D7%2590%25D7%259F.jpg" width="320" /></a></div><br /><p><br /><br />(צילום: משי בן עמי)</p><p><br /></p><p style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjMEwPNlk7z2bB1fspzNegD9lYboxIeuN-3Jb3jOo8LcdovfNF6DI7NXYFjXMDJKdq7gH-viNMn3Vkf8tcoMrPQMCQx8JrM92UnAXfbejalOb-5arEFCkJrEGcl80cf5yVVSHmTODReV50/s1024/%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25A9+%25D7%2590%25D7%2597%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2599.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="576" data-original-width="1024" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjMEwPNlk7z2bB1fspzNegD9lYboxIeuN-3Jb3jOo8LcdovfNF6DI7NXYFjXMDJKdq7gH-viNMn3Vkf8tcoMrPQMCQx8JrM92UnAXfbejalOb-5arEFCkJrEGcl80cf5yVVSHmTODReV50/s320/%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25A9+%25D7%2590%25D7%2597%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2599.jpg" width="320" /></a></p><p><br />רוצים פיצוי? התנאי שמציבה המדינה למשפחות ילדי תימן<br /> (צילום: משה מזרחי)<br />נתנאל שרעבי, שארבעה תינוקות ממשפחתו נעלמו, אמר בעצרת כי על המדינה לקבל אחריות על הפשעים שנעשו, כלשונו. "70 שנה שהמשפחות בוכות והם מסכמים את זה בחוזה עם 'לפנים משורת הדין'?", הוא שאל בכעס, "מי שחותם על הפיצויים צריך לחתום על כתב ויתור שכתוב בו 'ואני מוותר בזאת על כל תביעה או דרישה או טענה ממדינת ישראל או כל גורם אחר בכל הנוגע לפרשת חטופי תימן'. להורים שלנו אמרו 'תחתמו' והעלימו להם את הילדים - היום הם אומרים לנו 'תחתמו' ורוצים להעלים את הפרשה".<br />סיון תהל, פעילה בעמותת עמר"ם, אמרה בעצרת: "אחרי שנים שבהן כינו את האימהות ואת המשפחות 'שקרניות' ו'הוזות', ורמסו קהילות שלמות שחוו על בשרן פגיעה קיצונית וחמורה מצד צוותי רפואה וגורמים ממסדיים, עשיית צדק היא קודם הקשבה.<br />"מהלך של מתן כספי פיצויים תוך השתקה ולצד ויתור על כל טענות עתידיות, כפי שהמדינה מנסה לקדם עכשיו, הוא ההפך הגמור של צדק", היא טענה, "מדובר במהלך של הוספת חטא על פשע. מגיע למשפחות ומגיע לנו שמדינת ישראל תכיר בפשע הזה, שבוצע על בסיס תפיסה גזענית ועליונות תרבותית. רק הכרה רשמית תוכל להתחיל תהליכים של פיוס ובניית אמון, וכל צעד בתיקון הפרשה הזאת צריך להתחיל מנקודת המוצא של הכרה רשמית וקבלת אחריות".<br /><br /><br />משפחות ילדי תימן על הפיצוי: "הצעה מבזה". ריאיון עם שתי זכאיות<br /> (צילום: שחר גולדשטיין)<br />נזכיר כי ב-22 בפברואר, 70 שנה אחרי תחילת הפרשה, הממשלה אישרה מתווה פיצויים שגובש עם משרד האוצר, החטיבה האזרחית בפרקליטות המדינה ומחלקת יועץ וחקיקה במשרד המשפטים. <br />אותו מתווה מיועד רק למשפחות שפנו בעבר לאחת משלוש וועדות החקירה שקמו לאורך השנים במדינה. לפי המתווה, משפחה שילדה נפטר ולא נמסרה לה על כך הודעה בזמן אמת, זכאית ל-150 אלף שקלים. משפחה שלא ידוע מה עלה בגורל ילדה זכאית ל-200 אלף שקלים. עד כה, מבין יותר מ-1,000 משפחות זכאיות, הוגשו עשרות בקשות בודדות בלבד.</p><br />Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-21495353889361741672017-04-27T01:05:00.001-07:002020-09-08T15:08:40.875-07:00הילדים האבודים - סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי תימן<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
ערוץ 2 - אפריל 2017 - הילדים האבודים - סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי
תימן. בעקבות חשיפת הפרוטוקולים בחודשים האחרונים ערכה רינה מצליח סרט על
פרשת חטיפת ילדי תימן.<br />
<br />
בסרט נחשפים מאמצי ההסתרה של המדינה והתקשורת לאורך השנים, בין היתר בסיקור
השלילי והמוטה של פרשת עוזי משולם וההתבצרות שלו עם חסידיו ביהוד. לפי
עדויות בסרט התקשורת הסתירה את התמיכה הרחבה שקיבל משולם ברחוב על מאבקו. <br />
<br />
לפי הסרט בשנות ה-50 היה מותר לרשום במשרד הפנים ילד שלא אומץ כחוק כילד
טבעי של המשפחה. וועדת קדמי לא חקרה עניין זה והאם בדרך זו הוסתרו אימוצים
לא חוקיים של ילדי תימן. <br />
<br />
אלי ליפשטיין בכיר במכון הפתולוגי: בשנות ה-50 ניתחו כל גופה למטרה לימודית
כי לא היה צריך אישור מאף אחד, גם לא מהמשפחה. לדבריו, הגופות של הילדים
עברו נתיחות באופן מחפיר וללא הסכמה או אישור מההורים. ואח״כ מה שנשאר
מהגופות נקבר ע״י החברה קדישא בבית הקברות. <br />
<br />
להערכתו זו היתה אחת הסיבות לכך שלא נערכה לוויה מסודרת, לא הזמינו את
ההורים לקבור את הילד וחלקם נקברו בקברי אחים. הדבר הוסתר מההורים ורק כאשר
לחצו ושאלו איפה הילד אמרו להם שנפטר<br />
<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="360" mozallowfullscreen="" src="https://player.vimeo.com/video/214864190" webkitallowfullscreen="" width="640"></iframe>
<br />
<br />
תפילת יזכור<br />
לנעדרים מפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן<br />
יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים של בנינו ובנותינו אחינו
ואחיותינו שנחטפו נעלמו ונלקחו מחיק אימותיהם ונעלמו לבלי שוב בראשית ימי
קום המדינה ממחנות עין שמר ראש העין בית ליד ואחרים.<br />
יזכור ישראל איך רופאים אחים ואחיות עובדי סעד ואנשי ממסד רמסו ברגל גסה
ובאכזריות כל רגש אנושי מוסרי ודתי והשתתפו בהעלמת הילדים ולא השכילו
להבין שמאחרי כל ילד יש אמא שהרתה וסבלה ומבקשת לראות את פרי בטנה חי או
מת.<br />
יזכור ישראל את שופטי ישראל שנסתרה מהם בינה ולא שאלו אז היכן הילדים.<br />
יזכור ישראל את שוטרי ישראל שלא חקרו את העלמות הילדים הרכים והניחו אלפי משפחות כואבות ודואבות עד סוף ימיהם.<br />
יזכור ישראל איך ממסד שלם הוסיף חטא על פשע והעלים ראיות מסמכים ותעודות וכל זכר שישפוך אור על גורל הילדים.<br />
יזכור ישראל איך הפכו שופטי ישראל את ההורים התמימים והישרים מתובעים לנאשמים ולא מצאו ולו אדם אחד שיתן את הדין.<br />
יזכור ישראל וידעו כל ילד וילדה שאומצו בשנות הזוועה והמחשך שלא נטשו אותם ואנו עושים כל מאמץ להחזירם לחיק משפחתם.<br />
יזכור ישראל איך ממשלות ישראל לאורך כל השנים עשו מאמץ עילאי להעלים ולהשתיק את הפרשה החמורה בתולדות ישראל .<br />
יזכור ישראל את שרי ישראל של הימים ההם שהיו לדאבונינו שומרי תורה ומצוות
ממפלגות המזרחי ואגודה שרי הפנים דתות סעד ובריאות שלא הושיטו יד לאחיהם
בעת צרתם והניחו אותם חבולים וכואבים ומסוגרים במחנות הידועים לשימצה.<br />
יזכור ישראל איך וועדות החקירה חילקו תעודות פטירה ללא שם ללא מספר תעודת
זיהוי ללא סיבת מוות ללא חתימת רופא לכל המשפחות המתלוננות על העלמות
יקיריהם.<br />
יזכור ישראל את טובי בנינו ואחינו הרב עוזי משולם ושלומי אסולין שמסרו את
נפשם ונפלו מות גיבורים במלחמה לחשיפת הפשע הגדול בתולדות המדינה . פשע
שעליו אין מחילה אין סליחה ואין שיכחה.<br />
רחמים עדן <br />
יו"ר הוועד להנצחת הנעדרים</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-49842285941961903802017-02-14T00:46:00.001-08:002020-10-18T14:15:44.814-07:00העדות שוועדת שלגי לא שמעה: "הילדים לא מתו, הם נחטפו לארה"ב"<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkYjk0Vm1xSkNpQnc/view?usp=sharing" target="_blank"><b>העדות שוועדת שלגי לא שמעה: "הילדים לא מתו, הם נחטפו לארה"ב"</b></a> , שוש מדמוני , 20.12.1994 , ידיעות אחרונות<br />
<br />
אחות שעבדה במחנה עין שמר: "אני יודעת מה קרה ואני חייבת לספר"<br />
<br />
"ילדי תימן לא מתו, הם נחטפו וחלקם הגדול הועבר לארה"ב". כך טוענת ר.ק, שהיתה אחות במחנה העולים עין שמר בשנות ה- 50....<br />
ר.ק: "אני הייתי לוקחת שניים שלושה תינוקות באמבולנס לעפולה. היינו משאירים שם תינוקות בריאים וכשחזרתי לשם למחרת התינוקות נעלמו. כששאלתי איפה הם אמרו לי שהם מתו. אני יודעת שהם היו בריאים, לא היה להם שום דבר. מסרו אותם לאימוץ, רובם הועברו לאמריקה.<br />
<br />
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkYjk0Vm1xSkNpQnc/view?usp=sharing" target="_blank"><b>לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן</b></a><br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjChRx8d-5qU5-KQW4HNWm4pMUqk8ZxcUYGco_Waso4u6Czp317uVGpZDK2gRQmenFkJASyuZ79o97hju6YsHNhBoPe1dIyrIBRYDM_zmjHoAykakKSHVW9ki8l-TmrD_peEdnROITmoDE/s1600/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%259C%25D7%2590+%25D7%259E%25D7%25AA%25D7%2595.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="העדות שוועדת שלגי לא שמעה: "הילדים לא מתו, הם נחטפו לארה"ב" , שוש מדמוני , 20.12.1994 , ידיעות אחרונות" border="0" height="353" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjChRx8d-5qU5-KQW4HNWm4pMUqk8ZxcUYGco_Waso4u6Czp317uVGpZDK2gRQmenFkJASyuZ79o97hju6YsHNhBoPe1dIyrIBRYDM_zmjHoAykakKSHVW9ki8l-TmrD_peEdnROITmoDE/s640/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%259C%25D7%2590+%25D7%259E%25D7%25AA%25D7%2595.jpg" title="העדות שוועדת שלגי לא שמעה: "הילדים לא מתו, הם נחטפו לארה"ב" , שוש מדמוני , 20.12.1994 , ידיעות אחרונות" width="640" /></a></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-7684160314078757342017-02-02T01:37:00.004-08:002020-10-18T11:44:39.981-07:00"ילדי תימן" - סקופ של הרב שמואל אבידור הכהן<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
"ילדי תימן" - סקופ של הרב אבידור הכהן , עדנה אדטו , ידיעות אחרונות , 23.04.1996<br />
<br />
העיד אתמול אורי אבנרי, לשעבר עורך "העולם הזה" שחשף ב- 1967 לראשונה את פרשת מכירת הילדים.<br />
<br />
הרב שמואל אבידור הכהן הוא המקור לכתבה הבלעדית של שבועון "העולם הזה" שפורסמה ב- 11 בינואר 1967 ובה דווח לראשונה על מכירת ילדי תימן לאימוץ למשפחות אשכנזיות בארה"ב תמורת 5,000 דולר לילד, סכום עתק באותם ימים.<br />
<br />
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkV0Q0YW8yTFhWVVU/view?usp=sharing" target="_blank"><b>לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן</b></a><br />
<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhhsh6moMP9BfgnfCPwuXYa5pafieO-dUaFRR5MvOSWfCus26lwu6FQU16Lvx5LMPuYHYi8sRFmCne1FcmeFiDx1I9mLF3gTGK4L6JeErkFLHBSbdba660vTwoXaGopzRgKxRKk3UW9IPo/s1600/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+-+%25D7%25A1%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%25A4+%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%2591+%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A8+%25D7%2594%25D7%259B%25D7%2594%25D7%259F.PNG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="422" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhhsh6moMP9BfgnfCPwuXYa5pafieO-dUaFRR5MvOSWfCus26lwu6FQU16Lvx5LMPuYHYi8sRFmCne1FcmeFiDx1I9mLF3gTGK4L6JeErkFLHBSbdba660vTwoXaGopzRgKxRKk3UW9IPo/s640/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+-+%25D7%25A1%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%25A4+%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%2591+%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A8+%25D7%2594%25D7%259B%25D7%2594%25D7%259F.PNG" width="640" /></a></div>
<br />
<br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-21579583919786699592017-01-27T05:02:00.003-08:002020-10-18T11:46:11.928-07:00לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים וכעבור יום אמרו לי שהם מתו<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkUEZyTVBBRXNsN3M/view?usp=sharing" target="_blank"><b>"לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים וכעבור יום אמרו לי שהם מתו"</b></a> , עדנה אדטו , 04.07.1995 , ידיעות אחרונות<br />
<br />
סיפרה ישישה כבת 90 בעדות מוקלטת שהוצגה לוועדת החקירה בפרשת ילדי תימן. לדבריה, היתה אחות בחדר היונקים של מחנה העולים בעין שמר ונשלחה פעמים רבות להעביר תינוקות באמבולנס לבית החולים בעפולה.<br />
<br />
"אני הייתי לוקחת שניים שלשה תינוקות, היו שולחים אותח עם האמבולנס לעפולה. היינו משאירים תינוקות בריאים ושלמים. למחרת שוב פעם הייתי לוקחת ושואלת: איפה התינוקות? היו אומרים לי שאינם, מתו"<br />
<br />
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkUEZyTVBBRXNsN3M/view?usp=sharing" target="_blank"><b>לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן</b></a><br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjB_L0mDSyMnMICTffYLo2PAB_lMs9LN1pj68O3pnP2NK58jJLk_tjwz7wLf8qsjAgaKH0GEmR0gy5v_WAFyx1TrLiu0lV1ivfRnOLMIjmLXn3tfv8ONXNYhhB44B-1M_bg1zaImORgFNE/s1600/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F.PNG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt=""לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים וכעבור יום אמרו לי שהם מתו" , עדנה אדטו , 04.07.1995 , ידיעות אחרונות" border="0" height="514" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjB_L0mDSyMnMICTffYLo2PAB_lMs9LN1pj68O3pnP2NK58jJLk_tjwz7wLf8qsjAgaKH0GEmR0gy5v_WAFyx1TrLiu0lV1ivfRnOLMIjmLXn3tfv8ONXNYhhB44B-1M_bg1zaImORgFNE/s640/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F.PNG" title=""לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים וכעבור יום אמרו לי שהם מתו" , עדנה אדטו , 04.07.1995 , ידיעות אחרונות" width="640" /></a></div>
<br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-70347366344686314062017-01-21T00:33:00.002-08:002020-10-18T11:47:51.576-07:00תושבת ארה"ב טוענת: נחטפתי בילדותי והורי הם תימנים<div style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkenNLZVRvTkZjZGs/view?usp=sharing" target="_blank"><b>תושבת ארה"ב טוענת: נחטפתי בילדותי והורי הם תימנים</b></a> , אורון מאירי , ידיעות אחרונות , 17.08.1997<br />
<br />
<b>בימים האחרונים הגיעה לארץ צילה לוין, תושבת סקרמנטו בקליפורניה, שלטענתה היא ילדה שנחטפה בילדותה והוריה הם תימנים.</b><br />
<br />
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkenNLZVRvTkZjZGs/view?usp=sharing" target="_blank"><b>להורדת / קריאת הכתבה המלאה הקלק כאן</b></a><br />
<br />
<table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: left;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpKYyfJUU_s7u3onbA1QsDtJWZXpLXXLA2xBCOlh6DcCZkcd_mo1pfgQgBJTbaejvRwcueNQpJKn0kH12gAnDwBw_hw5HSlIfsM0a2l7f638Y_j4FuBW6SrturDwEr3wUbQBRDMaQIhec/s1600/%25D7%25A6%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2594+%25D7%259C%25D7%2595%25D7%2599%25D7%259F.PNG" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="תושבת ארה"ב טוענת: נחטפתי בילדותי והורי הם תימנים , אורון מאירי , ידיעות אחרונות , 17.08.1997" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjpKYyfJUU_s7u3onbA1QsDtJWZXpLXXLA2xBCOlh6DcCZkcd_mo1pfgQgBJTbaejvRwcueNQpJKn0kH12gAnDwBw_hw5HSlIfsM0a2l7f638Y_j4FuBW6SrturDwEr3wUbQBRDMaQIhec/s1600/%25D7%25A6%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2594+%25D7%259C%25D7%2595%25D7%2599%25D7%259F.PNG" title="תושבת ארה"ב טוענת: נחטפתי בילדותי והורי הם תימנים , אורון מאירי , ידיעות אחרונות , 17.08.1997" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תושבת ארה"ב טוענת: נחטפתי בילדותי והורי הם תימנים , אורון מאירי , ידיעות אחרונות , 17.08.1997</td></tr>
</tbody></table>
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-79776451796657466262017-01-02T15:52:00.001-08:002020-10-18T11:49:21.082-07:00פרשת ילדי תימן - ד"ר משה נחום מספר על ניסויים בבני אדם <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
פרשת ילדי תימן: לא לחשוף את הכל , שמעון כהן , ד' בתמוז תשע"ו , 10/07/16 , ערוץ 7<br />
<br />
נשיא פדרציית יהודי תימן: את פרשת גניבת הילדים יש לחשוף, את הניסויים שנעשו בילדים ונשים יש להסתיר ולמנוע הבאשתה של ישראל בעולם.<br />
<br />
ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית של יהודי תימן ומי שהיה ממובילי המאבק לחקירת אמת סביב פרשת ילדי תימן סבור כי יש פרטים בפרשה הכואבת ההיא שאין לפתוח אותם גם היום בפני הציבור הרחב, על מנת שלא להבאיש את ריחה של מדינת ישראל בעולם.<br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/98QhivnPAX8" width="560"></iframe><br /><br /></div><div style="text-align: right;">
בראיון ליומן ערוץ 7 אומר ד"ר נחום כי פתיחת התיקים בפני המשפחות המבקשות לדעת מה אירע ליקיריהן היא חובה שכן מדובר בזכות המוקנית להורים שילדיהם נגנבו מהם, אך עם זאת פתיחת התיקים העוסקים בניסויים רפואיים שנערכו בילדים ובנשים של יוצאי תימן תהיה טעות קשה.<br /><br />
"זה יגרום לכאוס, אם חלילה תצא כתבה מכוערת לעולם הלא יהודי יעשו מאיתנו נאצים. היו משפחות שגנבו מהם נשים וילדים, ילדים קברו את אמותיהם ואני יכול להביא מקרים של עשרות נשים שנלקחו לניסויים והדבר הוכח", אומר ד"ר נחום ומספר על ראיונות שבוצעו על ידי העיתונאית יהודית יחזקאלי.<br /><br />
"יהודית יחזקאלי נסעה איתי לעשר משפחות היא ראיינה אותם. ילד אחד שביקש לדעת מה קרה לאימא שלו קיבל מכות בתחנת המשטרה עד שהפך נכה. האבא והילד קברו את האם כשהם חבולים ממכות. הם חפרו את הקבר. האב פותח את התכריכים ורואה שאין לאם עיניים ואין חלקים פנימיים אלא סמרטוטים.<br /></div>
<div style="text-align: right;"><br />
"הוא סיים את חייו בתוך חמישה חודשים והילד גדל גלמוד יתום משני הוריו עם עוד ארבע אחיות קטנות. שהעולם יראה שעשינו ניסויים באחים שלנו? צריך קצת אחריות".<br /></div>
<br />
להערכתו של ד"ר נחום "המדינה לא תודה במעשים כאלה כל עוד בני המשפחות חיים. כאשר לוקחים לאדם את אשתו כאשר הוא חולה. הוא קם ממיטתו והולך ממחנה הקליטה בעין שמר ליד פרדס חנה לתל אביב ברגל. הוא מגיע לכנסת ישראל בהרברט סמואל בתל אביב וצועק 'בן גוריון גנבו את אשתי והילד'.<br />
<br />
"קראו לו יוסף עראסי. הוא לא ראה את אשתו והילד עד מותו. ראיינו אותו ל'שבעה ימים' ועוד כמה משפחות כמו משפחת תנחום מרעננה, עובדיה מלחי מאליכין, משפחת כוכבי מאליכין, גנבו להם נשים שנעלמו כלא היו".<br />
<br />
לדבריו של ד"ר נחום בעוד את פרשת הניסויים יש להצניע את פרשת חטיפת הילדים ניתן לחשוף שכן חטיפת ילדים הייתה מקובלת בכמה וכמה מקומות בעולם, והדברים ידועים עוד מימי ירמיה הנביא שהתריע על כך לפני חורבן בית המקדש הראשון. "על גניבת הילדים נאמר "בערה באש חמתי בערה ואין מכבה"", הוא מזכיר.<br />
<br />
באשר לגורלם של הארכיונים המספרים את סיפור חטיפת הילדים הוא מעריך כי אלה לא הושמדו, שלא כפי שנטען על ידי גורמים שונים.<br />
<br />
"גנבו להוריי ולכל העולים מתימן ספרים שנאספו במשך מאות שנים. בגרמניה ראיתי סידור מיוחד כתוב אשורית. שאלתי את המדריכה במוזיאון 'מאיפה הגיע אליכם הספר הזה?' היא אמרה 'מישראל'. שאלתי 'כמה עלה?' והיא ענתה 'רבע מיליון דולר'. זה רק סידור אחד שנמצא במינכן ונרכש מישראל. לכל הרוחות, גנבתם לתימנים ספרי קודש, תכשיטים, ילדים ובניתם מדינה על חשבונם".<br />
<br />
ממשיך ד"ר נחום ומספר על קרן אור קרני, "אישה בת 54, שרואה את הסבל של ההורים שלה בני ה-88 ו-81, סבל מהכאבים ממחלת הגזזת. את כל הכספים שלה היא ביזבזה כדי להקל על הכאב שלהם. מגיע להם פיצויים, מגיע לעדה הזו פיצויים. בניתם מדינה על חשבון התימנים. גנבתם אלפי ילדים.<br />
<br />
"בשעתו הייתי המתווך בין ראש הממשלה המנוח רבין לרב עוזי משולם. לקח לי חודשיים עד שניצחתי בבג"ץ שהגשתי. רבין אמר לי 'ניצחת. אני מציע לך חמישים מיליון דולר ונסגור עניין'. אמרתי לו 'אתה לא מתבייש? זה מה ששווה העדה התימנית? כל מה שגנבתם זה חמישים מיליון דולר. זה שווה מיליארדים. קנינו נשק אוהלים ובנינו מדינה מהכסף הזה וזה מה שאתה מציע? אני לא רוצה כסף מכספי המדינה. תן לנו פיצוי. תן לי להקים שני בתי אבות בדרום ובצפון כדי שהתימנים יסיימו שם את חייהם, והפיצוי ילך למשפחות נזקקות וכדי שהילדים ילכו ללמוד בהשכלה גבוהה'".<br />
<br />
באשר לצורך להסתיר את פרשת הניסויים נשאל ד"ר נחום אם המשפחות יסכימו לכך, והוא משיב: "לא תהיה להם ברירה. אם כבודם וחיי ילדיהם רצויים להם הייתי אומר שאת הנעשה אין להשיב. פתיחת המסמכים רצוי מאוד וכמה שיותר מהר.<br />
<br />
"ראש הממשלה ושרת המשפטים, שניהם אנשים נפלאים, אבל לא יתנו להם לפתוח. כדאי שהממשלה תשב איתנו בשקט, לסכם ולשלם פיצויים", הוא אומר ומזכיר תקדימים בינלאומיים של פיצוי ממשלתי לאוכלוסיות שונות.<br />
<br />
"ממשלות משקרות איך שנוח להן. הממסד יציב ועומד על רגליו וממשלות עולות ויורדות. אוסטרליה פיצתה שש מאות אלף אוברג'ינים על שהתעללו בהם ועשו בהם ניסויים ובנו אותם מחדש. קנדה בנתה את האינדיאנים והאסקימוסים. מה הבושה לעשות זאת גם כאן?".</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-40362181173617382252016-09-22T01:30:00.003-07:002020-10-18T14:16:44.711-07:00פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן - תמונות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן - ילדים ותינוקות נחטפו בכוח מהוריהם בדרכי רמיה וערמה בשנות ה- 50 ע"י ממסד אלים ותוקפני, על רקע מוצאם האתני, בעיקר יוצאי תימן, המזרח והבלקן.<br />
השיטה: הילד הועבר לבית תינוקות במחנה העולים ע"י המשפחה או אחיות ושם שהה מספר ימם. לאחר מכן הועבר לבית חולים מרוחק, ויום אחד שמשפחתו באה לבקרו נמסר להורים שהילד מת, ללא תעודת פטירה וללא מקום קבורה. הילד הועבר למוסד ויצ"ו בתואנה שהוריו נטעו אותו או שהוא אובד, וממוסד ויצ"ו נשלח לאימוץ. <br />
מנגנון חטיפת הילד תוכנן ונוהל ע"י עובדות סוציאליות החל מפיקוח מסירת הילד לטיפול הרפואי וכלה בשליחתו לאימוץ.<br />
<br /></div><div style="text-align: center;" trbidi="on">
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/b2dqMa-CEdk" width="560"></iframe></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-56019940091024279682016-09-22T01:24:00.002-07:002020-10-18T14:17:17.879-07:00סבתא ממה מעידה על חטיפת בנה בשנות החמישים <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אוגוסט 2016 - מתוך סטטוס פייסבוק של Limor Limi Yinon Cohen<br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/BK-0v6G_Qk0" width="560"></iframe><br /><br />
לכל המלעיזים...<br /></div>
<br />
אם נתמקד לרגע באובדנה של האישה... האם...<br />
<br />
אישה המפילה עובר בשבועות הראשונים להריונה, ללא הליך של של לידה, חווה טראומה רצינית של אובדן ואבל שלא נשכח כל כך מהר... אם בכלל...<br />
<br />
תארו לכם מה קורה כשמדובר בלידה שקטה...<br />
<br />
תארו מה קורה כשהתינוק נולד חי... ופתאום באים ואומרים לה שהתינוק מת וזהו... שתלך הביתה... ללא פרידה ממנו... ללא לווייה...<br />
<br />
ומה קורה כשמספרים לה סיפור שהתינוק יישאר בבית התינוקות ושהיא תבוא להניקו כל הזמן במשך חודשים... ויום אחד היא תגיע ויאמרו לה שתינוקה מת... וזהו... שתלך הביתה... אין גופה, אין קבר, אין תעודת פטירה..<br />
<br />
ומה קורה שאתם זוכים להיות עם מחמלכם כמה שנים... ויום אחד תקחו אותו למרפאה כי יש לו חום... ויאמרו לכם להשאירו להשגחה... ותשובו כעבור כמה שעות עם בגדים וחיתולים נקיים עבורו... ויאמרו לכם שמת... אין פרידה... אין גופה כי כבר קברו... אין לווייה אין תעודת פטירה...<br />
<br />
ואז... פתאום לאחר 18 שנים, יידפקו על דלתכם שוטרי המשטרה הצבאית, ויהפכו לכם את הבית בחפשם את אותו תינוק, שאמור להיות מת מזה 18 שנים ...<br />
<br />
מילא מקרה אחד... שניים... יכולה להיות טעות...<br />
<br />
אבל אלפי מקרים דומים?<br />
אלפי סיפורים ממש אותו הדבר בצורה כזו או אחרת?!<br />
<br />
תארו לכם שזה קרה עם יותר מתינוק אחד!<br />
לחמותי ז"ל זה קרה פעמיים יותר מידיי!<br />
<br />
כמה אימהות כאלה איבדו את שפיית דעתן?!<br />
כמה חלו בשל הטראומה?!<br />
חמותי סיפרה בערוב ימיה, שלא רצתה עוד ילדים לאחר שבפעם השלישית כן שבה הביתה עם תינוק (בעלי )... היא פחדה שמשהו בה לקוי ולכן מתו לה הילדים...<br />
<br />
העובדות מדברות בעד עצמן...<br />
מי יודע אם המסמכים החסויים גם ידברו...<br />
יותר מידיי כוחות סמויים רוצים שהחור השחור הזה בתולדות המדינה ישאר עמוק בפנים...</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-21119544719671022702016-09-21T16:28:00.001-07:002020-10-18T11:51:05.023-07:00תמי אוחיון מחפשת את אחיה דוד (זכריה) מנוס שנחטף בשנות ה-50 מבית חולים<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
מתוך סטטוס פייסבוק - יולי 2016 - <span class="fwn fcg"><span class="fcg"><span class="fwb _5wjy" dir="ltr">Limor Limi Yinon Cohen</span> </span></span><br />
<br />
להלן הסיפור, מאת תמי אוחיון :<br />
האח שלי- דוד (זכריה) מנוס.<br />
רקע:<br />
בתאריך 8.12.1950 האם: סעדה מנוס ילדה תאומים כנראה זהים לאחר הריון תקין,
ובלידה תקינה בבית , לאחר הלידה מדריך המעברה בשם משה (חבר באגודת הפועל
המזרחי ) התעקש כי עליה להתפנות לבית החולים הסקוטי בטבריה.<br />
לאחר ההודעה לבית החולים הובאו התאומים להוריו להנקה ראשונה ונראו בריאים וחיוניים.<br />
להנקה השנייה והשלישית הובא רק תאום אחד בטענה שהתאום השני חולה.<br />
כאשר הגיע מסעוד מנוס, אבי התאומים לבית החולים , נאמר לו שהתאום "חולה "<br />
ביום השלישי עדיין לא הובא התאום להנקה, האחות הזהירה את מסעוד האב כי
רוצים לקחת את הילד והדגישה כי אינו חולה ושלא יאמינו לנאמר להם.<br />
מסעוד
הנסער דרש לראות את הילד ונאמר לו כי התינוק הועבר לבית חולים בחיפה
(רמב"ם?), עם הגיעו לשם נאמר לו כי התאום נפטר ונקבר בעפולה.<br />
לא נמסרו סיבת פטירה/ תעודת פטירה /הוכחה למותו /מיקום קבורה מדויק של התאום.<br />
האב מסעוד נסע לבית העלמין בעפולה אך לא מצא קבר.<br />
אבלים וחפויי ראש חזרו מסעוד וסעדה לביתם אשר במעברת פרוד (פרדייה) וכל
אשר בידם הוא תעודת לידה של התאום הנעדר על שם זכריה (יתכן כי מדובר בשימוש
המילה "זכר" ) מנוס.<br />
לדבריהם לאחר הלידה הגיע לביתם "אדון גורדון" מנהל העבודה של מסעוד, ובידו ציוד ראשוני לתאום שנותר.<br />
פעולה נדיבה זו הייתה חריגה ולא נעשתה על ידו בעבר. שכנים סיפרו כי מזה
מספר ימים נשמע קול בכי תינוק מביתו של אדון גורדון, שהיה ניצול שואה נשוי
וללא ילדים.<br />
יש שטענו שאף ראו את התינוק וכי הוא דומה דמיון רב לתאום הנותר בבית משפחת מנוס.<br />
לאחר שהחלו הרינונים בנושא , עזבו אדון גורדון ורעייתו את המעברה ולא נודעו עקבותיהם.<br />
מסעוד וסעדה מנוס נותרו עם תאום אחד וללא תשובות ומידע לגבי התאום הנעדר- אשר בבדיקה מול משרד הפנים לפי ת.ז שמו דוד מנוס.<br />
אני ואחיי לא נואשנו מלמצוא אותו ואנחנו מחפשים אותו עד היום.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjjzcnRBkoMJdexUFqf4222PsRcf-i0g4KkZoxPga-bw-ozQsukAZDR_IHqiPq4bNbpTSheBnB4S0oDi_GsnwxEeyscRdpw4syaiX8Ox4OXg0ve4WWszfSQqmwemoKfY6hn3KQnw0DVH7U/s1600/%25D7%25AA%25D7%25A2%25D7%2595%25D7%2593%25D7%25AA+%25D7%259C%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2594+%25D7%2596%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A1.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="תעודת ליה זכריה מנוס" border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjjzcnRBkoMJdexUFqf4222PsRcf-i0g4KkZoxPga-bw-ozQsukAZDR_IHqiPq4bNbpTSheBnB4S0oDi_GsnwxEeyscRdpw4syaiX8Ox4OXg0ve4WWszfSQqmwemoKfY6hn3KQnw0DVH7U/s640/%25D7%25AA%25D7%25A2%25D7%2595%25D7%2593%25D7%25AA+%25D7%259C%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2594+%25D7%2596%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A1.jpg" title="תעודת ליה זכריה מנוס" width="480" /></a></div>
<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj6-gd5HXLwmVOhSMCiR5dVbgOlDP3DICbEKjFKdIpJk8hIJ1MIPMlJirvONgPMMzx9LF71m633EGLNCZvfHVKVbXlITSfezhMOBjGQ2-p4Cdc5-cUjgtff6qqewF9nEEoYXFgKRQ9AVy8/s1600/%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A7.PNG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj6-gd5HXLwmVOhSMCiR5dVbgOlDP3DICbEKjFKdIpJk8hIJ1MIPMlJirvONgPMMzx9LF71m633EGLNCZvfHVKVbXlITSfezhMOBjGQ2-p4Cdc5-cUjgtff6qqewF9nEEoYXFgKRQ9AVy8/s1600/%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A7.PNG" /></a></div>
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-26891475097939341602016-08-14T02:00:00.001-07:002016-08-14T22:28:06.980-07:00ועדת חקירה ממלכתית לחטיפת ילדי תימן - העלמותה של שמעה בת עמרם<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
לאחר יותר מ- 50 שנה של בירורים והמתנה על העלמותה של שמעה בת עמרם בשנת העלה כי נפטרה מרעלת.<br />
<br />
מדובר בזוג הורים שעלו ארצה מתימן ושוכנו במחנה עין שמר. התינוקת חלתה הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם נעלמה. להורים נמסר כי נפטרה אולם הם לא ראו חלקת קבר. מאידך מבמלך השנים קיבלו צו גיוס והודעות מביטוח לאומי.<br />
<br />
ועדת החקירה הממלכתית קבעה בשנת 2002 כי שמעה נפטרה מרעלת והציגה מסמכים מיומן בית החולים, משרד הבריאות ורשיון קבורה.<br />
<br />
הועדה לא הסבירה מדוע אין תעודות פטירה, והיכן קבורה החטופה, מדוע קיבלה המשפחה צווי גיוס והודעות מביטוח לאומי במהלך השנים ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לפענח את העלמה של שמעה.<br />
<br />
הוועדה לא חקרה לעומק את התופעה למניעת השנותה בעתיד.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="350" src="https://www.youtube.com/embed/biFq0I30TLA" width="560"></iframe><br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiX4wIfLGnxrTaGi1X_gkKkyUZUShObK4yAAg7TdQBjnEhayBvYhzU_ZThEnlV2VC8JRj9Hbibg3ios9Lpzq0vd5RN1ex9VByYETSpAMbHoAWGvnsEAfItatOxKidSwMvSZ4ZY5qSY1w7g/s1600/%25D7%25AA1.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiX4wIfLGnxrTaGi1X_gkKkyUZUShObK4yAAg7TdQBjnEhayBvYhzU_ZThEnlV2VC8JRj9Hbibg3ios9Lpzq0vd5RN1ex9VByYETSpAMbHoAWGvnsEAfItatOxKidSwMvSZ4ZY5qSY1w7g/s640/%25D7%25AA1.png" width="454" /></a></div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiHE_grHsyP2mGf_mQlE-YVnyaJDlvBMK8Cz2Grf5C2UxahMsMreMrQ1e5NsoHVuJ77Ry5Wd40KfBONlRwb-VFgZEbCnkKpV0mAxKTGnAVP28eMlvol-RDtqozqcwY-cymw3oGCecqQaTY/s1600/%25D7%25AA2.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiHE_grHsyP2mGf_mQlE-YVnyaJDlvBMK8Cz2Grf5C2UxahMsMreMrQ1e5NsoHVuJ77Ry5Wd40KfBONlRwb-VFgZEbCnkKpV0mAxKTGnAVP28eMlvol-RDtqozqcwY-cymw3oGCecqQaTY/s640/%25D7%25AA2.png" width="546" /></a></div>
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-44322590840663596052016-08-14T01:27:00.001-07:002020-09-08T15:12:02.081-07:00עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה , עופר אדרת , 12.08.2016 <br />
תחקיר "הארץ": מעדויות של ניצולי שואה ומשפחותיהם שנאספו בשבועות האחרונים עולה כי ילדים אשכנזים נעלמו באופן שמזכיר את היעלמותם של ילדי תימן. גם להוריהם נאמר שהם מתו, וגם הם לא קיבלו הסברים על סיבת המוות ולא תעודות פטירה. במקרה אחד נדרשו ההורים לרשום את הילד המת במסמכי העלייה. אלה שניסו לשאול קיבלו אותה תשובה: יהיו לכם עוד ילדים <br />
<br />
גנית אפרת, עורכת דין ומגשרת מפתח תקוה, סוכנת מוסד בעבר, מרגישה בחודשים האחרונים שהלב שלה "מדמם", כדבריה. העיסוק התקשורתי בסיפוריהם של ילדי תימן, שנעלמו בשנים הראשונות לקום המדינה, הציף מחדש את הכאב, העצב והתסכול על היעלמות אחיה הבכור, זליג, אותו לא זכתה להכיר.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjV4XyW0kyP6AofRjEppnOv_VnJA9xjU2CWjO8NzIpizMgyTLRaDm0Zg-OKDwbAfIh8KPQ5khWsPdNM5JPwiL5aOb748-uyCpYl1zg_7D-o38zV-PE4EfQd5BqmeeeD-i3_Nf7eGoV49oQ/s1600/%25D7%2592%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%25AA.GIF" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="גנית אפרת (מימין) ואחותה אתי רון - צילום: תומר אפלבאום" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjV4XyW0kyP6AofRjEppnOv_VnJA9xjU2CWjO8NzIpizMgyTLRaDm0Zg-OKDwbAfIh8KPQ5khWsPdNM5JPwiL5aOb748-uyCpYl1zg_7D-o38zV-PE4EfQd5BqmeeeD-i3_Nf7eGoV49oQ/s1600/%25D7%2592%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2590%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%25AA.GIF" title="גנית אפרת (מימין) ואחותה אתי רון - צילום: תומר אפלבאום" /></a></div> </div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בדומה לרבים מילדי תימן שנעלמו, גם זליג אושפז כתינוק לאחר שחלה, ולא שב לחיק הוריו. גם להם נאמר כי הוא מת, אך לא הוצגו בפניהם לא תעודת פטירה ולא קבר. גם אותם השתיקו בבוטות וגם הם נותרו עם סימן שאלה גדול מעל גורלו של בנם. ואולם, זליג לא נולד למשפחה שעלתה מתימן "על כנפי נשרים" ולא נעלם במעברה בראש העין. הוריו היו יהודים ממזרח אירופה, שאיבדו את כל משפחתם בשואה, גורשו בידי הבריטים למחנה המעצר בקפריסין, ושם נאלצו להיפרד גם מבנם התינוק, בנסיבות שעד היום אינן ברורות. הטרגדיה המשפחתית שלהם נבלעה לימים בשולי פרשת היעלמות ילדי תימן. <br />
<br />
כעת, עם העיסוק המחודש בפרשה, חשוב לאפרת שהציבור יידע כי לא רק ילדים מתימן נעלמו אז: "השיטה הזו התחילה עוד לפני קום המדינה, מחוץ לישראל, עם ניצולי השואה", היא אומרת. אביו של זליג, משה אף (השם עוברת בהמשך לאפרת), בא מהעיר טורובין בפולין. אמו, מרים, נולדה בצ'רנוביץ', שנמצאת היום באוקראינה. השניים נמלטו מהנאצים בדרך לא דרך ואחרי המלחמה נפגשו במחנה עקורים באוסטריה, שם התאהבו והתחתנו. בשנת 1947, הפליגו לארץ ישראל באוניית המעפילים "התקווה", אבל כמו עשרות אלפי יהודים אחרים, גורשו על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. <br />
<br />
כעבור כמה חודשים, ביוני 1947, נולד במחנה בנם הבכור, זליג. אמו היתה בת 20 ואביו בן 25. "הורי סיפרו שהוא היה ילד בריא ויפה, שנולד במשקל ארבעה קילו. הכל היה בסדר", אמרה השבוע גנית אפרת. מכאן ואילך הסיפור דומה מאוד לסיפורים רבים של יוצאי תימן. כשהיה בן ארבעה חודשים זליג התינוק חלה. "הוא בסך הכל חטף צינון קל, אז אמא שלי לקחה אותו למרפאה במחנה", אמרה אפרת. את המרפאה, כמו גם את יתר המוסדות שפעלו במחנה בקפריסין, הפעילו אנשי הארגון היהודי הג'וינט, בשיתוף שליחים מטעם הסוכנות היהודית שבאו מארץ ישראל. <br />
<br />
הצוות הרפואי הורה לה להשאיר את התינוק להשגחה בלילה, וסירב לאפשר לה להישאר לצדו כפי שביקשה. למחרת בבוקר, כשבאה עם בעלה למרפאה, נאמר להם שהבן מת בלילה. כאשר ביקשו לראות את גופתו, סולקו מהמקום בבושת פנים. לדברי גנית אפרת סיפרה לה אמה ש"אנשי הצוות הרפואי אמרו להם, 'תלכו מפה, אתם עוד צעירים, יהיו לכם עוד ילדים'. בזה נגמר הסיפור, אבל בעצם, כאן הוא רק מתחיל". <br />
<br />
בפברואר 1948, שוחררו הוריה מן המחנה, ועשו דרכם לנמל, לעלות לאונייה שתביאם לארץ ישראל. באופן תמוה, "הנציגים מארץ ישראל, שבאו לקפריסין, ביקשו מהם להצהיר כי הם עולים לארץ עם בנם — אותו תינוק שרק חודשים לפני כן נאמר להם כי הוא מת", אומרת אפרת. "הורי אמרו להם: 'אבל הוא מת! אנחנו לא רוצים לשקר!', אבל הם שיכנעו אותם שיקבלו תנאים טובים יותר ודירה טובה יותר אם יצהירו כי הם עולים עם בנם". <br />
<br />
בביתה היא שומרת את תעודת העולה שהנפיקה הסוכנות היהודית להוריה. לצד שמותיהם של משה ומרים, נכתב שמו של בנם, זליג, כמי שעלה עמם לארץ. בארץ השתקעו משה ומרים ביפו, בבית שהיה שייך לערבים שנמלטו ממנו במלחמת העצמאות. בשנים הבאות הביאו לעולם עוד שלושה ילדים. על התינוק הנעלם לא דיברו בבית. "לא ידענו כלום", אומרת אפרת, "במשפחה 'שואתית' לא מדברים על דברים כאלה". <br />
<br />
לפני 20 שנה, היא אומרת, נשברה לפתע השתיקה: "אבא סיפר לי את הסיפור. התברר שהנושא בער בעצמותיו במשך שנים, אבל הודחק". באותה שיחה הוא גילה לה כי במשך שנים הוא חיפש את הרופא והאחות שטיפלו בבנו התינוק, ולבסוף מצא את האחות בבית אבות במרכז הארץ. "הוא סיפר שהאחות התוודתה בפניו, שבנם נמכר תמורת 5,000 דולר לזוג חשוך ילדים, ואמרה כי זה לא היה המקרה היחיד", אומרת אפרת. <br />
<br />
אמה מתה לפני תשע שנים. רק בדיעבד הבינה תקרית שאירעה לפני כמה עשרות שנים, כאשר היא עצמה איבדה תינוק מיד לאחר הלידה. "אמי התחילה לצרוח כמו חיה פצועה. אז עוד לא ידעתי מכל הסיפור הזה, ואמרתי לה, 'אמא, לי מתה ילדה, לא לך! את צריכה לתמוך בי, לא אני בך'. רק אחרי שנים הבנתי שהבכי שלה היה על עצמה ולא רק עלי", סיפרה השבוע. <br />
<br />
אביה, בן 95, עודו בחיים. "זה הדבר העיקרי שבגללו הוא עוד חי. הוא מצפה לידיעה. הוא חושב שאולי יהיה עוד נס", אומרת אתי רון, אחותה של גנית אפרת והאחות מוסיפה: "הוא אמר לי שאם מישהו יוכל למצוא את הבן החטוף — זו רק אני. אני משוכנעת מעומק לבי שמכרו אותו. אין לי ספק בכך. באינטואיציה שלי יש משהו שאומר שהוא חי. אלא שאין לנו קצה חוט". <br />
<br />
אפרת תוהה לפעמים, "אולי הוא מחפש אותנו? אולי הוא לא יודע בכלל שהוא מאומץ? זו אניגמה, אין לנו שמץ של מושג. הוא צריך להיות היום בן 70. יכול להיות שהוא כבר לא חי. ואולי הוא גר כאן בבניין? יש פה המון דיירים ואני לא מכירה את כולם. אני לא הולכת לתבוע אף אחד. אבל אני רוצה לדעת מה קרה שם, מי עשה את זה ולמה", היא מסכמת. <br />
<br />
<br />
<b>ילדה של אבא </b><br />
<br />
<b><a href="https://drive.google.com/folderview?id=0B3BCYAiVozqkOEl5eG9MaHlLY1k&usp=sharing" target="_blank">בדו"ח של ועדת החקירה הממלכתית</a></b> לפרשת היעלמות ילדי תימן, שפורסם בשנת 2001, מופיעים מקרים כמו זה של משפחת אפרת תחת סעיף קטן בכותרת: "היעלמות תינוקות בני עדות אחרות". לפי הדו"ח, כשליש מהתינוקות שנעלמו להוריהם, ואשר עניינם הונח על שולחן הוועדה, לא היו תימנים. רובם המכריע, עם זאת, היו מבני עדות המזרח. בטבלה המצורפת לדו"ח ועדת החקירה נכתב כי 30 מקרים של ילדים ממוצא "אירופי" או "אמריקאי" היו בין הנעלמים. "נסיבות היעלמותם של התינוקות בני העדות האחרות דומות במידה רבה לנסיבות היעלמותם של התינוקות של עולי תימן", נכתב בדו"ח. ועוד: "גם בעניינים, ככלל, מדובר בהיעלמות תינוקות של משפחות שעלו ארצה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, וגם בעניינם, ככלל נעלמו התינוקות להוריהם בעקבות אשפוז בבתי חולים או סמוך לאחר לידה בבתי יולדות". <br />
<br />
מחברי הדו"ח היו ערים לרגישות של הכללתם של ילדים בני עדות אחרות בכפיפה אחת עם ילדים שנולדו למשפחות תימניות ונעלמו. "אף שגם תינוקות של בני עדות אחרות נעלמו בנסיבות דומות, נחרטה תופעת ההיעלמות בתודעתם של בני העדה התימנית כתופעה ייחודית לעולי תימן", נכתב בדו"ח. "היעלמותם של תינוקות בני עדות אחרות בנסיבות דומות מכרסמת, מטבע הדברים, בייחודיות זו", נכתב עוד. מחברי הדו"ח העלו נימוק נוסף לבעייתיות של איזכור החטופים האחרים יחד עם הילדים התימנים: "(היעלמותם) מעלה ספק מהיבט נוסף בטענת החטיפה הממסדית", כתבו. במלים אחרות, ועדת החקירה הממלכתית חששה שמשפחות יוצאות תימן לא יראו בעין יפה את איזכורם של נעלמים בני עדות אחרות, משום הדבר עשוי להחליש את טענתם המרכזית לפיה הממסד — שהיה אז ברובו אשכנזי — אחראי לחטיפתם של התימנים בין היתר ממניעים גזעניים וכחלק מיחס מפלה ומשפיל כלפי עולים בני עדות המזרח. <br />
<br />
אין בנמצא תיעוד מדויק של מספר התינוקות האשכנזים שנעלמו באותה תקופה, אך מעדויות של משפחות מרחבי הארץ, אשר הגיעו לידי "הארץ" במסגרת תחקיר שבוצע בשבועות האחרונים, עולה כי מדובר בעשרות מקרים ואולי אף יותר מכך. חלקם פורסמו בעבר בתקשורת כסיפורים בודדים של היעלמות מסתורית, שלא קוטלגו כחלק מתופעה כוללת. אחרים לא דווחו מעולם, ורק כעת, כאשר הנושא שב לסדר היום הציבורי, בחרו המשפחות לדבר. <br />
<br />
רחל פוטר מרמת גן, איבדה אח בנסיבות דומות. "לבי עם כל משפחות הילדים החטופים, כולל התימנים, אבל אצלנו הטרגדיה כפולה", היא אומרת, בהתייחסה לעובדה כי הוריה היו ניצולי שואה. אמה, חיה־שרה סוניה לבית פרסקי, באה מוולוז'ין, שנמצאת היום בבלארוס. אביה, שמחה פוטר, נולד בוורשה, פולין. שניהם איבדו את משפחותיהם והכירו בפולין אחרי המלחמה, סיפרה פוטר.<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhCPIG6UmdGO0UwVisvDxCIvurVglaoEJwTpi1UnrN3IGd8-7Q3BBqpzduOBd4wYlYNLQc6TawZWhySxunlXkK_qYRGzyo7SkDdqdyg4nRCk9kLlA_mC8ueQ_hCThZrMXsc29oREZ-_D-A/s1600/%25D7%25A8%25D7%2597%25D7%259C+%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%2598%25D7%25A8.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="רחל פוטר - צילום : דודו בכר" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhCPIG6UmdGO0UwVisvDxCIvurVglaoEJwTpi1UnrN3IGd8-7Q3BBqpzduOBd4wYlYNLQc6TawZWhySxunlXkK_qYRGzyo7SkDdqdyg4nRCk9kLlA_mC8ueQ_hCThZrMXsc29oREZ-_D-A/s1600/%25D7%25A8%25D7%2597%25D7%259C+%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%2598%25D7%25A8.jpg" title="רחל פוטר - צילום : דודו בכר" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">רחל פוטר - צילום : דודו בכר</td></tr>
</tbody></table> </div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> גם הם גורשו למחנה המעצר בקפריסין, בדרכם לישראל, ונישאו שם. ב–1948 עלו ארצה ושוכנו במחנה עולים בחדרה. במארס 1949, בבית החולים "ברנדיס" בחדרה, נולד בנם הבכור, אהרון. "אמא שלי סיפרה שהייניקה אותו ושהוא היה ילד יפה ובריא", אומרת פוטר. לאחר הלידה האם חלתה ונשארה בבית החולים. לימים סיפרה לבתה כי מאחר שהיא לא היתה מסוגלת לקום, בעלה, שמחה, הלך לבקר את הילד בבית הילדים. <br />
<br />
יום אחד, כך סיפרה האם, התבקש בעלה להביא את בנם התינוק לבדיקה בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ולהשאירו שם. "ניצלו את היותה של אמי מרותקת למיטה כדי לחטוף את הילד שלה", אומרת פוטר. כעבור שלושה ימים התבשר שמחה כי בנו מת, אך את גופתו או את קברו לא ראה. "הוא בא ואמר לי שאמרו לו שהילד נפטר, וזהו. לא דיברנו יותר אף פעם על הילד. זה נגמר", אמרה אמה לימים. <br />
<br />
פוטר זוכרת שאמה נהגה לומר לה, "גנבו לי את אהר'לה שלי". לדבריה, הרבתה אמה לבכות, "העיניים שלה תמיד היו אדומות. היא אמרה לי שהדמעות שלה אינן מים, אלא דם", אמרה השבוע פוטר, ופרצה בבכי בעצמה. הניסיון לאתר את אחיה האבוד נהפך למשימת חייה של פוטר, וגבה ממנה מחיר רגשי כבד. <br />
<br />
במסע הארוך שלה, היא הצליחה לשים את ידה על מסמכים שונים, ומצאה בהם הרבה מאוד סימני שאלה: "תאריכי לידה ופטירה ומועדי אשפוז שונים... כל כך הרבה סתירות", היא אומרת, ומציגה את ההוכחות שאספה. "אני כועסת על הממסד האשכנזי בדיוק כמו התימנים. הכעס מופנה כלפי אותם אשכנזים, שעשו את זה גם לנו", היא מוסיפה. "אבי לקח את זה ללב ומת בגיל צעיר מעוגמת נפש", היא אומרת בבכי. "הייתי הילדה של אבא. כשאני נולדתי, הוא כל כך פחד ששוב יקרה מה שקרה, עד שהוא לא עזב אותי לרגע. הייתי צמודה לרגל שלו כל הזמן. כשהוא נפטר, לפני 33 שנה, הייתי באטרף", היא מוסיפה. אמה עדיין בחיים, אך לדבריה, "היא לא התאוששה אף פעם וכל חייה סבלה והיתה מדוכאת וממורמרת". <br />
<br />
<b>רוצה קבר ומצבה </b><br />
<br />
150 ק"מ דרומית מרמת גן, בדימונה, גרה <b>רחל בן שימול</b>. בביתה שמורה תמונה של תינוק שמנמן, אחיה הצעיר, צבי. צבי נולד ב–1948 במחנה מעבר במרסיי בצרפת להוריו, שמואל וליזה רטיג, יהודים־פולנים, שהצליחו לברוח מהנאצים, ויחד אתם עלה לישראל. <br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisclDnCOZ0Kw44EyYry5tMZPsDLjPXaoydBRklOkf6Mam49vMZrHsQ06ap9KjL_j_JYZVum_a07_jJ3hu1cqmyViQncWGYRf4h5tmSceVVfvqF3MLNutqPG64g43mKZT_Gw_W15FibROo/s1600/%25D7%25A8%25D7%2597%25D7%259C+%25D7%2591%25D7%259F+%25D7%25A9%25D7%2599%25D7%259E%25D7%2595%25D7%259C.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="רחל בן שימול, אחותו של צבי רטיג שנעלם, אוחזת בתמונתו בדימונה השבוע - צילום: אליהו הרשקוביץ" border="0" height="266" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisclDnCOZ0Kw44EyYry5tMZPsDLjPXaoydBRklOkf6Mam49vMZrHsQ06ap9KjL_j_JYZVum_a07_jJ3hu1cqmyViQncWGYRf4h5tmSceVVfvqF3MLNutqPG64g43mKZT_Gw_W15FibROo/s400/%25D7%25A8%25D7%2597%25D7%259C+%25D7%2591%25D7%259F+%25D7%25A9%25D7%2599%25D7%259E%25D7%2595%25D7%259C.jpg" title="רחל בן שימול, אחותו של צבי רטיג שנעלם, אוחזת בתמונתו בדימונה השבוע - צילום: אליהו הרשקוביץ" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">רחל בן שימול, אחותו של צבי רטיג שנעלם, אוחזת בתמונתו בדימונה השבוע - צילום: אליהו הרשקוביץ<br /></td></tr></tbody></table> </div><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"> ב–1950 חלה ואושפז בבית חולים ביפו. מאז הוריו לא ראו אותו. גם להם אמרו שמת, גם להם לא הציגו תעודת פטירה או קבר. "השנים חלפו. ההורים לא דיברו על זה ולא הזכירו את זה", אומרת בן שימול. "בכל יום שישי ראיתי את אמא מנגבת את האבק מעל התמונה של צבי. אבל היא לא אמרה כלום". <br />
<br />
לימים, כשהחלו לצוץ סיפוריהם של ילדי תימן הנעלמים, החל החשד לקנן בה, והיא שאלה את אמה, "אולי גם אחי נחטף?", אך לא זכתה לתשובה. כשיצאה לבדוק את הפרשה בעצמה, הבינה כי רב הנסתר על הגלוי. במשרד הפנים מצאה כי בדומה לרבים מילדי תימן הנעלמים, גם אחיה רשום כמי שעזב את הארץ — "חדל להיות תושב", כתוב שם. "זה עדיין מעביר בי צמרמורת כשאני חושבת על זה, כי הרי אמרו לנו שהוא נפטר", היא אומרת. <br />
<br />
בחברה קדישא רשום אחיה כמי שמת ונקבר בחלקת ילדים בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב. "משהו פה מוזר", היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת מאבק משפטי מול המדינה כדי לקבל היתר לפתוח את הקבר ולבצע בדיקת ד־נ־א לעצמות שבתוכו, כדי לדעת אם אכן אחיה קבור שם. "אני רוצה שתהיה לו מצבה ושהפרשה תהיה סגורה", היא אומרת. <br />
<br />
בעקבות סימני שאלה דומים יצא לפני 15 שנים הבמאי דוד פישר למסע משפחתי־היסטורי, אשר תועד בסרטו, "רשימות אהבה". על הפרק היה גורלם של אחיו ואחותו התאומים, שנולדו ב–1952. הוריו היו שניהם ניצולי שואה, שנישאו אחרי שעלו ארצה. התאומים נולדו בבית החולים "אסף הרופא", במרכז. הבת נולדה ראשונה ואחריה הבן. האם, מותשת, נרדמה אחרי הלידה. כשהתעוררה, נאמר לה כי בתה חולה ובהמשך התבשרה כי היא מתה. אפילו שם לא הספיקה לתת לה. כעבור שבעה חודשים לקה הבן, סמי, בפוליו, ואושפז בבית חולים בפרדס כץ. <br />
<br />
"להורים לא נתנו להיכנס לשם", אמר פישר השבוע. "אמי סיפרה שהציצה מהחלון כדי לראות אותו. הם היו בתחושה שהילד מבריא בבית החולים, עד שהבינו שטעו. כשהוא נפטר — בהנחה שנפטר — אף אחד לא טרח להודיע להם".<br />
את קבריהם של ילדיהם ההורים לא זכו לראות. "ההורים שלי היו רגילים למוות מסביבם בצעירותם. כעת, כשהתאומים מתו, הם בחרו להמשיך הלאה ולא להיתקע. הלכה להם כל המשפחה בשואה. הלכו להם עוד שניים עכשיו, אבל הם בחרו להמשיך, ולעשות עוד", אומר פישר. <br />
<br />
עשרות שנים חלפו. לפני מותה ביקשה אמו של פישר כי יפתור את התעלומה. "לא הצלחתי", הוא מודה. על עקבותיה של אחותו האבודה לא הצליח לעלות, אף כי הוא משוכנע שהיא חיה. בשיאו של המסע הבלשי שלו, שכלל חיפושים אינטנסיביים בארכיונים ברחבי הארץ, פנה פישר לשוטר בכיר בדימוס, ד"ר אביטל גינתון, ראש יחידת הפסיכולוגיה של המשטרה, וביקש ממנו להכין קלסתרון שינסה להמחיש איך אמורה להיראות אחותו האבודה היום, אחרי עשרות שנים. <br />
<br />
הקלסתרון פורסם בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני 15 שנה, אך לא הביא לפריצת דרך בנושא. גינתון הסביר אז בראיון ל"ידיעות" כי "מטרת הקלסתרון היא ליצור תיעוד ויזואלי של עד־ראייה ולא לשחזר אדם בן שבוע, שאיש מהאנשים החיים היום לא יכול לזכור אותו. אין בסיס ממשי לדבר, חוץ מזה שטיבם של אחים להיות דומים זה לזה בשל היותם בנים לאותם הורים. אבל יש אחים שאינם דומים ואין לסמוך על ההנחה שקווי הדמיון שמאפיינים את האחים במשפחה חלים גם עליה", אמר. <br />
<br />
את קברו של אחיו סמי, איתר אמנם בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב, אך הוא וארבעת אחיו, בהם עורך הדין רונאל פישר, בחרו שלא לפתוח את הקבר ולבדוק אם אכן אחיהם קבור שם. <br />
<br />
<b>בבית דיברו יידיש </b><br />
<br />
לא כל מי שגדל במשפחה בה נעלם אחד הילדים מוכן או מעוניין להיחשף. כמה מן המשפחות, שפרטיהן הגיעו לידי "הארץ", מעדיפות להניח לפרשה. "אני נגד להוציא בכוח אנשים מהארון", אומרת גנית אפרת. "לא כל אחד יכול לעמוד במעמסה הנפשית והרגשית שכרוכה בכך". <br />
<br />
זהו בדיוק המקרה של אלה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת, ע"א), תושבת המרכז, שסיפרה השבוע ל"הארץ" על שתי תאומות שנעלמו במשפחתה מיד אחרי לידתן. "זו היתה משפחה אשכנזית, שדיברה יידיש בבית. האם באה מרומניה, האב מבלגיה. את שתי התינוקות שלהם לקחו", אמרה אלה. <br />
<br />
זה קרה ב–1954 בבית החולים דג'אני בחיפה. "אמן ראתה אותן ושמעה אותן בוכות. אמרו לה שהן בריאות ושהכל בסדר, וזהו. יותר היא לא ראתה אותן", סיפרה השבוע. "אחרי יום־יומיים, בא רופא ואמר שהן מתו. איך מתו? ממה מתו? במה היו חולות? כל השאלות האלה לא נענו. 'מתו, לכו הביתה. יהיו לכם ילדים אחרים', אמרו להם". כך עזבה אמן את בית החולים בלי תעודת לידה ובלי תעודת פטירה.<br />
אמן של התאומות, בת 90, עדיין חיה. "היא בטוחה שהן מתו, או שהיא משכנעת את עצמה שהן מתו. אני פוחדת שאם ניחשף בשמות ובתמונות היא תבין שחטפו את התאומות שלה וזה יהרוג אותה", אמרה אלה. <br />
<br />
"כל השנים היא סיפרה שהן מתו, כך כולם חשבו. ואז, לפני שנה, כשכל הנושא של ילדי תימן התעורר שוב, עלה בדעתי שהסיפור מאוד מתאים לסיפורים אחרים שאני שומעת, אז התחלתי לשאול קצת שאלות", אומרת אלה. "היא אמרה שהן מתו, שהיא לא ראתה את הקבר שלהן, אבל בית החולים דאג לכך. עד היום היא מאמינה בזה, למרות שלא ראתה שום מסמך — לא תעודת לידה ולא תעודת פטירה. היא זוכרת שהן נולדו בריאות וחזקות, אבל אומרת שאז לא ידעו עדיין לטפל בתינוקות", היא מוסיפה. "לי ברור, לגמרי ברור, שהן נחטפו. אין לי צל של ספק בכך", היא מסכמת. <br />
<br />
אורנה קליין מכפר סבא, אף היא סוכנת מוסד בעברה, אוספת בימים אלה מידע על ילדים נעלמים של משפחות אשכנזיות. "כשאני מספרת את הסיפור שלי למשפחות מעולי תימן, אומרים לי, 'מה, גם לכם, האשכנזים, לקחו תינוקות? לא יכול להיות'", היא אומרת. <br />
<br />
עוד כילדה, כך היא מספרת, ידעה שהסיפור המשפחתי שלה הוא "כמו של סיפור ילדי תימן". הוריה, ריבה וברוך סנדלר, שניהם צאצאים למשפחות אשכנזיות, נולדו בדרום אפריקה, ובשנת 1949 עלו לישראל. ב–1951 נולדה בתם, אילנה, בבית החולים ברנדיס בחדרה. יומיים לאחר מכן נאמר להם שהתינוקת מתה. "הורי, שהיו אז ילדים טובים וממושמעים בני 23, חשבו שהממסד זה אלוהים. כשאמרו להם שהתינוקת מתה — אז לא היתה שום אופציה אחרת", אומרת קליין. <br />
<br />
גם הם לא ראו את הגופה של בתם ולא את קברה. במשך שנים היו הוריה משוכנעים כי בתם אכן מתה. בהמשך החל לחלחל הספק, שגבר ככל שנברו במסמכי ארכיון. "בתיק הרפואי של אמי גילינו שכל המידע על תקופת ההריון שלה והלידה נתלש, בעוד שמה שלפני ומה שאחרי — קיים", היא אומרת. "כשביקשנו לעיין בתיקים מבית היולדות, אמרו לנו שהארכיון נשרף". <br />
<br />
מוצאם האשכנזי של הוריה מקשה על קליין לנמק את יחס הרשויות להוריה במניעים גזעניים־עדתיים. לדעתה, "זו לא גזענות של אשכנזים מול ספרדים, אלא פטרונות ויהירות של ותיקים מול חדשים. התייחסו אליהם כאן כאל גלותיים. השפילו אותם כי הם התלבשו אחרת ולא ידעו את השפה". לדבריה, "ההורים שלי שנאו את מפא"י בדיוק כמו שהתימנים שנאו אותה". <br />
<br />
לאחרונה הוציאה לאור בהוצאה פרטית רומן בדיוני בשם "27 ליוני 1951" — תאריך הלידה של אחותה האבודה. גם היא, כמו אחרים, משוכנעת שאחותה חיה. הוריה, בני 89 והם גרים לא רחוק ממנה. "אני רוצה לחבק את התינוקת", אומר לה אביה מעת לעת. "אבא, היא כבר לא תינוקת. היא בת 65", היא עונה לו.</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-38575379210856036862016-08-05T00:05:00.003-07:002020-10-18T14:18:33.860-07:00מסמך עדות - משרד הרווחה נתן הכשר לחטיפת ילדי תימן בשנות ה- 50<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
5.8.2016 - נחשף המכתב שהציף לראשונה את פרשת ילדי תימן , עופר אדרת , הארץ<br />
<br />
לפני 50 שנה הופץ מכתב בין חברי כנסת שקיבץ עדויות לפיהן משפחות באו לאמץ ילדים במחנה עולים בראש העין ויועץ במשרד הסעד דיווח על מתן הכשר לאימוץ. המכתב עורר את הדיון הציבורי שהוביל להקמת ועדת חקירה<br />
<br />
"הנדון: פרשת ילדי תימן הנעדרים". התאריך: ספטמבר 1966. כמעט 50 שנה חלפו מאז נשלח לחברי הכנסת המסמך החריף הזה, אשר בו טענות קשות של משפחות שעלו מתימן וילדיהן נעלמו בישראל. "אחדים מבניהם־עולליהם של עולי תימן ששהו במחנות, נעלמו בנסיבות המעלות אפשרות לחשד כי נחטפו או נגנבו", כך במכתב.<br />
<br />
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkYk1OdlVCZXhXU2Z5YXVYenM5OE9tS1c0OUR3/view?usp=sharing" target="_blank"><b>המכתב, שאותר השבוע על ידי "הארץ" בארכיון "יד טבנקין"</b></a>, הוא אחת העדויות המוקדמות לפרשת ילדי תימן, ששבה הקיץ לכותרות והוא למעשה הצית את הדיון הציבורי בפרשה, והוביל להקמת ועדת החקירה הראשונה הממלכתית הראשונה. הוא נשלח לחברי הכנסת מטעם גוף בשם "הוועדה הציבורית לגילוי עולי תימן הנעדרים".<br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="475" src="https://www.youtube.com/embed/zlv6ItuMjoQ" width="580"></iframe><br /><br /><br /></div><div style="text-align: right;">
לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הקימו את הוועדה ב–1966 ראשי רשויות, משפטנים, רבנים ופסיכולוגים, לאחר שכמה משפחות שבניהן נעלמו 18 שנים קודם לכן, החלו לקבל צווי גיוס על שם הילדים האבודים, "דבר שעורר את ההורים לסיכויים שהילדים בחיים", לשון המכתב. כעבור שנה ב–1967, הוקמה ועדת החקירה הראשונה לבדיקת הפרשה, ועדת בהלול־מינקובסקי, שחקרה בשיתוף פעולה עם "הוועדה הציבורית". 50 שנה חלפו מאז ושלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא — האחרונה סיימה את פעילותה לפני 15 שנה. כולן קבעו כי אין עדויות לחטיפה ממוסדת של ילדים, וכי רוב הנעלמים מתו ממחלות.<br /><br />
לפני שבוע קיבלה הפרשה תפנית, כשהשר צחי הנגבי היה הגורם הבכיר והרשמי הראשון שטען כי "מאות ילדים נגזלו ממשפחותיהם במזיד". "לא רשלנות, לא טעות ספורדית, אלא מזיד", הדגיש בראיון ל"הארץ". הנגבי ציין, עם זאת, כי אינו מאמין שיימצא "האקדח המעשן", אשר יענה על השאלה "מי נתן את ההוראה".<br /><br />
עיון במסמך הארכיוני, שאותר השבוע על ידי "הארץ", מספק הצצה לאווירה ששררה בישראל הצעירה בתקופה בה נעלמו הילדים. במכתב לא מתוארת "הוראה מגבוה", שהועברה בחשאי מהדרג הבכיר לדרגי השטח, אך ניתן ללמוד ממנו על תחושה של "איש הישר בעיניו יעשה".<br /><br />
"מן העדויות שבידינו מתאמת החשד, שאמנם נעשו מעשים אפלים אלו במדינת ישראל ותחת חסותם של מוסדות ציבור ומדינה, בתקופת קום המדינה", לשון המסמך. "האנדרלמוסיה ששררה אז בארץ מבחינה אדמיניסטרטיבית, סייעה בידי בני בליעל לבצע את זממם הרע".<br /></div>
<div style="text-align: right;"><br />
אחד מאותם האנשים שפעלו במרחב הזה מתואר במכתב כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר". הכותבים שוחחו עמו, ולמדו כי "ידוע לו על מקרים שמשפחות חשוכות בנים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים", כך במסמך. עוד שמעו מפיו כי בהחלט ייתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות.<br /></div>
<br />
בחלק אחר של אותו מסמך מוזכר פקיד בכיר אחר, שהיה מודע להתרחשויות בזמן אמת. לפי המסמך "<b>היועץ המשפטי של משרד הסעד (שמו הקודם של משרד הרווחה), העיד כי משרדו נתן 'ליגליזציה' להמשך החזקת ילדים על ידי משפחות מאמצות, תוך ידיעה שההחזקה בילדים אלה אינה חוקית והמדובר בילדים שניתן להגדירם כ'חטופים</b>'".<br />
<br />
<b>"הייתי אדם קטן"</b><br />
<br />
כך, במכתב אחד בן 50 שנה, מסתתרות עדויות של שני עובדי ציבור, שסיפרו כבר אז כי היו עדים לפעילות של מנגנון. עדויותיהם עולות בקנה אחד עם עדויות של משפחות של יוצאי תימן, כמו אלה אשר נאספות בחודשים האחרונים בשקדנות ומועלות לארכיון הווידאו המקוון של עמותת עמר"ם.<br />
<br />
במסמך לא חסכה הוועדה הציבורית במלים: "פרשה איומה ומזעזעת, אשר מאז מעשה פילגש בגבעה לא היתה כנבלה הזאת בישראל", כתבו אנשיה בהתייחסם לתיאור בספר "שופטים" של אונס שבעקבותיו פרצה מלחמת אחים. בשעה שהחומר ששמור בארכיון המדינה עדיין תחת חסיון וממתין להחלטת הממשלה, בארכיונים אחרים, הפתוחים לציבור, שמורות עדויות שמצביעות על פקידים ועובדי ציבור שידעו, ראו, שמעו או אף איפשרו לזה לקרות.<br />
<br />
אחת העדויות המשמעותיות ביותר ניתנה לוועדה על ידי אברהם עובדיה, מנהל של אחד ממחנות העולים בראש העין ב–1950. בשנת 1985 פירסם את ספר זיכרונותיו, בו תיאר: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב, ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר".<br />
<br />
<br />
לפי עובדיה כל זה בוצע על ידי "כנופיה מאורגנת היטב", שכללה, בין היתר, רופאים, אחיות ונהגים. לפני 20 שנה, בראיון ליגאל משיח במוסף "הארץ", נשאל עובדיה, שבעצמו עלה לישראל מתימן, אילו פעולות נקט כמנהל המחנה, לנוכח ההתרחשות הזו. "הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים... ואף אחד לא ענה לי. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות", השיב.<br />
<br />
<b>טרגדיות של אימוץ</b><br />
<br />
האם עובדיה הוא אותו אדם המתואר במסמך מ–1966 כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר"? ייתכן, אך ייתכן גם כי היה זה אדם אחר. גם פקידים רמי דרג ממנו העידו כי ידעו על היעלמות הילדים. ב–1997, <a href="http://israyaman.blogspot.co.il/2016/06/blog-post_22.html" target="_blank"><b>בראיון לערוץ 2, אמר ח"כ לשעבר מנחם פרוש, כי ידוע לו שעובדות סוציאליות חטפו ילדים לצורכי אימוץ עוד בשנות ה–50,</b></a> וכי הדבר נעשה מטעמים של "טובת הילדים". פרוש לא פירט מה המקור למידע שברשותו בטרם מת ב–2010.<br />
<br />
<b><a href="http://israyaman.blogspot.co.il/2016/06/blog-post_22.html" target="_blank"> הרב מנחם פרוש: חטיפת ילדי תימן נעשתה ע"י עובדות סוציאליות </a></b><br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/1-X7uX4EHc8" width="420"></iframe><br /></div>
<br />
עיון בפרוטוקלים מדיוני הכנסת בשנות ה–50, מעלה כי היה ממש בדברי פרוש. כך, בדיון שקיימה המליאה בנושא האימוץ, אמרה ב–1959 ח"כ שרה כפרי (מפא"י): "כידוע, קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב".<br />
<br />
את הפרוטוקול הזה ואחרים פירסם עורך הדין עופר כוחי, במאמרי דעה שכתב בסוף שנות ה–90. ח"כ רות הקטין (אחדות העבודה — פועלי ציון), אמרה בדיון: "נזכור נא כיצד התנהלו ענייני האימוץ עד כה... לא פעם הטיפול היה משמש מקור פרנסה למתווכים למיניהם. ובסופו של דבר במקרים רבים היה העניין מגיע למשרד הסעד לאינסטנציה אשר צריכה היתה לחתום על מעשה מוגמר, פוסט פקטום, כאשר הילד כבר נמסר למאמץ". והוסיפה: "אמנם אין הדברים מתפרסמים, ומשום כך אינם מגיעים לרחבי הציבור, אולם הדבר נוגע למאות ילדים ומבוגרים".<br />
<br />
בדיון אחר, כעבור כחצי שנה, אמר ח"כ בן ציון הראל (הציונים הכללים), כי לדעתו, "בארץ, כמו בכמה ארצות אחרות, אחוז לא קטן של ילדים מתקבלים לאימוץ ישר מבית החולים, ישר מבית היולדות. לעתים זה נעשה באמצעים פסולים, בצורה הגובלת לפעמים ... במסחר".<br />
<br />
בחומרים נוספים מסוג זה מעיין בימים אלה השר הנגבי, שמונה לאחרונה בידי ראש הממשלה לפעול להסרת החיסיון מעל 1.5 מיליון עמודים הקשורים לפרשה ושמורים בארכיון המדינה. סביר כי ימצא שם עוד בעלי תפקידים, שראו, שמעו וידעו על המתרחש בזמן אמת, ואינם עוד בחיים כדי להשיב על השאלה אם היה מי שפיקד על הפעולות האלה. "אני לא חושב שניתן יהיה לדעת בכלל מי אחראי לפרשה. אנשים שהיו רלוונטיים אז הם היום בני 95, אם הם בכלל חיים. עובדה שאף אחד לא קם ואמר: 'אני הייתי שותף למשהו כזה', שזה דבר אנושי שקורה לאנשים בגיל מבוגר, שמכים על חטא", אמר הנגבי ל"הארץ".<br />
<br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-9532494040563693022016-06-30T01:32:00.001-07:002020-10-18T14:19:11.740-07:00נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
"נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" , 18.04.2016 , <a href="http://israsocial-news.com/category/%d7%99%d7%92%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97/" target="_blank"><b>יגאל משיח</b></a> , הארץ<br />
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995<br />
<br />
<b>עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם</b><br />
<br />
אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים. <br />
<br />
גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם? <br />
<br />
הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה. <br />
<br />
להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו - לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ. <br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj__0yits6-EYmQwraYZAV_Kc0lYrowm1EIAi7JPMIunWiyGxBMGUzcli5l-4A1LYiGSPmDPziKOu0VYFnu0JjzP345QTF7164NcFpe7kEtGW2rKfaaasEUqs7DDYZAMYGcW0A8rHjFugU/s1600/%25D7%25AA1.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj__0yits6-EYmQwraYZAV_Kc0lYrowm1EIAi7JPMIunWiyGxBMGUzcli5l-4A1LYiGSPmDPziKOu0VYFnu0JjzP345QTF7164NcFpe7kEtGW2rKfaaasEUqs7DDYZAMYGcW0A8rHjFugU/s1600/%25D7%25AA1.jpg" title="אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו
מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב
רוקאס </td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם. <br />
<br />
מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק. <br />
<br />
למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים. <br />
<br />
לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים. <br />
<br />
הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים". <br />
<br />
וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית. <br />
<br />
<br />
לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד. <br />
<br />
אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962. <br />
<br />
<b>שני מסלולים </b><br />
<br />
במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה. <br />
<br />
<br />
לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת - לבית ההבראה של ויצ"ו. <br />
<br />
היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה. <br />
<br />
השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי. <br />
<br />
עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום" <br />
<br />
<br />
האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה. <br />
<br />
<b>אמא נפלאה </b><br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhWNvjhrC1EGlx4qf9-Toti9Dm87bBEtG-AakeqYZuPbwRE2OU4E0AgSMXBlAfg1Y2TXysjgzaSkpbREMOeQoNmxBsdYcTM-GrqUQ1lIgwJI1RJJVUH6tOMEdixBUvkH_XMdkWnrc1FDNw/s1600/%25D7%25AA2.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhWNvjhrC1EGlx4qf9-Toti9Dm87bBEtG-AakeqYZuPbwRE2OU4E0AgSMXBlAfg1Y2TXysjgzaSkpbREMOeQoNmxBsdYcTM-GrqUQ1lIgwJI1RJJVUH6tOMEdixBUvkH_XMdkWnrc1FDNw/s1600/%25D7%25AA2.jpg" title="עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה" </td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה. <br />
<br />
עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב". <br />
<br />
<b>לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה? </b><br />
<br />
"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול". <br />
<br />
<b>למה בעצם? </b><br />
<br />
"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי". <br />
<br />
<b>איך היא הגיבה? </b><br />
<br />
"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.<br />
<br />
לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר". <br />
<br />
<b>והיום? </b><br />
<br />
"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר". <br />
<br />
<b>מאיזו בחינה? </b><br />
<br />
"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין". <br />
<br />
<br />
<b>איך הגיבה הבת? </b><br />
<br />
"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום". <br />
<br />
<b>והבן? </b><br />
<br />
"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים". <br />
<br />
<b>אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים? </b><br />
<br />
<br />
"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו". <br />
<br />
<b>לא כעסת עליהם? </b><br />
<br />
"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו". <br />
<br />
<b>ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים? </b><br />
<br />
"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם". <br />
<br />
<b>מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא? </b><br />
<br />
<br />
"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות". <br />
<br />
<br />
<b>מי אמר להם? </b><br />
<br />
<br />
"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין". <br />
<br />
<b>זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין? </b><br />
<br />
"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך". <br />
<br />
והפגישה? <br />
<br />
"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא". <br />
<br />
זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת" <br />
<br />
<br />
"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין". <br />
<br />
<br />
שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס. <br />
<br />
"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'". <br />
<br />
<b>גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות? </b><br />
<br />
"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה". <br />
<br />
<b>מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא? </b><br />
<br />
"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת". <br />
<br />
<b>מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם? </b><br />
<br />
"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה. <br />
<br />
<br />
"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח". <br />
<br />
"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר". <br />
<br />
"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן". <br />
<br />
<b>הילדה חיה </b><br />
<br />
דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ. <br />
<br />
בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה): <br />
<br />
<br />
"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל. <br />
<br />
<br />
"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"<br />
<br />
<b>סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים </b><br />
<b> </b><br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/C0blaNbPXm8" width="420"></iframe><br /></div>
<br />
<br />
<b>הייתי פקיד קטן </b><br />
<br />
<b>אברהם עובדיה</b> היה מנהל מחנה העולים א' בראש העין, בשנת 1950. ב-1985 הופיע ספר זיכרונות שכתב, "נתיבות תימן וציון" (הוצאת "אפיקים", בחסות הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים והמחלקה להשכלה גבוהה של ההסתדרות הכללית). בעמוד 170 כתב עובדיה: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר. <br />
<br />
<br />
"כנופייה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האווירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן-דוד-אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום-יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: 'איה בני? איה בתי?' היו שהיתה זו לידתן הראשונה ועוד לא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: 'איך יכול להיות שיהודים יחטפו ילדי יהודים?'. <br />
<br />
טובה ברקה: "הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו" <br />
<br />
"לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן-דוד-אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים, שייצגו את העדה כביכול, לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה. <br />
<br />
"לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה: עוד טרם ירדו מן המכוניות שאלנו אם ילדיהם איתם. עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה. וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג". <br />
<br />
<br />
ביום שני השבוע שוחחתי עם המחבר. <br />
<br />
<br />
בספרך, בעמוד 170, אתה מתאר תמונה מזעזעת. הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם חולים ועלולים למות. היית עד ראייה לכך? <br />
<br />
<br />
"לא, לא, לא הייתי עד ראייה, שמעתי. היו באים לבכות אצלי. זו עדות שמיעה, אבל אני מאמין במה שתיארתי באמונה שלמה". <br />
<br />
<b>היית מנהל המחנה, מה עשית כששמעת את התלונות הללו? </b><br />
<br />
"הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים לסוכנות ואף אחד לא ענה. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות". <br />
<br />
<b>למי כתבת? </b><br />
<br />
"כתבתי לאדם אחד, נחמד ואנושי. תן לי להיזכר בשם שלו. יש שכונה על שמו בחולון. יוספטל היה שמו. גיורא יוספטל". <br />
<br />
<b>כתבת מכתבים והוא לא ענה לך? </b><br />
<br />
"אולי המכתבים לא הגיעו". <br />
<br />
<b>מה היה תפקידו של מנהל המחנה? </b><br />
<br />
"לדאוג לניקיון ולסדר. לדאוג לחולים ולתינוקות, להביא אוכל. במחנה שלי לא היו קטטות ומלחמות". <br />
<br />
<b>מתי עלית ארצה? </b><br />
<br />
"עליתי ארצה מתימן ב-1927 ואני בן 13". <br />
<br />
<b>הוזמנת להעיד בוועדת החקירה? </b><br />
<br />
"לא. לא הוזמנתי". <br />
<br />
<br />
<span style="color: #660000;"><u><b>זה היה כמו שוק - סיפור חטיפתה של לאה סעדיה</b></u></span><br />
<br />
<br />
זמן קצר אחרי שהביאו אותה הוריה המאמצים הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים.<br />
<br />
השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת. אבל אמא שלי אמרה להן, 'על מה אתן מדברות?<br />
<br />
לקחתי אותה ומאז זו הילדה שלי, בטוב וברע. הילדה שלי. לו הייתי יולדת אותה, גם אז הייתי עוזבת אותה אם היתה חולה?'" <br />
<br />
<br />
<b>נראה לי שהיא היתה אמא נפלאה. </b><br />
<br />
"גם אבא וגם אמא היו הורים טובים ומסורים. נתנו לי הכל. אהבה, טיפול. זה לא היה קל אז לטפל בילדה חולת שיתוק ילדים". <br />
<br />
שמה היום טובה ברקה, מאומצת שהחליטה לחשוף את זהותה הנוכחית. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה בדירה צנועה בדרום תל אביב. <br />
<br />
<b>זה צעד אמיץ מאוד. מדוע החלטת להיחשף בשמך הנוכחי? </b><br />
<br />
"להגיד את האמת, חשבתי הרבה עד שהעזתי. הגיע הזמן שיאמינו לסיפור הזה. זה קרה. אם כולם יסתתרו, מי יאמין לסיפור? אבל נכון, לא נוח להיחשף". <br />
<br />
<b>מתי נודע לך שאת מאומצת? </b><br />
<br />
<br />
"בערך בגיל שתים-עשרה". <br />
<br />
<br />
מי סיפר לך, אמך? <br />
<br />
<br />
"לא, הדודה שלי. אולי לאמא לא היה אומץ, מי יודע". <br />
<br />
<br />
אבל אחר כך שוחחת עם אמא שלך על האימוץ? <br />
<br />
<br />
"כן. היא סיפרה שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ. אמרו להם, בסדר. מויצ"ו באו הביתה ודיברו אתם. בדקו כנראה אם הם מסוגלים לאמץ ילדה. אחר כך אמרו להם שזה בסדר. עברו את הבחינה". <br />
<br />
<br />
מאיזה מוצא היו הורייך המאמצים? <br />
<br />
<br />
"הם היו טורקים, אבל ותיקים בארץ". <br />
<br />
<br />
סיפרו לך איך הגעת הביתה? <br />
<br />
<br />
"אבא שלי ואמא שלי הלכו יום אחד לויצ"ו..." <br />
<br />
<br />
לבית חולים, למעון ילדים, לאחת המעברות? <br />
<br />
<br />
"לא יודעת. סיפרו לי שזה היה באזור תל אביב. הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו". <br />
<br />
<br />
מתי החלטת לנסות לאתר את הורייך הביולוגיים? <br />
<br />
<br />
"בפעם האחרונה לפני שמונה שנים". <br />
<br />
<br />
בפעם האחרונה? ניסית כמה פעמים? <br />
<br />
<br />
"כמה פעמים, אבל לבסוף התייאשתי". <br />
<br />
<br />
אני לא מבין, היה תיק אימוץ? <br />
<br />
<br />
"כן, היה. כשבאתי בפעם הראשונה לברר, הפקידה מצאה אותו מהר מאוד. זה מה שהיה חשוד בעיני". <br />
<br />
<br />
כמה מהר? <br />
<br />
<br />
"כמה דקות. הלכה והביאה אותו. כמה דקות. היא הסתכלה בתיק, אמרה לי שאמא שלי עלתה לבד מתימן ושאי אפשר לראות יותר, הכל בתיק מטושטש וקשה לקרוא. לא נתנה להביט בעצמי". <br />
<br />
<br />
וחזרת עוד כמה פעמים? <br />
<br />
<br />
"כן, כמה פעמים". <br />
<br />
<br />
ובכל פעם סירבו לתת לך לעיין בתיק? <br />
<br />
<br />
"כן. רק אמרו לי שאמי היתה ממוצא תימני, שעלתה לארץ לבד ב-1946. זה כבר נראה לי חשוד, איזה תימנייה עולה לבד לארץ". <br />
<br />
<br />
וזהו? זה כל מה שסיפרו לך מהתיק? <br />
<br />
<br />
"אמרו לי גם ששם אמא שלי היה מזל וששמי לפני האימוץ היה לאה סעדיה". <br />
<br />
<br />
פגשת אי פעם את הורייך הביולוגיים? <br />
<br />
"לא. אף פעם. וזה כואב לי מאוד". <br />
<br />
לאה סעדיה, על פי צו בית משפט שנמצא בידי, אומצה על ידי יעקב ורבקה חסיד ב-21 בנובמבר 1948: "נוסף לכך הנני מצווה שהקטנה האמורה לאה סעדיה תכונה מכאן ואילך טובה חסיד, בתם של יעקב ורבקה חסיד, וכי פנקס רישום הלידות יתוקן בהתאם לכך". <br />
<br />
החוק מתיר לפקיד הסעד לחשוף את תיק האימוץ בפני המאומץ. אם הוא מסרב לעשות זאת, המאומץ רשאי לערער על כך בבית המשפט. טובה ברקה לא ידעה זאת. <br />
<br /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-70574252055015050932016-06-28T01:40:00.004-07:002020-10-18T14:21:50.315-07:00יוסי גמליאל מחפש את אחיו יוחנן<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
הדיון על "ילדי תימן": "לא הראו להוריי שום גופה – והם קיבלו בהכנעה" - 21/06/2016<br />
<br />
<b>בין הדורשים בכנסת לפתוח את הפרוטוקולים בפרשה הכואבת היה גם יוסי גמליאל. אחיו יוחנן אושפז כשהיה בן תשעה חודשים, ולהורים אמרו שהוא נפטר. "אנשים שעלו לארץ קיבלו את המצב לא מתוך רצון", אמר בראיון לתכנית "חמש עם רפי רשף"</b><br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/eTXMibTRaxI" width="420"></iframe><br /><br /><div style="text-align: right;">
היום (שלישי) דנה הכנסת בדרישה לחשוף את הפרוטוקולים בפרשת "ילדי תימן", הפרשיה שהסעירה את המדינה בשנותיה הראשונות. בין האנשים שהופיעו בפני הוועדה בכנסת היה גם יוסי גמליאל, שמקווה לראות את אחיו שנעלם בבית החולים בגיל תשעה חודשים.<br /><br />
"בבית החולים קפלן אחי הרגיש לא טוב", סיפר גמליאל בראיון לתכנית "חמש עם רפי רשף", "משם העבירו אותו ל<b>בית החולים איתנים בירושלים</b>. הוא אושפז שם מספר ימים, וכשההורים שלי הגיעו לבקר אותו בבית החולים, אמרו להם שהוא נפטר, והם קברו אותו".<br /></div></div>
<div style="text-align: center;"><br /></div>
"הם ניסו לברר מה קורה, אם יש או אין גופה", המשיך גמליאל, "לא הראו להם שום דבר, אז הם חזרו הביתה וישבו שבעה. אנשים שעלו לארץ קיבלו עליהם ככל הנראה בהשלמה את המצב. לא מתוך רצון, אלא מתוך הכנעה".<br />
<br />
עוד סיפר: "ניסינו לאתר את קבורת אחי לפני כארבע שנים, לאחר פטירתו של אבי. הסבירו לנו שיוחנן היה קבור בחלקת ילדים, ובשנות ה-80 כיסו את אותה החלקה וקברו בה נפטרים אחרים. כך שבפועל לא יכולנו לגלות את הקבר ולהגיד קדיש".<br />
<br />
</div><div style="text-align: center;" trbidi="on"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiHTPXOrY0UNA538hH83sAYylCUnM-nlXOba41Ybg0Km5HQDDlQbljMUxuLlhF802gNgceWhtYMF9ovx5J_cAJ4sQlNKKToZmsxNCk0vXXy4O3ILbl_mD31F4eXS25fcCbBU51aM7KPqZ8/s1600/%25D7%2594%25D7%2593%25D7%2599%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%25A2%25D7%259C+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F.GIF"><img alt="הדיון על "ילדי תימן": "לא הראו להוריי שום גופה – והם קיבלו בהכנעה" - 21/06/2016" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiHTPXOrY0UNA538hH83sAYylCUnM-nlXOba41Ybg0Km5HQDDlQbljMUxuLlhF802gNgceWhtYMF9ovx5J_cAJ4sQlNKKToZmsxNCk0vXXy4O3ILbl_mD31F4eXS25fcCbBU51aM7KPqZ8/s1600/%25D7%2594%25D7%2593%25D7%2599%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%25A2%25D7%259C+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F.GIF" title="הדיון על "ילדי תימן": "לא הראו להוריי שום גופה – והם קיבלו בהכנעה" - 21/06/2016" /></a> </div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-50937088946282258632016-06-27T01:25:00.001-07:002020-10-18T14:19:29.894-07:00בועז שרעבי מספר על אחותו החטופה עדה <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
בועז שרעבי על אחותו החטפוה עדה - חדשות 2 יוני 2016 : "זה רודף אותי כל החיים... אני כל הזמו חושב עליה, אני מקדיש שמות על שמה, שבני עדי ייבדל לחיים ארוכים, קראתי לו עדי על שם עדה התאומה שלי...".<br />
"אמא שלי דיברה על זה עם כולם, אתי יותר כי אני הייתי האח התאום, כי אני התאום של עדה. ושאלתי: 'אמא מה קרה?' היא סיפרה לי את הסיפור... אמא שלי באה לבית חולים, היא משאירה שבעה ילדים בבית , אין לה זמן, ... אומרים לה:' גברת הילדה מתה קברנו לכי הביתה"... וחוזרת הביתה ומשלימה עם מר גורלה. אבל היא אמרה לי: 'עדה לא מתה, עדה לא מתה', הייתי הולך ברחוב מפנטז שאני אראה את עדה..."<br />
<br /></div><div style="text-align: center;" trbidi="on">
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/bt401WioguY" width="420"></iframe></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-31918412371766281642016-06-24T01:20:00.000-07:002017-12-27T01:46:18.885-08:00יתומי תימן - מאמר מאת יגאל משיח<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
יתומי תימן , <b>יגאל משיח</b> , 06/12/1996 , הארץ<br />
<b>מאות ילדים יתומים נשלחו לפני 50 שנה מעדן לישראל, ונקלטו על ידי עליית הנוער. המבוגרים יותר נבחרו לעבודה בקיבוצים ובמושבים, אחרים נשלחו לפנימיות. רובם השאירו בתימן אב או אם. עכשיו מתגלה קשר אפשרי בין סיפורם לבין פרשת היעלמם של ילדי תימן: מסמך פנימי של עליית הנוער, המתפרסם פה לראשונה, מגלה שהארגון הפנה ילדי עולים לאימוץ</b><br />
<br />
18.04.2016 <br />
יגאל משיח<br />
<br />
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 06/12/1996 <br />
<br />
במשך שנים הם היו בקושי הערת שוליים בפרשת ילדי תימן שנעלמו. מאות יתומים הובאו ארצה על ידי הסוכנות היהודית, אבל קורותיהם אינם כלולים בדו"חות של שתי ועדות החקירה הראשונות, שניסו לברר את גורל הילדים הנעדרים. שתי הוועדות התבקשו לאתר ילדים שהוריהם או קרוביהם הודיעו על היעלמם. היתומים, על פי הדעה הרווחת, היו מבוגרים מכדי להישלח לאימוץ, ולפיכך הצורה שבה נקלטו ופוזרו בארץ מהווה אולי פרק נוסף בתולדות הציונות, אבל אינה רלוונטית לחקירת הפרשה. <br />
<br />
כמה יתומים הועלו מתימן? המספר שננקב עד השנה היה כ-600. שמעון אביזמר, שליח הסוכנות למחנה העולים "גאולה" בחאשד שבדרום תימן בשנים 47'-48'', העיד באחרונה לפני הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן, וטען כי רק 300 יתומים הובאו ארצה על ידי עליית הנוער. אביזמר, שהיה מורם של היתומים במחנה, טוען בראיון ל"הארץ" כי בין יתומי המחנה שקובצו יחדיו לא היו תינוקות, "יתומי עריסה" בלשונו. איך זה ייתכן? אכן היו תינוקות שהתייתמו, הוא מאשר, אבל אלה היו מתי מעט ונמסרו לקרוביהם. כלל היתומים, לדברי אביזמר, שעשה רבות למען הטסתם ארצה בהקדם, היו ילדים וילדות בגילים 14-7, שאיבדו הורה אחד או את שני הוריהם במסע הרגלי הנורא מתימן לעדן, או במשך ההמתנה במחנה. <br />
<br />
בשבוע שעבר מצאתי באחד הארכיונים מסמך רשמי של רשויות העלייה, ובו מידע מפורט על מספרם של הילדים הממתינים בעדן לעלייה, על פי התפלגות הגילים, ובהם מאות יתומים. המידע כלול במברק ששלח הארי (צבי) ויטליס, מנהל הג'וינט במזרח התיכון, אל הוועד המנהל של עליית הנוער ב-21 באוקטובר 1948. כותרת המברק: הרכב פליטי תימן בעדן. <br />
<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZgTIJbLzpeO-aRHSbqIh0oNDwIMQ-7Vf3nt6PslHPZHuLJ9LZtifXubdy4MRpRFJJ9cT11nO3Cep_R3LWyUOrHQc2OWn4KL-_otyjcNVHcrvmRwTpvpm7zYaHolROFirpg9Bs7mRJanc/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+1.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt=" יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhZgTIJbLzpeO-aRHSbqIh0oNDwIMQ-7Vf3nt6PslHPZHuLJ9LZtifXubdy4MRpRFJJ9cT11nO3Cep_R3LWyUOrHQc2OWn4KL-_otyjcNVHcrvmRwTpvpm7zYaHolROFirpg9Bs7mRJanc/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+1.jpg" title=" יתומי תימן , יגאל משיח , 06/12/1996 , הארץ" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"> יתומי תימן , <a href="http://israsocial-news.com/category/%d7%99%d7%92%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97/" target="_blank"><b>יגאל משיח</b></a> , 06/12/1996 , הארץ</td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
<br />
להלן מספרי הילדים, כפי שהם מופיעים במברקו של ויטליס:<br />
<br />
עד גיל שלוש: 344.<br />
<br />
בין הגילים 199 :6-4.<br />
<br />
בין הגילים 633 :10-7.<br />
<br />
בין הגילים 643 :14-11.<br />
<br />
בין הגילים 183 :17-15. <br />
<br />
מתוך 2,002 הילדים, כתב ויטליס במברק, 222 הם יתומים בלי אב ואם; 336 יתומים בלי אם; 159 יתומים בלי אב. ובסך הכל 717 יתומים. <br />
<br />
במשך העבודה על סדרת הכתבות בעניין ילדי תימן, שהתפרסמו בשנה האחרונה במוסף "הארץ", התעוררה אצלנו שאלת היתומים והמשיכה לנקר. ועדת החקירה הראשונה לגילוי ילדי תימן כתבה בדו"ח שלה בשנת 1968, כי הוגשו לה 17 תלונות על היעלמם של ילדים במחנה חאשד, "אך מאחר שלא היתה כל אפשרות טכנית לחקור בדבר - עניין זה לא נחקר על ידי הוועדה". הוועדה השנייה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים, שהגישה את הדו"ח שלה ב-1994, בדקה 14 מקרים של ילדים שנעלמו בעדן. "לגבי שלושה מהם נתגלה בארץ מידע המצביע על פטירתם בעדן", כתבה הוועדה בדו"ח. "לגבי היתר לא הגיעה הוועדה לשום מידע". <br />
<br />
האם יש אפשרות שילדים אלה הוטסו ארצה כיתומים? ומה קרה למאות היתומים שנשלחו מתימן לישראל? לרובם היו קרובי משפחה חיים, לפעמים אפילו אם, או אב, או אחים ואחיות. האם מישהו התאמץ לאחד מחדש את היתומים עם משפחותיהם?<br />
<br />
האם ייתכן שהפעוטות נמסרו כאן לאימוץ? <br />
<br />
במשך חודשים רבים ניסיתי לאתר יתומים כאלה כדי לספר מפיהם את קורותיהם, ואגב כך לאמת או להפריך את ההשערה שיתומים בגיל הרך נמסרו לאימוץ. בסבב החקירה הראשון שוחחתי עם שליחים ופעילים רבים שהיו קשורים בעלייתם או בקליטתם של היתומים. איש מהם לא הצליח לסייע בשם, או בכתובת. פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, סיפרה כיצד שלחה יתומים תימנים אל מחנה של עליית הנוער בנתניה, אבל לא ידעה היכן בדיוק היה מחנה זה, כיצד נוהל, ומה היו מטרותיו. <br />
<br />
ממה שהצלחתי לברר אז, מחנה נתניה היה מחנה מעבר, שאליו נשלחו יתומים ממחנות העולים ברחבי הארץ, וממנו הועברו לקיבוצים, למושבים ולמוסדות חינוך דתיים וחילוניים. דברים שהזכיר בדרך אגב אחד המעורבים בפרשה, על שערורייה שנזכרה אז באחד העיתונים, הרימו את המסך. <br />
<br />
בדצמבר 1952 ביקר במחנה המעבר בנתניה כתב "הארץ" נתן דונביץ. באותה תקופה, כארבע שנים אחרי הטסתם ההמונית של יתומי עדן, עוד נותרו במחנה המעבר יתומים תימנים שלא נמצא להם פתרון של קבע. בכתבתו צייר דונביץ תמונה מזעזעת: ביתנים מלוכלכים, עירומים, חלונות חסומים בחוטי תיל, בתי שימוש פרימיטיביים, ילדים מסתובבים באפס מעשה בחולות. בין נוראות החיים במקום מנה דונביץ בטלה, הלקאות ברצועה להטלת משמעת, תגרות סכינים, איומים, גניבות ומעשי אונס. "הילדים היותר גדולים מאיימים על הילדים הקטנים", סיפר מנהל המחנה לעיתונאי, "ועושים בהם כחפצם, בקביעות, ללא הפרעה". <br />
<br />
דונביץ תיאר מחנה יתומים בסגנון שוק עבדים. מדי פעם היו באים למחנה שליחי הקיבוצים בחיפוש אחר ידיים עובדות. הם היו מסדרים את היתומים בשורות, כמו במסדר צבאי, ובוחרים את המתאימים להם, סלקציה לכל דבר. "הבחור, נציגו של אחד הקיבוצים, עבר בין השורות והורה באצבעו השלוחה על כל ילד חסון בעל הבעת פנים נבונה. ילדים אלה יצאו מיד או למחרת לאחת מנקודות היישוב בארץ. הנותרים חזרו מבוישים ומדוכאים אל צריפם האפור שבמחנה. הם התייצבו למסדר רכישה אחד, שני ושלישי. חודשים תמימים, שנה, שהו בקבוצות הצריפים הנקראות מחנה המעבר של עליית הנוער בנתניה". <br />
<br />
בארכיון הציוני בירושלים (ארכיון הסוכנות) לא נמצא כל חומר על מחנה המעבר בנתניה. חווה אהרוני, עובדת בכירה בארכיון, אומרת כי לא קיימים גם רישומים המעידים על משלוח חומר ארכיוני על מחנה זה לוועדת החקירה הממלכתית. <br />
<br />
את היתומים התימנים קלטה בישראל עליית הנוער. האם היתה עליית הנוער שותפה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן? מסמך שמצאתי לפני שבוע באחד הארכיונים מלמד בבירור על מעורבותה של הנהלת עליית הנוער בהפניית ילדי עולים לאימוץ. זהו תזכיר פנימי ששלחה חווה כוהן למשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, וכך נכתב בו: <br />
<br />
<b>"הנידון: אימוץ ילדים. </b><br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh9dg-4ee-uoW4B93u_SVkEOPiSQw4yNzMgHHYUfhsAAo94UNbxj7u46cAwZDKtxMHoi9hgcgLBud2zh3IJfSxHtX6tW9ItwmNSh962tuEsBcf7GJo2coUQ6t-gph5K25UeDcO_a2aFXgM/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+2.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="למעלה: שמעון אביזמר עם ילדי חאשד, בהם יתומים רבים. לא הצליח להיזכר ולו בשם של יתום אחד. למטה משמאל: שמעון אביזמר ב-1996. למטה משמאל: עובדיה טוביה, שליח בחאשד יואב רוקאס " border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh9dg-4ee-uoW4B93u_SVkEOPiSQw4yNzMgHHYUfhsAAo94UNbxj7u46cAwZDKtxMHoi9hgcgLBud2zh3IJfSxHtX6tW9ItwmNSh962tuEsBcf7GJo2coUQ6t-gph5K25UeDcO_a2aFXgM/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+2.jpg" title="למעלה: שמעון אביזמר עם ילדי חאשד, בהם יתומים רבים. לא הצליח להיזכר ולו בשם של יתום אחד. למטה משמאל: שמעון אביזמר ב-1996. למטה משמאל: עובדיה טוביה, שליח בחאשד יואב רוקאס " /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">למעלה: שמעון אביזמר עם ילדי חאשד, בהם יתומים רבים. לא הצליח להיזכר
ולו בשם של יתום אחד. למטה משמאל: שמעון אביזמר ב-1996. למטה משמאל: עובדיה
טוביה, שליח בחאשד יואב רוקאס </td></tr>
</tbody></table>
<br />
<br />
"בתשובה לשאלתך מהשלישי לחודש הנני לענות כדלקמן. עד כה סודרו מטעם מחלקתנו 12 ילדים וילדות לאימוץ. עולים חדשים בגיל 6-1 שנים. כן הועבר ממוסד ילדים בנהריה ילד בן 11. ילד בן שנתיים וחצי אשר אמו עלתה לארץ וטרם חתמה על כתב הוויתור מתחנך אצל המשפחה אשר הביאה אותו ארצה, מבלי שהדבר אושר סופית על ידנו. <br />
<br />
"הילדים הנמצאים בקיבוצי השומר הצעיר: 3. <br />
<br />
"במושבות: 7. <br />
<br />
בתל אביב: 3. <br />
<br />
"מצבם של כל הילדים משביע רצון בהחלט. יש להניח שמחלקתנו תאשר באופן חוקי את כל האימוצים בגמר תקופת הניסיון של שנתיים. רשומות במחלקתנו עשרות משפחות מובחרות ומתאימות לאמץ ילדים, אולם נודע להן מפינו שאין עתה מועמדים מתאימים לאימוץ, כלומר ילד עולה בגיל הרך. אם מחלקתנו תחליט למסור במקרים מסוימים ילדים עד גיל 12-10 שכבר מתחנכים במוסדנו ושואפים יותר לחינוך משפחתי (לא בצורת חלוקת ילדים למושב עובדים אלא בצורת חינוך ילד במשפחתו הוא) נוכל אחרי שיקול רציני לסדר מספר ילדים במשפחות מתאימות בעיר ובכפר, לטובת העניין". <br />
<br />
<br />
תאריך המכתב: 10.11.1948. אין בו אזכור מוצאם של הילדים שנמסרו לאימוץ, וגם לא מידע על מצבם החוקי: האם הם יתומים, נטושים, או שנמסרו לאימוץ חוקי על ידי הוריהם. <br />
<br />
<br />
לאה שלום: "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים. את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה" <br />
<br />
אז לאן נשלחו יתומי תימן? איפה הם היום? גם שמעון אביזמר, מהבקיאים בפרשה, מורם של היתומים בחאשד, לא הצליח בפגישתנו הראשונה לדלות מזיכרונו אפילו שם של יתום אחד. על המחנה בנתניה שמע, אבל לא היה ביכולתו להוסיף פרטים. אביזמר הציע להמשיך את החיפוש בקיבוץ נווה איתן, שאליו, למיטב זיכרונו, נשלחו יתומים רבים. כמו כן הפנה אותי אביזמר אל נסים גמליאלי, שהוא עצמו הכשירו להוראה במחנה העולים חאשד, ואל עובדיה טוביה, קצין העלייה הראשון במחנה חאשד מטעם הסוכנות. <br />
<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiKKcqnK4i0a0QcUWxE72bEqpg_EY9yEH4uJJgGgdTpo3HoYtSbqZOJEqnpRQrRjK7qOgC1dsjb7Ud7lpxH8q8E6cZRIcD3ZrAKw_bnDwjAXbtI9fsr9RNrMtYEEmq5OJzFNQcB_eYe18c/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+3.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="למעלה: לאה שלום, בתמונה ששלחה מהקיבוץ לשמעון אביזמר ב-1951. מימין: נסים גמליאלי, מורה בחאשד. משמאל: שמעון אביזמר עם כיתת יתומים בחאשד " border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiKKcqnK4i0a0QcUWxE72bEqpg_EY9yEH4uJJgGgdTpo3HoYtSbqZOJEqnpRQrRjK7qOgC1dsjb7Ud7lpxH8q8E6cZRIcD3ZrAKw_bnDwjAXbtI9fsr9RNrMtYEEmq5OJzFNQcB_eYe18c/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+3.jpg" title="למעלה: לאה שלום, בתמונה ששלחה מהקיבוץ לשמעון אביזמר ב-1951. מימין: נסים גמליאלי, מורה בחאשד. משמאל: שמעון אביזמר עם כיתת יתומים בחאשד " /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">למעלה: לאה שלום, בתמונה ששלחה מהקיבוץ לשמעון אביזמר ב-1951. מימין:
נסים גמליאלי, מורה בחאשד. משמאל: שמעון אביזמר עם כיתת יתומים בחאשד </td></tr>
</tbody></table>
<br />
יש הצדקה לדווח בקצרה על גלגולי החיפוש אחר היתומים מנקודת מוצא זו והלאה. הם עשויים ללמד משהו על שתיקתם התמוהה של עדי הראייה, שאותה היטיבה מאוחר יותר להגדיר הדסה מינס, מיתומות תימן שאותרו בסופו של דבר: "מה אני אגיד לך, התימנים צייתנים, לא אוהבים להתלונן, קצת גאווה וקצת פחד". בעלה, יתום גם הוא, שתיאר באוזני את התנסויותיו המשפילות בקיבוץ שדה אליהו, הוסיף באותה נשימה: "הבן אדם לא יורק אל הבאר ששתה ממנה". <br />
<br />
<br />
אבל זה היה כבר לאחר שאותרו כמה וכמה יתומים. בתחילת הדרך היו בידי שמותיהם של שליח ומורה, שנתן לי אביזמר. עובדיה טוביה, בכיר השליחים במחנה חאשד בעדן, חלה לאחרונה ואשתו תיווכה ביני לבינו. היא הציגה לו את שאלותי, כך דיווחה לי, אבל הוא אינו זוכר דבר. נסים גמליאלי, המורה מחאשד, זכר הכל חוץ משמותיהם של כמה יתומים, חניכיו, שלדבריו עד לאחרונה היה לו קשר איתם. כפיצוי הציע לי לשוחח עם שתי מורות אחרות של היתומים: מזל אחרק ומזל עדני. שתיהן, התברר, איבדו כל קשר עם היתומים. לא מזמן, סיפרה אחת מהן, נכחה בחתונה של אחד הבנים, אבל היא לא זוכרת, לא שם ולא כתובת. <br />
<br />
בקיבוץ נווה איתן הופניתי אל הארכיונאית דבורה בן צבי, שזכרה את היתומים במעומעם, לא יותר, אבל נזכרה שכמה מהם נשלחו לחוות הלימוד בנחלת יהודה. אולי שם. המנהל איבד קשר, אבל אולי המנהלן של בית ספר כנות, תושב בקוע. המנהלן הפנה אותי אל אחיו, שפעם היה בקשר עם יתומים רבים, והבטיח לעזור, אם יוכל. וככה זה נמשך ונמשך. <br />
<br />
שני היתומים הראשונים שאותרו, הרב של כפר טרומן וחבר קיבוץ יפעת, סירבו להתראיין. לרב היה סיפור מרתק, אבל בתום השיחה הזהיר אותי לא לפרסם מלה אחת: "לא כדאי, לא כדאי, שומר נפשו ירחק מפרסומת". חבר יפעת, לעומתו, טען ששכח הכל, למרות שהיה אז נער. כשכמעט נואשתי הציע לי אביזמר לשוחח עם יצחק קעטבי, לשעבר ראש מועצת קרית עקרון, איש עם קשרים בקהילה. קעטבי ביקש זמן לבדוק עם האנשים. לאחר כמה ימים צילצל ומסר לי את שמה של צביה יששכר מקרית עקרון. <br />
<br />
זה היה קצה החוט, ומאז ראיינתי שנים-עשר יתומים. סיפורי רבים מהם משקפים את הפער הטראגי בין חלום שיבת ציון, מלא הפאתוס, שהוליך אותם באלפיהם, יחפים במדבר, למחנה "גאולה" בדרום תימן, לבין מה שאירע להם בישראל, נשחקים בגלגלי הגאולה. <br />
<br />
"הלכנו בלילות", מספרת צביה יששכר. היא היתה אז ילדה בת חמש. החולים רכבו על חמורים, הבריאים צעדו, גם הילדים, כל מי שהיה מסוגל ללכת. כאשר נקרעו הסנדלים והנעליים, הם המשיכו יחפים. הזקנים והחולים רכבו עד שנשדדו הבהמות או נפלו מאפיסת כוחות, וכשמתו הבהמות מתו גם החולים ונקברו בחול. "פחדנו מהשודדים, פחדנו מהשלטונות, פחדנו ממלשינים. לעולם לא ידעת מי ילשין עליך, מי ראה אותך הולך בלילה וסיפר, או מי שמע את הילדים במחבוא משחקים". <br />
<br />
בצעדה הארוכה מעיירת הולדתה מודן תקפו אותם כמה פעמים. לפעמים אנסו את הנשים ולפעמים לא. הפשיטו אותם, התעללו בהם, ביתקו את הבגדים בסכינים בחיפוש אחר כסף, איימו לשחוט את הילדים לעיניהם אם לא יגלו, וכשהסתלקו עם השלל - הבהמות שלא מתו, התכשיטים, שקי הקמח והכסף - היה עליהם להמשיך כמו שהם, על בטן ריקה. "לעולם לא ידעת מאיפה יצוצו המלשינים והשודדים", היא מספרת. "במקומות המחבוא, ביום, היו המבוגרים קוברים את הילדים בחול, שלא יתרוצצו וירעישו". <br />
<br />
המסע הזה לעדן ארך חמש שנים, מעין יציאת מצרים. מפעם לפעם עצרו בעיירות ידידותיות והתחבאו אצל יהודים כדי להחליף כוח. אחרי ששדדו אותם היה צריך להתארגן מחדש, להחלים, לאגור צידה חדשה לדרך, כלי בישול, בגדים וקמח. "בעיירות, היכן שלא פחדנו שיסגירו אותנו, היתה אמא יוצאת לעבודה כדי להחזיר כסף שלוותה לקניית מזון". בעיירה אחת נתקעו שנתיים עד שהתאוששו וחסכו קצת כסף. אביה היה אז כבר חולה מאוד. אחדים נואשו וחזרו. <br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhoOtj6cMy2YcDePHLHvOrrMoZodaX6UIOuX3P28_PYypIWDBYUsswS1vCw4iOxFzMFJ46qGoaHD_zw8LRf5C9c2eq6hp3nzybnP92EgHWIGNfxIhKv8EM-2qzbh0-it3xYThMw512smkw/s1600/%25D7%2596%25D7%2595%25D7%2592+%25D7%2599%25D7%2594%25D7%2595%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2591%25D7%25A2%25D7%2593%25D7%259F+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+1949.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt="זוג יהודים בעדן, תימן, 1949 דוד אלדן / לע"מ " border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhoOtj6cMy2YcDePHLHvOrrMoZodaX6UIOuX3P28_PYypIWDBYUsswS1vCw4iOxFzMFJ46qGoaHD_zw8LRf5C9c2eq6hp3nzybnP92EgHWIGNfxIhKv8EM-2qzbh0-it3xYThMw512smkw/s1600/%25D7%2596%25D7%2595%25D7%2592+%25D7%2599%25D7%2594%25D7%2595%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2591%25D7%25A2%25D7%2593%25D7%259F+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+1949.jpg" title="זוג יהודים בעדן, תימן, 1949 דוד אלדן / לע"מ " /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">זוג יהודים בעדן, תימן, 1949 דוד אלדן / לע"מ </td></tr>
</tbody></table>
<br />
אחרי שהתארגנה שארית הקבוצה יצאו שוב לדרך, ברגל. צביה צעדה לצד אמה. אביה החולה רכב על חמור. "היה קשה לצעוד ככה ימים וחודשים. הקבוצה היתה מגיעה למקום המחבוא, מערה או נקיק, מקוששת עצים, מבעירה אש, גומרת לאפות, ואמא ואני עוד צועדות". בקעטבה, ליד גבולה של דרום תימן, שהיתה אז מושבה בריטית, מצאה הקבוצה מערה ענקית ונכנסה לגור בה, כל אלה שנותרו, עדיין כמה מאות אנשים. הם חשבו שיגורו במערה חודש-חודשיים עד שיאותרו מבריחי גבול בטוחים, ונתקעו בה שנתיים. <br />
<br />
בתחילת החיים במערה התגוררו בה כמה מאות, חלק ישנו בחוץ בקור, בגלל הצפיפות. המערה הפכה למין קומונה. הפליטים ניהלו בה חיי משפחה, אהבו, התקוטטו, חלו ומתו, מחצלת בצד מחצלת. הדודים שלה, שהיו חרשי ברזל, הקימו נפחייה, התחילו לשרת את הכפריים בסביבה ועשו כסף. עם הזמן החלה המערה להתרוקן. משפחות עזבו לחפש פרנסה ומזון ולא חזרו. היו שנואשו מההמתנה ומהרעב הנצחי ויצאו למסע הארוך חזרה. הפרידות היו כואבות, אבל לנותרים במערה רווח מעט. <br />
<br />
למערה היה פתח אחד: המיוחסים גרו ליד הפתח ונשמו טוב; הפחות מיוחסים גרו בפנים. "היה מחניק וקשה אבל היתה לנו תרבות דיור", מספרת צביה יששכר. "אלה שגרו ליד הפתח לא חסמו אותו לעולם, כדי שייכנס האוויר. התנורים היו ליד הכניסה והיינו מבשלים לפי תור. כשנשברה משפחה ועזבה, תפסה את מקומה ליד הפתח המשפחה הבאה בתור. רוב הזמן היינו רעבים". אחותה נפטרה במערה. "אני כל כך רעבה, אחותי", היא אמרה ומתה. <br />
<br />
במשך שתי השנים במערה ניסו כמה פעמים להסתנן לעדן. חסכו כסף, מצאו מבריח גבול ערבי והפקידו בידיו את הנשים והילדים. הגברים נשארו במערה. "טיפסנו כמו עזים והחלקנו כמו בני אדם, וכל ניסיון הסתיים כמו קודמו: פתאום נעמדים לפנינו כמה ערבים חמושים, שודדים אותנו והמדריך נעלם". <br />
<br />
הזיכרון המר הזה מעלה בפיה משום מה טעם אגסים מתקתק. בחור אחד, שמעון, סחב על גבו כל הדרך שק אגסים בשל, הר אחרי הר. אמרו לו שבישראל אין אגסים. השודדים משום מה הניחו לאגסים, אפילו לא שיספו בסכיניהם את השק. כל הדרך חזרה למערה אכלו אגסים. <br />
<br />
לפני הבריחה המוצלחת לעדן נותרו במערה לא יותר מחמישים בני אדם. השאר התפזרו, או מתו. המסע האחרון ארך שבעה ימים, כמו בסיפורים תנ"כיים. אביה יצא כמה ימים לפניה על חמור. אמה נשארה במערה לטפל בדודים שחלו וצביה הופקדה בידי מבריח הגבול הערבי עם שאר הנשים והילדים. היא היתה בת שבע, אבל כבר הבינה שאולי לא תראה יותר את אמא, פרידות היו דבר שכיח. מבריח הגבול הערבי היה הפעם איש טוב, אחראי, רחמן, "בצבע שלנו", מעירה צביה. אבל גם ניסיון בריחה זה, האחרון, היה מלא פגעים. באחד הלילות הגיח מהאפלה גבר שחור ענק, מבהיל, והערבי עצר בו והתמקח על נפשם. הענק חיטט בצרורות, מצא את המזון והתיישב מולם לאכול, טורף ומביט בילדים. אכל והסתלק. <br />
<br />
אחר כך הגיע תור השודדים. המבריח הערבי ניסה להתמקח גם איתם וחטף מכות. הם הפשיטו את הילדים הבוכיים, חתכו את בגדיהם ואחרי שעזבו המשיכה השיירה בצעדה, כמה מהילדים עירומים, בלי מכנסיים. ביום הרביעי למסע, לנוכח אורות העיירה לאחג', מעדה צביה בעייפותה אל תוך חריץ באדמה החרבה, ילדה רזה, עור ועצמות. האדמה החלה להתמוטט עליה והיא פחדה לקרוא למבריח, שמא תסגיר את הבורחים - העיירה היתה בטווח שמיעה. ניסתה להיחלץ, אבל החריץ סגר עליה כמו צבת. <br />
<br />
אחרי נצח שמעה את הערבי מחפש אותה בקריאות חרישיות, "יהודייה, יהודייה".<br />
<br />
הוא מנה את חברי הקבוצה, נוכח בחסרונה, וחזר לחפש. "מאז אני הולכת רק באמצע הטור", מצחקקת צביה. בלילה האחרון נפרדו הבורחים זה מזה. המבריח תיאר להם בדיוק איפה יושבים היהודים והסביר שאת הלילה האחרון רצוי לעשות אחד אחד, שאם ייתפסו - לא ייתפסו כולם. "כל הלילה הלכתי בחולות, ילדה בת שבע. לקראת בוקר נכנסתי לעיירה זריבה והלכתי לכיוון הרובע היהודי על פי הנחיות הערבי. פתאום מגיח מאחורי החומה ערבי רזה אחד, גבוה ושחור, כמו לילה, מנחית לי סטירה אדירה ומסתלק, בלי מלה. הלכתי מתייפחת, המומה, ככה מצאו אותי. הדודה שלי סיפרה אחר כך שפגשתי במשוגע המקומי, רשע שאוהב להכאיב לילדים". <br />
<br />
אביה, שחצה את הגבול על חמור כמה ימים לפניה, אושפז בבית חולים. "האוכל לא היה כשר בבית החולים ודודתי היתה מבשלת לו. אני הייתי מביאה לו את האוכל פעם ביום. בדרך היו אורבים לי ילדים ערבים ומתעללים בי. הם מכים ואני מגוננת על האוכל, יום יום. הכרתי כל פינה בדרך הייסורים, ידעתי מאחורי איזו חומה יופיעו להחטיף". <br />
<br />
יום אחד נכנסה עם האוכל וראתה על פני אביה את אשמדאי. בהבעה זו הסתלקו לעיניה במערה עשרות חולים. "רצתי לספר לדודתי והיא אמרה 'שטויות, ילדה, מה את יודעת על חיים ומוות'. אמרתי לה, דודה, זה לא הגוסס הראשון שמסתלק לעיני, אבא הולך למות. אני יודעת איך מתים. הוא נפטר ואני הרגשתי רווחה עצומה. כל כך נמאסו עלי המכות שהייתי חוטפת יום יום בדרך אליו. הדודה שאלה מדוע אני לא בוכה, ולא יכולתי לספר לה. איך אספר לה: אבא מת וכולי הרגשת הקלה. עד היום אני מתמודדת עם האשמה. הייתי ילדה, כאב לי, הערבים היו מכים ברשע, מחכים לי, מרביצים וצובטים, יום יום". <br />
<br />
סעדיה ישורון: "אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים, אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו" <br />
<br />
חממי גמליאל: "בכפר גנים לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים" <br />
<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgyjK5YuZeKoYC3A29G2UAFVNd8GM5J3c1jcXfsUMdGyl-lOkGQl3QMdB93YeTzCoHNnRgsWQjFc9ku8Hzj3nGM8DJX9BMs5UE8K9d5eaTgdoMmM1OJzul-61FVS_WyQfvmKrXSfjuOgyg/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+4.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt=" מימין לשמאל: חממי גמליאל וסעדיה ישורון יואב רוקאס " border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgyjK5YuZeKoYC3A29G2UAFVNd8GM5J3c1jcXfsUMdGyl-lOkGQl3QMdB93YeTzCoHNnRgsWQjFc9ku8Hzj3nGM8DJX9BMs5UE8K9d5eaTgdoMmM1OJzul-61FVS_WyQfvmKrXSfjuOgyg/s1600/%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259E%25D7%2599+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%259F+4.jpg" title=" מימין לשמאל: חממי גמליאל וסעדיה ישורון יואב רוקאס " /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"> מימין לשמאל: חממי גמליאל וסעדיה ישורון יואב רוקאס </td></tr>
</tbody></table>
אחרי שהוקם המחנה בחאשד העבירו לשם את היתומים וריכזו אותם ב"רחוב" אחד, כדי שיהיה קל יותר להאכיל אותם. רבים היו על סף מוות מרעב. יותר מאלף יתומים רוכזו שם ב"רחוב היתומים", מחצלת אל מחצלת. כשנשבה הרוח מהמדבר היה עובר מישהו ומכסה את הקטנים במחצלות מפני החול, שורה ארוכה. היתומים זכו לאכול; הזקנים שהושארו בזריבה מתו ברעב. <br />
<br />
בחאשד היתה צביה שנתיים. היא פגשה שם את השליחים עובדיה טוביה ושמעון אביזמר. על שניהם היא מספרת באהבה רבה, וכמוה שאר היתומים שרואיינו. טוביה לימד מוסיקה. אביזמר הכשיר מורים. מי שהגיע לרמת עברית סבירה נעשה מורה לאחרים. בגיל 11 כבר היתה מורה למבוגרים. <br />
<br />
ב-25 בינואר 1949 הטיסו אותם ארצה, היתומים תחילה. "התחלנו לטוס עם השקיעה וראיתי את הכוכבים גולשים עלי וכולם צעקו, 'יא, הכוכבים זזים'. כשנחתנו בלוד ירד גשם. ראינו את הישראלים עובדים בגשם ואמרנו, הגענו לארץ של ענקים. הם הגיעו מהשדות להסתכל בנו והתחלנו לשיר להם שירים עבריים שלמדנו במחנה, 'אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות' - הם מסתכלים בנו ואנחנו שרים להם בעברית, שיר אחרי שיר, והגשם יורד עלינו. חילקו לנו תה ודובשניות והכניסו אותנו לאוטובוסים. זו היתה הנסיעה השנייה שלי במכונית. מהמחנה בחאשד לשדה התעופה בעדן נסענו בלילה, כיסו אותנו בברזנט ונסענו בחשכה, בעמידה. האדמה רעדה תחתינו והנמוכים תפסו במכנסי הילדים הגדולים, לא למעוד. הפעם ישבנו. נסענו ביום בין אקליפטוסים גבוהים והילדים צעקו, יא, תביטו, העצים נוסעים". <br />
<br />
<br />
אחרי שלושה חודשים במחנה עתלית העבירו אותם למחנה המעבר בנתניה. את המחנה שתיאר העיתונאי דונביץ ברשימתו היא מגדירה מסלקה, שוק עבדים. כאן התחילה ההתפכחות. "אחרי כמה חודשים חילקו אותנו לקיבוצים ולפנימיות של עליית הנוער". אותה שלחו לעיינות, פנימייה חילונית ליד בית עובד, לאחר שהבטיחו להם שהאוכל שם כשר. "למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. היינו חברה נפרדת, לא היתה התערות חברתית. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה. היו תגרות בין הבנים שלנו, התימנים, לישראלים. כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים. הבנים הישראלים לא התייחסו אלינו, לא לכבודם. במשך שלוש שנים בפנימיית עיינות לא דיברתי מקרוב אפילו עם בן ישראלי אחד". <br />
<br />
בעיינות, היא חושבת, התחילה שטיפת מוח פוליטית, מפא"יניקית, מכוונת להליכה להתיישבות. "אחת המורות הבכירות כינסה פעם את המורים שהחלו ללמד אותנו אנגלית, ושטפה אותם. בשביל מה אנגלית, מה יעשו עם אנגלית בקיבוץ". מדריך הקבוצה היה קורא להם כל יום מעיתון "דבר". עיתונים אחרים לא היו. דוד בן גוריון הועלה למעמד אל, מייסד המדינה, המנהיג הגדול, הכל קרה בזכותו. לימדו אותם את "האינטרנציונל", שיננו ושיננו עד שזכרו את המלים בעל פה, ילדים תימנים, בני הורים דתיים, פליטי מערות. <br />
<br />
"האינטרנציונל הלך תמיד עם התקווה, בכל טקס בעיינות", היא מספרת. "את השם בגין לא שמעתי שם מעולם. לא בגין ולא דמויות פוליטיות אחרות. רק בן גוריון. כל הטוב קרה לנו בזכותו, בן גוריון גואל התימנים". המנהלת היתה עדה פישמן, אחותו של הרב יהודה מימון, מנהיג תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון. הובטח לתימנים שהמטבח כשר אבל הרב מימון, ליתר ביטחון, היה מבקש שמנת הישר מהמחלבה. היתה שמורה לו שם צנצנת פרטית, רק שלו. כשהיה בא לביקור היו מזעיקים את צביה להביא לו שמנת. "'זו שהתחילה להביא לי שמנת, שתמשיך', הוא אמר לאחותו בנוכחותי. שלוש שנים, פעם בשבוע, הייתי מגישה לו שמנת מהמחלבה, בכוס שלו, זכות גדולה". <br />
<br />
<br />
בעיינות, לדעתה של צביה יששכר, הכשירו כוחות עבודה לקיבוצים. "יום אחד הגיעו כמה קיבוצניקים חסונים ממנרה. שישה בחורים יפים. הם הסתובבו קצת במועדון, בין הבנות, בחנו אותנו, והלכו בלי מלה. לא נראינו להם". מאחר שלא נבחרו על בסיס אישי, הוחלט לשלוח אותם להכשרה במרוכז. מי שהתנגד סולק בגסות. "הייתי ביחסי אהבה עם בחור אחד, גדול ממני. הוא לא רצה לצאת לקיבוץ. מה עשו, גירשו אותו מהקבוצה כדי שלא ישפיע עלי ועל אחרים. גם הוא היה יתום. שלחו אותו העירה לגור עם איזה דוד רחוק, שלא ירעיל את האווירה". <br />
<br />
בסופו של דבר הגיעה הקבוצה לנווה איתן שבעמק בית שאן. הזוגות התחתנו, והנשואות לא גויסו לצבא. מי שהיו לה קרובי משפחה, נמצא לה איכשהו שידוך. השאר נותרו במשק. "הייתי בת 15, הצעירה בין הבנות. אמרו שאני משתמטת מהשירות, שאני יותר מבוגרת, והוחלט לשלוח אותי לגינקולוג שיבדוק. הלכתי. הוא אישר שאני בת 15". <br />
<br />
בנווה איתן, מספרת צביה יששכר, שררה אווירה עכורה של התנשאות. "עבדנו עם חברי המשק אבל אכלנו לבד, בפינה מרוחקת שלנו, רק היתומים, כמו מצורעים, חלילה ידברו איתנו. ישבנו בפינה וגרנו בשולי הקיבוץ, במרחק בטוח ממגורי החברים. חברה שעבדה בלול סיפרה שהקיבוצניקים שוחטים במו ידיהם, והפסקנו גם לאכול בשר". יום אחד ארזה את מזוודתה ונמלטה לאמה בקרית עקרון. היא לא אמרה מלה לאיש. קמה וברחה, ילדה בת 15. איש לא ראה אותה בצאתה, איש לא חיפש אחריה אחר כך. <br />
<br />
שוחחתי עם עוד 11 יתומים ויתומות. הרבה מהסיפורים דומים. איש מהם לא נשאל לאן הוא רוצה ללכת, גם לא היתומים היותר מבוגרים. לעתים הפרידו משפחות. "חילקו אותנו על פי מכסות בין דתיים לחופשיים", מספרת לאה שלום. "את אחי שלחו לפנימייה של דתיים בכפר חסידים ואותי שלחו לעיינות. לא שאלו. הוחלט מלמעלה. לא ידענו לאן הולכים. הגעתי, ומצאתי את עצמי בעיינות".<br />
<br />
"פיזרו אותנו במוסדות ולא שאלו", מספרת מזל שחם. "אותי שלחו לשפיה. עד שהגעתי לשם לא ידעתי לאן מסיעים אותי. את אחותי שלחו לכפר חסידים. לקחו, שלחו וזהו".<br />
<br />
"הגענו למחנה המעבר בנתניה שלוש אחיות", מספרת כוכבה חדד. "היינו יחדיו עד שהתחילו למיין ולחלק. אני נשארתי במחנה. את שתי אחיותי העבירו לכפר הנוער שפיה". <br />
<br />
<br />
<br />
צביה יששכר: "בפנימיית עיינות למדנו עם הישראלים אבל לא גרנו איתם. הם הביטו בנו בהתנשאות, מגבוה, כינו אותנו בשמות, קראו לנו ערבים, בדואים, פרימיטיבים" <br />
<br />
"אלה שהיה להם מזל נשלחו למקומות דתיים", טוען סעדיה ישורון. "אלה שלא היה להם מזל הלכו לאן שהובילו אותם. עליית הנוער של הדתיים ועליית הנוער של החילונים התחלקו בנו". <br />
<br />
הדסה מינס הגיעה ארצה בסוף 1946, באונייה. כמה עשרות יתומים ובהם גם תינוקות בגיל שנתיים, ועל כולם מופקד מדריך אחד. באונייה ריחמו הנוסעים על הזאטוטים, טיפלו בהם והאכילו אותם. מה קרה לזאטוטים הדסה לא יודעת. הם הגיעו ארצה ומאז לא ראתה אותם. לנמל חיפה, היא מספרת, באו משלחות מכל המפלגות להתחלק בייבוא. אז לא הבינה זאת, אבל כעבור שנים, במבט לאחור, הבינה שהתרחשה שם חלוקה. <br />
<br />
תימני אחד, ותיק בארץ, לא הניח לשלוח אותן למוסד חילוני. כך הגיעה עם אחיותיה ל"אחוזת שרה" בבני ברק. הן לא ידעו מה מחכה להן, בין החניכות. "ראינו אותן כולן יפות ולבנות ואנחנו שחורות. מהבושה ישבנו כל היום להתרחץ. המדריכה, פולנייה מאירופה, צחקה עלינו. אפילו תתרחצו כל החיים לא תחליפו את הצבע, ככה היא אמרה. אחר כך באו שוב מהמפלגות. אלה שהיו מבינות אמרו להם, אפילו נמות לא תחלקו אותנו למוסד חילוני. עמדנו על שלנו ושלחו אותנו לשדה אליהו".<br />
<br />
גם בשדה אליהו, קיבוץ דתי בעמק בית שאן, ציפה להם מפח נפש. לדעת הדסה הובאו לשם ככוח עבודה, לא כשווים, ומשום כך לא העניקו להם הכשרה מקצועית, שלא יסתלקו; "רצו שנישאר בעבודות השחורות שלהם". את בעלה שלום, גם הוא יתום, פגשה שם בקיבוץ. שלום עדיין איש מבוהל מאוד, חשדן. פעם אחר פעם הוא שואל אותי בשביל מה הראיון. קל לדמיין עד כמה כנוע ומבוהל היה אז, כשהועלה ארצה, נער יתום בין אדונים. <br />
<br />
<br />
ממי אתה חושש כל כך, שאלתי, הרי עברו מאז חמישים שנה. ושלום עונה לי שלא יפה לירוק אל הבאר שממנה שתית, קלישאה כל כך מוכרת מעשרות שיחות עם מרואיינים תימנים. את קורותיו בתימן שלום נלהב לספר, על קורותיו מאז העלייה הוא מדבר באי חשק. אבל איכשהו, בין המריחות, מצטיירת תמונה, כמעט בניגוד לרצונו. <br />
<br />
<br />
"הם היו המנהלים ואנחנו העבדים. לא לקחו אותנו לשם שמים, לגדל אותנו כמו את הבנים שלהם, שווים בין שווים. לקחו אותנו לעבודה שחורה. לפזר רעל בפלחה, לרפת, למסוק בעונת הזיתים, לקטוף בעונת התמרים, למכבסה, לבריכות הדגים. מקצוע לא לימדו אותנו, בשביל מה ישקיעו בנו שנברח אחר כך. היה צנע בארץ. את השוקולד שקצבו לנו נתנו לילדים שלהם. לנו נתנו לחם וריבה". <br />
<br />
שלום הסתלק משדה אליהו והועבר על ידי עליית הנוער לכפר גנים, פנימייה קטנה ומוזנחת בפתח תקווה, בהנהלת הרב צביק, ששאף כל הזמן להרחיבה. צביק קיבל תשלום לפי מספר התלמידים. "שאלו את צביק למה רצית תימנים", מספר שלום מינס, "והוא הסביר שלתימנים אין דרישות, צייתנים". בהקשר זה נזכר פתאום מינס במחנה המעבר המסתורי בנתניה ומאשר את מיתוס שוק העבדים. "באו מהקיבוצים למחנה בנתניה וביקשו, זה רוצה עשרים, זה רוצה שלושים". <br />
<br />
חממי גמליאל, יתום אחר, נשלח גם הוא לכפר גנים. הוא שהה בפנימייה שנתיים, עד 1948. "במלחמה היה קשה. מי שהיה לו קרוב משפחה והתמזל לו, הלך לגור אצל הקרובים. היו באים, מדברים עם צביק ולוקחים את הילד. זה כל מה שהיה צריך לעשות. במלחמה זנחו אותנו. נשארנו עם כמה זקנות, קרוב ל-250 ילדים. לא היתה שמירה בלילה. המורים היו מגיעים רק בשעות הבוקר. לא היה אב-בית, לא היה עם מי לדבר, לא טיולים, לא משחקים, כלום. שטפו לנו את הראש בגמרא מהבוקר עד הערב, לימוד היה שינון. לימוד משעמם בעל פה, ללא קץ, על בטן ריקה. רוב הזמן היינו רעבים. אכלנו לחם ותפוזים שקטפנו בפרדסי הסביבה. היינו משועממים, נואשים ורעבים. על העתיד לא דיברו בכלל". <br />
<br />
סעדיה ישורון, יתום אחר, שהה בגן העדן הזה תשע שנים, מגיל עשר עד גיל 19.<br />
<br />
לא היתה לו משפחה. הוא אינו מתלונן, להיפך, היה לו מזל, הרי שלחו לאן שהתחשק להם. הוא, בן רב, הגיע למוסד דתי. <br />
<br />
כותבת תקוה אירם ב-18 באוקטובר 1950 אל דוד אומנסקי, מראשי עליית הנוער: "ביום שלישי 17.9.50 ביקרתי במוסד ומה הופתעתי כאשר הגיעו 29 ילדים מנתניה. פרט לחדרים ריקים, מיטות ומזרונים, אין כל סידורים במקום עבורם. במוסד נמצאים 150 ילדים (חלק נשלחו על ידי משרד הסעד ופרטיים). עם כל הילדים עובדים רק מדריך אחד ושתי מטפלות. עכשיו על המדריך היחיד לדאוג לסידור הילדים החדשים. אני מבקשת להוציא מיד את הילדים שהגיעו למוסד ודורשת לברר מיד איך ייתכן שנשלחו ילדים לתנאים לא תנאים, ממחנה נתניה ששם המצב טוב לאין שיעור מהמצב במוסד הרב צביק". <br />
<br />
ב-29 באוגוסט 1952 ביקר ד"ר ביניש במוסד הרב צביק וכתב דו"ח למנהל השירות הרפואי: "המוסד נראה כמו אחרי שדה קרב. המיטות זרוקות לא רק בחדרים, אלא גם בחצר. הילדים מתאוננים שבגלל הפשפשים הם לא יכולים לישון בבתים. סירחון של בתי שימוש מלוכלכים שקשה לתארו נדף על פני כל החצר. גם המקלחות מלוכלכות ביותר, ואיני יכול להבין איך בני אדם יכולים לחיות בסביבה כה מלוכלכת. בחוזרי פגשתי את המדריך של המוסד שביקש ממני לבוא פעם נוספת כדי לשנות את דעתי על המוסד". <br />
<br />
חצי שנה אחר כך שלח מנהל השירות הרפואי את ד"ר ביניש לביקור חוזר בפנימיית היתומים של הרב צביק. "הרושם הכללי של המוסד רע מאוד", מדווח ד"ר ביניש. "המצב בצריפים וגם בבית הגדול מעורר דאגה בגלל הלכלוך. קליפות של תפוחי זהב, ניירות מלוכלכים וקופסאות שימורים ריקות מצאתי מפוזרים בכל השטח ואפשר היה למצוא צואה במקומות הלא נכונים. למרות הכל אמר הרב צביק, שורר ניקיון למופת במוסדו וכל מה שראיתי לפי דבריו, רק במקרה. מה שנוגע לסידורים של בתי שימוש ומקלחות מתחת לכל ביקורת, ויש רק מה להוסיף שילדי המוסד משתמשים עכשיו בבית מרחץ שמרוחק בערך קילומטר מהמוסד. בזמן ביקורי גם בית המרחץ היה מלוכלך מאוד. הסברתי לרב צביק שהמצב הסניטרי במוסד אינו ראוי לדיור בני אדם, והרב צביק ביקש אותי לבוא בפעם אחרת כדי לראות שהכל בסדר גמור, אולם הסיפור הזה כבר ידוע לי מביקורי הקודמים. אני מוכרח לציין שאני מודאג מאוד לבריאות ילדינו במוסד הנ"ל". <br />
<br />
שלום מינס, חניך המוסד, אישר את הדברים. "מבחינת ההיגיינה זה היה זוועתי. היינו ילדים, לא היה איכפת לו. היינו עושים את הצרכים ובית השימוש היה נסתם. ואז, או שזה יצא החוצה או שזה נכנס לצריף". <br />
<br />
בארכיון הציוני מצאתי מכתב של ילד קטן בפנימייתו של הרב צביק. המכתב, על דף מחברת, נכתב בעיפרון, באותיות עקמומיות, מהססות, קריאת "הצילו" בנוסח פתק בבקבוק שהושלך אל הים על ידי יתומי סערה. "לכבוד הנהלת עליית ילדים ונוער", כתב הילד. "אני רוצה להודיעכם בזה שהאחות שלנו לא מטפלת באף חולה והיא מכניסה את הילדים לבית חולים ולא נותנת לנו אף רפואה. ואנחנו עד עכשיו, זה שמונה ימים, ולא נתנו לנו אף רפואה וזה מה שרצינו להגיד, ושלום מכל החברים". <br />
<br />
<br />
מי ששמר את המכתב צירף גם את מעטפתו: חומה, זעירה, מתאימה לילדים. את הכתובת כתב השולח באותו עיפרון, ולצידה הוסיף "דחוף" באותיות מעוגלות של כתיבה תמה. היה חשוב לזאטוט שתובן המצוקה. <br />
<br />
* * * <br />
<br />
ילדים אלמונים <br />
<br />
מסכת השתיקות, ההכחשות, ההתחמקויות והשקרים שבהם נתקלתי בחיפוש אחר יתומי תימן, הזכירה לי את המירוץ המטורף אחרי הילדים שהועברו למוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. הורים רבים טענו שילדיהם נעלמו לאחר שהועברו למוסד זה, ובדו"ח ועדת החקירה הראשונה מופיע המוסד כתחנת מעבר מרכזית בתרשים הנקרא "תנועת ילדי תימן הנעדרים". <b><a href="http://israyaman.blogspot.co.il/2014/12/wizo.html" target="_blank">בכתבה החמישית בסדרה </a></b>(מוסף "הארץ" 12.1.96) התפרסמו הכחשותיו של שמעון שרשבסקי, מי שהיה מנהל המוסד במשך 40 שנה. "מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי", אמר שרשבסקי, "מעולם לא שמעתי על אימוץ". <br />
<br />
שלושה שבועות אחר כך התפרסמה כתבה שבמרכזה <a href="http://israyaman.blogspot.co.il/2014/12/2296.html" target="_blank"><b>שיחה עם אליזבט (רלה) בן-יעקב</b></a>, שהיתה האחות הראשית במוסד "אם וילד". היא אישרה שלמוסד נשלחו גם ילדים תימנים. "במקרה שההורים נעלמו ולא היה למי להחזיר את הילד, היתה נכנסת לתמונה העובדת הסוציאלית ומעמידה את הילד לאימוץ", אמרה. <br />
<br />
איפה נמצאים תיקי המאומצים? בדו"ח ועדת שלגי מ-94' (הוועדה לבירור גורל ילדי תימן הנעדרים) נכתב כי התיקים של מוסד "אם וילד" הועברו ל"בית גנזים" ברחובות. בית גנזים, כפי שהתברר לנו כבר בפברואר, בעת ביקור במקום, אינו ארכיון ציבורי פתוח לקהל. למעשה זהו שמה של חברה פרטית, המשכירה שטח אחסון במחסניה. מי שרוצה לעיין בתיקים, נמסר לנו אז מהנהלת החברה, צריך לקבל את אישור הארגון המאחסן, במקרה הזה הנהלת ויצ"ו. <br />
<br />
ערגה ברגרזון, שעובדת בהנהלת ויצ"ו משנות ה-50, אמרה לי אז שהתיקים נלקחו על ידי ועדת החקירה. עברו מאז חודשים רבים, עד שהתפנה החוקר היחיד של הוועדה לעיין בתיקים. בחודש שעבר התגלה איזה אוצר בלום של מידע הם מכילים: מאות תיקים של ילדים, המסומנים בקודים. את רשימת הקודים המאפשרת לדעת לאיזה ילד שייך כל תיק החזיקה בידיה אותה ערגה ברגרזון. ברשימה שלה היו 150 ילדים ששם משפחתם מתחיל באות א', בהם עשרות עם שם המשפחה "אמץ". <br />
<br />
עו"ד דרורה נחמני-רוט, שהושאלה מהפרקליטות לוועדת החקירה, מספרת כי פתחה כמה מהתיקים של ילדי "אמץ" הללו, ומצאה שאין בהם אזכור של שם המשפחה המקורי שלהם. היא הסיקה מכך שהילדים הללו הגיעו לויצ"ו ושם הוחלט לייעד אותם לאימוץ.<br />
<br />
איך זה קרה? ילדים רבים, במיוחד בגיל הרך, נשלחו לבתי החולים בלי רישום מסודר של שמותיהם. ההורים שנשארו במעברות התקשו אחר כך לאתר את ילדיהם. ילדים אלמונים שהחלימו ושהוריהם לא נמצאו (ואיש לא טרח לחפש אותם), נשלחו למוסד "אם וילד", שם קיבלו שם חדש, זמני. גם אם נמצא שם זה בתיק האימוץ, הוא לא יסייע למצוא את ההורים הביולוגיים. </div>
Unknownnoreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-76046439050927251272016-06-23T07:15:00.001-07:002020-10-18T14:22:44.682-07:00גניה (אג'ני) משען מספרת על חטיפת בנה רפאל מבית חולים דונולו יפו <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
חטיפת ילדי תימן: מה מסתירה המדינה? , עקיבא לם , 23.06.15 , ynet<br />
<br />
<b>מסמכי ועדת החקירה שהוקמה ישארו חתומים במשך שבעים שנה. אבל בני הדור השלישי לא מוותרים על המאבק לחשיפת האמת</b><br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/TIJjC88LEno" width="560"></iframe><br /><br /></div><div style="text-align: right;">
שנתיים לאחר שנפטר הרב עוזי משולם, שנאבק לחשיפת פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן, ציינו ביום ראשון את יום הזיכרון והמודעות לפרשה, ביוזמת עמותת עמר״ם. האירוע המרכזי בתל-אביב התקיים בשיתוף מכון ״שחרית״. "זה התפקיד שלנו", אומרת <b>יעל גולן</b>, סמנכ"לית המכון. <br /><br /></div><div style="text-align: right;">
גולן גדלה על סיפורו של דודה, רפאל, שנחטף כשהיה בן חמישה חודשים. "סבא וסבתא עלו מדמשק", היא אומרת בשיחה עם ערוץ 20. "הם היו ציונים נלהבים, וניסו לצאת מסוריה לכל אורך שנות ה-40', עד שבספטמבר 49' הצליחו לעלות ארצה בעלייה בלתי לגאלית, דרך ביירות, והיטלטלו על סירת דייגים עם ששה ילדים, בהם אמי, ואחיה הקטן, התינוק". <br /></div>
<br />
<b>"אין גופה, אין קבר, אין תעודת פטירה" </b><br />
<br />
השהות במעברה בבית ליד הייתה קשה. שבוע וחצי אחרי שעלו ארצה, מתאר הסב מרדכי משען ביומנו ליל רוחות פרצים כשהוא ליד מיטת בנו החולה רפאל. <br />
<br />
״באחד הלילות״ הוא כותב, ״רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמים. הילדים הקטנים שישנו באהל אתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה״. במעברה, הסבירו לזוג העולים הטרי כי אין אמצעים לטפל בתינוק רפאל ואביו נאלץ לקחת אותו אל בית החולים הממשלתי, דונולו, שביפו. <br />
<br />
<br />
<b>אג'ני משען מתארת את חטיפת בנה</b> <br />
<br />
"סבא נסע איתו", מספרת גולן. "סבתא נותרה שם, לשמור על המשפחה. אחרי שרפאל התקבל בבית החולים, סבא חזר למעברה בלילה, ובבוקר שב לבית החולים. כשהוא חזר, אמרו לו שרפי מת. סבא הופתע". התינוק היה אמנם חולה, אך לא במצב קשה. הדבר היה תמוה מאוד לסבא מרדכי, שביקש לראות את גופתו של התינוק. <br />
<br />
"הם אמרו לו שהוא כבר נקבר. סבא היה אדם מאמין, הוא רצה לראות קבר, גופה, משהו. היה חשוב לו לפחות לשבת שבעה. אמרו לו שאין גופה, שאי אפשר לראות אותו. נפנפו אותו. לא הראו לו קבר. גם תעודת פטירה סירבו לתת לו", היא מספרת. <br />
<br />
"שנים אחרי כן, כשהוא הבין מה באמת קרה, הוא אמר שהוא לא האמין שבמדינת היהודים, יהודים מסוגלים לעשות דבר כזה ליהודים". <br />
<br />
גולן מספרת כי מרדכי ואג׳ני (גניה) לא הפסיקו לייסר עצמם ולחוש אשמה על תמימותם עד סוף חייהם, והם חיפשו את בנם עד יומם האחרון. "גדלתי על הסיפור הזה, על כל מה שמשתמע מכך. אני מרגישה תחושת שליחות עמוקה לפעול לריפוי הפצע המדמם הזה. זו חובתנו המוסרית כחברה לשמוע את הסיפורים האלו ולהקשיב להם. על הממסד לתת להם את ההכרה הראויה על העוול העצום שנעשה כאן והטרגדיה שנגרמה למשפחות הללו. כדי להתחיל במסע התיקון". <br />
<br />
<b>האמת תיחשף רק ב-2066 </b><br />
<br />
סיפורם של מרדכי ואג׳ני (גניה) משען, או אולי סיפורו של רפאל, הוא סיפור כואב אחד מיני רבים. בעבר הרב עוזי משולם ז"ל, תיעד את עדויות המשפחות טען כי מדובר על תופעה בסדר גודל של כמעט חמשת אלפים מקרים של משפחות שסיפרו שהילד שלהם נעלם ללא עקבות. <br />
<br />
ד"ר רפי שובלי, שחוקר את פרשת חטופי תימן, מזרח ובלקן, השתתף באירוע בירושלים כחלק במיום הזיכרון. לדבריו התופעה התרחשה בין שנות ה-20' של המאה הקודמת עד לשנות ה-70'. ועדת החקירה הממלכתית מ-1995 בדקה 1,333 תלונות פורמליות, אך לא הצליחה לספק תשובות ל-69 מקרים. "המדינה צמצמה את התלונות שלא נופלות בתחום הוועדה, בין 48' ל-54', מה שמותיר את מרבית השנים מחוץ לרשות הוועדה", מסביר שובלי. <br />
<br />
לטענתו, כמות החטופים יכולה להגיע עד לעשרת אלפים תינוקות. מסמכי הוועדה נחתמו לשבעים שנה. ומשמעות הדבר היא כי כל אלו שרצו לגלות מה עלה בגורל בני משפחתם הקרובים לא יזכו להיעזר בהם לחשיפת האמת. יש לציין כי רק באחרונה נחשפו פרטי ועדות החקירה של מלחמת לבנון הראשונה, כך שהקצבת זמן כה ארוך לחשיפת ארכיון ועדה הוא חריג ונדיר ביותר.<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhujmgM1Lvngy9XnVu5aYaZ0BTr-R4CBmtDGIFJ40UnvBiiUa0FKt-aTP9bCj6MQONrcME2-uaY3xpm2_7RtKETTj5US4iP7f4lPuUJEo5TZtjfF8GEVYH72a13ivIJDiXylai3NT7i2ig/s1600/%25D7%2592%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%25A2%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%25A1%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%25AA+%25D7%25A2%25D7%259C+%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%25A0%25D7%2594+%25D7%25A8%25D7%25A4%25D7%2590%25D7%259C+%25D7%2591%25D7%2591%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2597%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2595+%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2595.GIF" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhujmgM1Lvngy9XnVu5aYaZ0BTr-R4CBmtDGIFJ40UnvBiiUa0FKt-aTP9bCj6MQONrcME2-uaY3xpm2_7RtKETTj5US4iP7f4lPuUJEo5TZtjfF8GEVYH72a13ivIJDiXylai3NT7i2ig/s1600/%25D7%2592%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%25A2%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%25A1%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%25AA+%25D7%25A2%25D7%259C+%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%25AA+%25D7%2591%25D7%25A0%25D7%2594+%25D7%25A8%25D7%25A4%25D7%2590%25D7%259C+%25D7%2591%25D7%2591%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%2597%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259C%25D7%2595+%25D7%2599%25D7%25A4%25D7%2595.GIF" /></a></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-56544699937417806692016-06-22T05:34:00.002-07:002020-10-18T14:23:42.977-07:00הרב מנחם פרוש: חטיפת ילדי תימן נעשתה ע"י עובדות סוציאליות <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
יוני 2016 - חבר הכנסת הרב מנחם פרוש, חושף את פרשת חטיפת ילדי תימן שנחטפו
על ידי עובדות סוציאליות. שודר במקור ביום 17.9.1997 בערוץ 2 המהדורה
המרכזית.<br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/1-X7uX4EHc8" width="420"></iframe><br /><br /></div>
<div style="text-align: right;"><b>להלן חלק נבחר מהראיון שהוא קיים בשעתו לערוץ 2 (המראיין - מתי כהן):</b><br /></div>
<br />
"אני חושב שזה הכתם המחפיר ביותר של מדינת ישראל, הכתם הזה של חטיפת
ילדי תימן. חטפו ילדים", פותח הרב פרוש את דבריו בנחרצות. "אני לא יכול
להגיד עוד דברים חמורים ביותר, אבל היתה הכוונה ברורה: 'מגיעים עכשיו ילדים
מתימן, למשפחות ברוכות ילדים, וניקח מהם את הילדים', וככה הם נהגו".<br />
<div style="float: right; width: 370px;">
</div>
<b>מי ידעת אז שעוסק בחטיפת הילדים?</b><br />
הרב פרוש: "העובדות הסוציאליות, והשמאלנים היו מאחורי הקלעים, במפלגותיהם. בעליית הנוער פעלו כוחות כאלה סמויים שזו היתה מטרתם".<br />
<b>מהשיחות שקיימת עם אותם אנשים - שבשמם אתה לא מוכן לנקוב - למען הצדק ההיסטורי: מה היתה השיטה שלהם כפי שהבנת מפיהם?</b><br />
הרב
פרוש: "הם ריחמו על תנאי החיים של המשפחות ברוכות הילדים, ולמען הילדים
כדי שלא ירעבו, ראו אותם כרעבים, לקחו אותם גידלו אותם והעלימו אותם
מההורים. זו היתה האווירה אז".<br />
<b>זה הגיע ללשכתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון?</b><br />
הרב
פרוש: "לא, זה נעשה מאחורי גבו של בן גוריון. אני זוכר שיחה אחת שהיתה לי
איתו בנושא הזה, והוא לא האמין, לא העלה על הדעת. 'תסלח לי', ככה אמר לי
אז, 'אתה ביררת את זה לפני שאתה מביא אלי האשמה כזאת?"<br />
<b>ומה השבת לו?</b><br />
הרב פרוש: "השבתי: זה ידוע, תברר את העובדות ותיווכח בזה".<br />
<b>היום אנחנו יכולים למצוא את הילדים? היתה איזו שיטת רישום לגבי הילדים האלה, כך שאפשר יהיה לאתר אותם?</b><br />
הרב פרוש: "בעבודה אינטנסיבית, מדוקדקת וברצון להגיע לאמת - אפשר. וזה מה שאנחנו צועקים ודורשים: אלה שיודעים, שיגלו".<br />
<b>חלק מהאנשים האלה (החוטפים. א.ר.) חיים היום?</b><br />
הרב פרוש: "כן".<br />
<b>ואין שום אפשרות, אדוני, שתנקוב בשמות?</b><br />
הרב פרוש: "אני אגיד לך כך: הלוואי ולא הייתי מפחד לגלות את השמות".<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgCJtrtPvfApY_4NZXEz3bv9IUIeEfqROgfOsmMLL5OYNXivlhuuGc9jD75ZMqjD4G-PR88TpLFVK2ycXy9fPYRZ61813LNTiC2j9Vgar0tlW8hdyXTaK9R4y0xO-_aHFsLuOUFv7eA93w/s1600/%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A9+%25D7%2594%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%25A0%25D7%2597%25D7%2599%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259C%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2595%25D7%25A3+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.png" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="הרב מנחם פרוש: "היתה הנחייה לחטוף ילדים תימנים מהוריהם" , ידיעות אחרונות , 18.09.1997 , נורית ריגלר" border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgCJtrtPvfApY_4NZXEz3bv9IUIeEfqROgfOsmMLL5OYNXivlhuuGc9jD75ZMqjD4G-PR88TpLFVK2ycXy9fPYRZ61813LNTiC2j9Vgar0tlW8hdyXTaK9R4y0xO-_aHFsLuOUFv7eA93w/s640/%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A9+%25D7%2594%25D7%2599%25D7%25AA%25D7%2594+%25D7%2594%25D7%25A0%25D7%2597%25D7%2599%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259C%25D7%2597%25D7%2598%25D7%2595%25D7%25A3+%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%25AA%25D7%2599%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.png" title="הרב מנחם פרוש: "היתה הנחייה לחטוף ילדים תימנים מהוריהם" , ידיעות אחרונות , 18.09.1997 , נורית ריגלר" width="610" /></a></div>
</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-40182505305417098982016-06-22T05:13:00.000-07:002016-06-22T05:13:07.429-07:00ניסים גרמה על חטיפת ילדי תימן: "פצע שלא הגליד" <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
ניסים גרמה על פרשת ילדי תימן , אלכסנדרה לוקש פורסם: 20.06.16 , ynet<br />
"אחותי נעלמה, הוריי חששו שגם אחטף": ניסים גרמה על פרשת ילדי תימן<br />
<b>לרגל יום המודעות לפרשת ילדי תימן החטופים, הגיע ניסים גרמה לאולפן ynet וסיפר על היעלמותה של אחותו: "כואב לי שאמי כבר לא איתנו, ולא ידעה מה קרה איתה". הזמר הוותיק מצטרף לכמה מאמני העדה, הקוראים לממשלה לחשוף את האמת על הפרשה, "למען המשפחות שלנו, והילדים הנוספים שנחטפו"</b><br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/5UNWZ0mGhoA" width="560"></iframe><br />
<br />
"הפרשייה הזאת תמיד תיפתח, הכאב תמיד יישאר והפצע לא ייסגר", אומר הזמר ניסים גרמה בראיון באולפן ynet, בו חשף את חיבורו המשפחתי לפרשת ילדי תימן החטופים לרגל יום המודעות השנתי לנושא, שיצוין מחר (ג'). "מה שהכי כואב לי הוא שאמי זכרה לברכה כבר לא איתנו, ולא ידעה מה קרה עם אחותי שנעלמה".<br />
<br />
לא מדובר ביום ממלכתי, שכן המדינה לא מכירה באופן רשמי במקרי היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, שארעו בין השנים 1948 ל-1954. ועדיין, השיח סביבם חוזר וצץ בכל פעם מחדש בשנים האחרונות. במסגרת הפרויקט המיוחד של ynet, מצטרף גרמה לאמנים בולטים מהעדה, שקוראים למדינה לחשוף את האמת. "הייתה לי אחות בשם שושי (חיסן). היא נעלמה לנו, וכשזה קרה ההורים שלי ודודיי מאוד פחדו שיחטפו אותי", מוסיף גרמה לגולל את סיפורו האישי. "אמרו שהייתי ילד יפה. נולדתי וגדלתי באוהל ושמרו עלי 24 שעות ביממה, כי כל הזמן חשבו שהולכים לחטוף גם אותי.<br />
<br />
"אמרתי את זה לפני 18 שנה, אמרתי זאת בכנסת, לחברים, לאנשים ולשרים - אני מודה ומתוודה שאולי יש לי טיפה יותר מידע מאשר כל אדם אחר במדינה, ואני רוצה לומר שיש לי תחושה שהגענו עתה לשעת האמת", מסכם גרמה. "הפעם הדבר הזה ייפתח, למען ההורים שלנו, למען המשפחות שלנו, למען האנשים שכואבים את העוול הזה שנעשה לעדה - לא רק לעדה התימנית. יש גם ילדים אחרים שנעלמו".</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-61575670793288213932016-06-22T02:23:00.002-07:002016-09-21T16:30:35.380-07:00ניסים מנוס מחפש את זכריה אחיו התאום שנעלם בשנות ה -50 <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
יוני 2016 - "<b>אני זוכר הורים שבורים ועצובים, לא הייתה שמחת חיים בבית בגלל האובדן הזה. חיינו בתחושת חסר ותעלומה שליוותה את המשפחה לכל מקום ובכל השנים</b>". ניסים מנוס (66) מראשון לציון מקיים למראית עין חיים רגילים ושגרתיים. יש לו שישה ילדים ושישה נכדים, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו האלמנט המרכזי בחייו לא עוזב אותו: החיפוש אחר אחיו התאום שממנו נפרד שלושה ימים בלבד לאחר לידתם. "יש לי הרגשה חזקה שהוא חי וקיים", אמר מנוס ברקע ציון יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/biyheuscwsg" width="560"></iframe><br />
<br />
"<b>אני ואחי התאום נולדנו בבית והועברנו ביום הלידה לבית חולים בטבריה", סיפר מנוס, שהעיד בפני כמה ועדות חקירה שבדקו את הפרשה. "יום למחרת ההגעה לשם, אחי התאום זכריה נעלם. בבית החולים אמרו להורים שהוא חלה והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. כשאבא הגיע לשם וחיפש את הילד בקדחתנות אמרו לו 'הילד מת ונלקח לקבורה בעפולה'. צריך להבין, הוא היה בריא ושלם לפני זה, אבא הגיע לעפולה לחברה קדישא אבל אף אחד לא היה מוכן להראות לו קבר</b>".<br />
<br />
מנוס נמנה עם בני המשפחות שהגיעו היום לכנסת והשתתפו בדיונים, שבהם עלתה הדרישה לחשוף את הפרוטוקולים החסויים של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן. "רק האמת תרפא", אמר מנוס. "במשך שנים חשדנו באדם חשוך ילדים שהתגורר במושב שלנו. כמה שבועות אחרי מה שסיפרו לנו שמענו בכי של תינוק מהבית שלו, והוא פשוט נעלם. כל כמה זמן בא מישהו ואומר 'ראינו אותך', התחושה היא שחצי ממני חסר, אני מחפש אותו כל חיי".<br />
<br />
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgqi_7BZ5yc3DEiix1nEB3ZWrjMmuo5ZmuZfi2fd_oRVkUP-HXzWW8Yv-3FAaseot-VeSquJTlyFfKOeZP_0kCkzuHLgwkA1uKP5dReS6Sq3eFhizSyvCc3ogtTgmZOgd0eAbLeeSJCe7I/s1600/%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25A1%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A1+%25D7%2595%25D7%2590%25D7%2597%25D7%2595%25D7%25AA%25D7%2595.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img alt=""הוא היה ילד בריא ושלם". ניסים מנוס עם אחותו תמי אוחיון-מנוס" border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgqi_7BZ5yc3DEiix1nEB3ZWrjMmuo5ZmuZfi2fd_oRVkUP-HXzWW8Yv-3FAaseot-VeSquJTlyFfKOeZP_0kCkzuHLgwkA1uKP5dReS6Sq3eFhizSyvCc3ogtTgmZOgd0eAbLeeSJCe7I/s1600/%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%25A1%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A1+%25D7%2595%25D7%2590%25D7%2597%25D7%2595%25D7%25AA%25D7%2595.jpg" title=""הוא היה ילד בריא ושלם". ניסים מנוס עם אחותו תמי אוחיון-מנוס" /></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><br />
<div class="citv_title_wrap ">
<span class="citv_title cp-h3">"הוא היה ילד בריא ושלם". ניסים מנוס עם אחותו תמי אוחיון-מנוס</span></div>
</td></tr>
</tbody></table>
<br />
<b>תעודת לידה זכריה מנוס</b><br />
<br />
<img alt="תעודת ליה זכריה מנוס" border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjjzcnRBkoMJdexUFqf4222PsRcf-i0g4KkZoxPga-bw-ozQsukAZDR_IHqiPq4bNbpTSheBnB4S0oDi_GsnwxEeyscRdpw4syaiX8Ox4OXg0ve4WWszfSQqmwemoKfY6hn3KQnw0DVH7U/s640/%25D7%25AA%25D7%25A2%25D7%2595%25D7%2593%25D7%25AA+%25D7%259C%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2594+%25D7%2596%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%2594+%25D7%259E%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A1.jpg" title="תעודת ליה זכריה מנוס" width="480" /></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-8074061309545646532016-06-22T02:04:00.000-07:002016-06-22T02:04:01.845-07:00ירון לונדון ומאיה איידן: צו איסור פרסום ל- 70 שנה על מסמכי פרשת חטיפת ילדי תימן <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
יוני 2016 - מדוע הוצא צו איסור פרסום על תעוד היסטורי של העלמות ילדי תימן המזרח והבלקן למשך 70 שנה.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/-sIsiKkoMR0" width="420"></iframe></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-28271132012043846762016-06-18T20:43:00.000-07:002016-06-18T20:43:03.122-07:00חטיפת התינוק ציון גברא מידי אמו נעמי גברא <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
עובדה עם אילנה דיין 1996 - על חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן. סיפור חטיפת התינוק ציון גברא מידי אמו נעמי גברא בשנות ה- 50.<br />
ציון בנה של נעמי היה בבית התינוקות במחנה עין שמר ונתנו לה להיניק אותו. בשעה 8 בערב הופיע רופא ועוד 3 אחיות ולקחו את כל התינוקות וגם חטפו מידיה בכוח את בנה הפעוט ציון, מאז לא ראתה אותו או קבורתו.<br />
<br />
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/njhJh43T4So" width="420"></iframe></div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-75278311298978569892016-06-11T03:12:00.003-07:002020-10-18T14:26:22.227-07:00לזכור ולא לשכוח חטיפות ילדי תימן מזרח והבלקן / מאור זגורי, ידיעות אחרונות <div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<a href="https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkMTc1emVSZFMxaWc/view?usp=sharing" target="_blank"><b>לזכור ולא לשכוח חטיפות ילדי תימן מזרח והבלקן / מאור זגורי, ידיעות אחרונות , 03.06.2016</b></a><br />
<br />
אם מוסר בכם – קומו וחקרו את סבא וסבתא שלכם בעניין חטיפות ילדי תימן והמזרח, ותקוו שהם לא יודעים דבר <br />
<br />
אשכנזים טובים בשתיקות. עכשיו יקומו אלה שיקראו לי גזען, אבל אני רק מצטט את מה שמצהירים רוב חבריי האשכנזים על עצמם, הוריהם וסביהם. בדיוק כפי שאני מצהיר פה כל שבוע קבל עם ועדה על משפחתי, שבהחלט עונה לסטריאוטיפ, שלפיו מרוקאים הם עצבניים. מה לעשות, כל אחד וחסרונות הסטיגמה שהוצמדה לו. <br />
<br />
אני אישית לא מסכים עם הגישה לפי נושאים כאובים מהעבר אין צורך להעיר (ואני חשבתי שפרויד היה אוסטרי), אבל אני מכבד את זכות השתיקה של כל אדם באשר הוא. אך לא במקרה הזה. במקרה של חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן – השתיקה היא חטא. <br />
<br />
קוראים יקרים, ברגעים אלה ממש יושבים בבתיהם קשישים רגילים לחלוטין, סבים אהובים וסבתות אהובות שאוחזים בעיתון הזה ויודעים דבר או שניים על חטיפתם ומכירתם של ילדים מזרחים, אבל בוחרים לשתוק ומסתובבים במצפון נקי לחלוטין. שתיקה זו נובעת מתוך אמונה מוחלטת של השותקים שזהו הדבר הנכון לעשו. אז לא. שתיקה במקרים של עוולה היסטורית, לא רק שזה אינו הדבר הנכון. זה אינו הדבר המוסרי ולא הדבר האנושי. במקרה הזה, הבחירה לשתוק כמוה כשותפות לפשע. <br />
<br />
הארכיון שהקימה עמר"ם – עמותת רוח המזרח, המאגד עדויות ונתונים על פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן הימם אותי. משום שכמוכם, גם אני נהגתי מתוך בורות מוחלטת, לספר בדיחות על הנושא. אך כמוני, גם אתם, ברגע שתיחשפו להיקף הנתונים של העוון הזה, לא תוכלו להישאר אדישים יותר. <br />
<br />
למי שלא שמע, מדובר בסיפור העלמת אלפי ילדים, בעיקר תימנים, ומסירתם, לפעמים תמורת כסף, למשפחות אשכנזיות סביב תחילת שנות ה- 50. בעיני מדובר בפשע הגדול והחמור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. על מנת לגרד את פני השטח של בורותי בנושא, התחלתי לחקור אותו, וככל שהעמקתי בו הבנתי כמה מעט הציבור יודע. <br />
<br />
<b>על כן, ציבור, בוא תשמע סיפור: </b><br />
<br />
בין קום המדינה ועד שנת 1954 שנת 1954 שכנו רוב העולים היהודים מארצות ערב במעברות. על זה כבר חפרתי לכם בעבר, ואף ציינתי שהמצב התברואתי במעברות היה קטסרופלי. תחשבו שאם היום התינוק שלכם חייב שישטפו לו את הבקבוק במכשיר הרתחה מיוחד, אז בימים ההם במעברות, תינוק שלא שיחק ליד בור השתן כל היום נחשב בר-מזל. מכאן שתינוקות חלו כל הזמן במיני מחלות וזיהומים ונשלחו לבתי החולים האזוריים. להורים עצמם לא הותר להמתין לילדים בבית החולים, והצוות הרפואי דרש מהם לשוב כמה ימים מאוחר יותר, כדי לקחת את התינוק. <br />
<br />
ההורים לא התווכחו, סמכו בעיניים עצומות על הממסד הציוני וחזרו אל הפחון שאותו ממסד העניק להם למגורים. אך כששבו לבית החולים אחרי יומיים התבשרו שתינוקם נפטר. דמיינו את הזעזוע. כשביקשו להיפרד מגופת בנם, נאמר להם שאין זה מקובל. כשביקשו לקיים לו לוייה, נאמר להם שהלוויתו כבר התקיימה שלא בנוכחותם. כשביקשו להקים לו קבר ולציין מקום שבו יוכלו להתאבל, נקבע בפניהם שאין אפשרות כזו. <br />
<br />
אותם הורים, עולים שעוד לא שלטו בשפה העברית, שבו לצריפם והחלו ביגון שארית חייהם. לא יודע אם פעם יצא לכם לבטא כאב בשפה זרה. קוראים לזה חוסר אונים. <br />
<br />
הארכיונים החדשים מדברים על מספרים שנעים בין כ- 1,500 תינוקות, ללא פחות מ- 5,000 תינוקות, אבל אם שואלים אותי, גם אם היו רק מאה תינוקות, זה היה גרוע באותה מידה. החל בתינוקות בני יומם, שנלקחו מאימם בלידה, וכלה בפעוטות בני שנה, שנתיים ושלוש, ילדים שמדברים, הולכים, צוחקים. ילדים שיודעים מי אמא ומי אבא שלהם. ואם יש ביניכם, הקוראים, אחד שמושך כרגע בכתפיו וקורא לזה קונספירציה, צר לי על ליבו הקר. <br />
<br />
משפחות החטופים המשיכו לקבל קצבה מביטוח לאומי על קיומו של הילד במשך עשרות שנים אחר כך. אני לא מכיר אף אחד שמקבל מביטוח לאומי קצבה בטעות. <br />
<br />
אך המכה בפטיש הגיעה 17 שנה אחרי "מות" הילדים, כשלבתי המשפחות, הגיעו צווי גיוס לצה"ל על שמם, כי הגיע זמנם להתגייס, לשמור על המדינה. אירוני, אך מוכיח שמותם מעולם לא נקבע רשמית. אולי פשוט כי לא מתו? <br />
<br />
רוב החטיפות היו של ילדים תימנים. אבל לא רק. ילדים עיראקים, תוניסאים, פרסים ומרוקאים, קיצר מזרחים ולצידם כמה עשרות ילדים מארצות הבלקן, בעיקר רומניה, אשר הועלמו בשיטתיות. <br />
<br />
כל העדויות שנאספו בידי עמר"ם, כמו גם בידי חוקרים עצמאיים בנושא, מלמדות כי הדבר נעשה במעורבות מוסדות המדינה, כשאיזו שבועת שתיקה מפחידה מכריחה כמעט כל מי שהיה שותף לפשע למלא פיו מים עד עצם היום הזה. <br />
<br />
איני מתכחש לעובדה שבדרך להקמת כל מדינה נעשים חטאים נוראיים, ואין זה סוד שהציונים בטוחים היו שכל פשע יהיה לגיטימי למען "המדינה החדשה". אך בכל זאת מפליא אותי שאפילו היום, 70 שנים אחרי, מדינת ישראל אינה מוכנה לחקור כראוי, לפצות את הנפגעים, להודות באשמה ולהביא לדין היסטורי את מי שידו הייתה בפשע המזוויע הזה. <br />
<br />
עיוורים מבחירה שטוענים "אם איש לא מדבר, אולי בכלל אין על מה לדבר", אומרים לי: "קמו כאן שלוש ועדות חקירה שלא מצאו כלום". לאלה אני עונה: מדובר ב- 1500 עד 5000 ילדים! מי היה ממציא כזה דבר? ואיזו קבוצת ווטסאפ מטורפת הייתה להם בדיוק בשנות ה- 5, שככה הם הצליחו לתאם ביניהם גרסאות? <br />
<br />
מאז, כל איזה 20 שנה הממשלה מקימה איזו ועדת חרטא שמעלה חרס בחקירתה. אם תשאלו אותי, הוועדות לא הוקמו כי הממשלה חושבת שהאמת צריכה להיחשף, אלא כי בכל דור, כשהנושא גואה, הממסד רועד מהחשש שאם לא יחקור, העם יעלה על גדותיו. כי רבותיי, זה לא עוד סיפור שנשתוק עליו. גם לא בעוד 200 שנה. <br />
<br />
מה שכן, הטיוח המפא"יניקי שעבד להם נהדר בשנים עברו כבר לא רלוונטי בעולם המודרני, שבו האמת נמצאת לכל אחד בכף היד. היום, ברוך השם, יש אינטרנט. השלטון כבר לא יכול לבחור עבורנו את האמת. <br />
<br />
תיכנסו לגוגל ותראו לבד: יש היום ברשת אלפי עדויות חיות של אנשים חיים! נדמה שכמוני, רבים בארץ הבינו שכדאי לחפש את האמת בגוגל, במקום בוועדות בעשר שקל שהממשלה הקימה עד היום. <br />
<br />
שלומי חתוכה ועמר"ם <a href="http://edut-amram.org/">http://edut-amram.org </a>הוכיחו שאנחנו כבר לא צריכים אותן. הרשת מאפשרת לנו ועדות חצי סודיות שרוב תקציביהן ילכו על בורקסים מהקופה קטנה בדרך לחקור כמה אנשים בעתלית כדי לקבוע לי שלא קרה כלום, כי קרה. באבו-אבוה קרה. <br />
<br />
עוד קראתי, שלפי צו בית משפט, תקשיבו היטב, כל הפרוטוקולים והעדויות המלאות של ועדות החקירה הממלכתיות יישארו חסויים עד שנת 2066. 118 שנים אחרי קום המדינה! לא מריח לכם מסריח? <br />
<br />
על ראשי המדינה שלנו מוטלת האחריות למצוא דרך חוקית להסיר את החיסיון מהמסמכים האלה כאן ועכשיו! שהאמת תצא לאור ושהחוטאים, גם אם כבר מתוח, ישאו קלונם אל מרחבי ההיסטוריה. <br />
<br />
חושבים שאני מגזים? עזבו אותי, תכתבו ביוטיוב<b><a href="http://pkidat-saad.blogspot.co.il/2012/03/blog-post_10.html" target="_blank"> סיפורו של אורי וכטל</a></b>, וצפו בתחקיר של הערוץ הראשון מ- 2012 על אדם אמיץ, בן 66, שדומה שתי טיפות מים לדקלון התימני, שבדרך נס נולד לזוג הורים אשכנזים לבנים לחלוטין.<br />
<br /></div><div style="text-align: right;" trbidi="on">
<div style="text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/v30d6b4ATbA" width="420"></iframe><br /></div>
<br />
<br />
בתחקיר מספר אורי איך, אחרי שהילדים בבית הספר שאלו אותו: "איך אתה וכטל ואתה כושי?" הוא חקר את אמו, והיא נכנעה וסיפרה לו שהוא מאומץ, ואיך, בניגוד לרבים אחרים, בבגרותו בחר שלא לטמון ראשו בחולות שכונת היקים של קרית אונו, וחקר עד תום את סיפורו האישי. כך, על פי התחקיר, גילה שנולד בשם פלתיאל רדא-סעיד, ונחטף כשהיה בן שנה וחצי. <br />
<br />
משפחתו עלתה מתימן ושוכנה במעברה בעתלית ואחרי שאביו נפטר הוא נשלח ל<b>מעון ויצו בירושלים</b>, לשם נסעה אימו בכל שבוע מעתלית כדי לבקרו. ואז, הוא מספר, בוקר אחד בישרו לה ש"היה שיטפון בבית הילדים והילד שלך טבע ומת". האם לא האמינה ופרצה בבכי וצעקות. <br />
<br />
לאלה הטוענים שהורי החטופים "נזכרו מאוחר", כאילו זה משנה משהו, ולא עשו דבר כדי להשיב את ילדם, תקשיבו טוב להמשיך: <br />
<br />
אחותו של אורי פלתיאל, שמחה, שהיתה אז בת 12, לא ויתרה וחזרה למעון בירושלים כדי לברר מה באמת עלה בגורל אחיה. אחד מעובדי המעון, היא מספרת בכתבה, לקח אותה לחדר צדדי ואמר: "פה בארון אנחנו מחזיקים את כל הכרטיסיות של הילדים התימנים. אני יוצא, תחפשי את הכרטיס של אחיך. אל תגלי שעזרתי לך". על פי עדותה, היא מצאה כרטיסייה שבה היה כתוב כי פלתיאל אחיה "נמסר לאימוץ לגב' וכטל בגיל שנה וחצי תמורת סכום של 5,000 quot;. <br />
<br />
על פי התחקיר, האחות והאם התייצבו יחד בבית משפחת וכטל המאמצת, אך זו הוציאה נגדן צו הרחקה. בפברואר 1959 הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, בטענה שמעולם לא מסרה את הילד, אלא הוא נחטף ממנה, אולם בית המשפט דחה אותה. בעקבות צו ההרחקה נותק הקשר עם אורי וחודש שוב רק כשהתגייס לצבא ההגנה למדינת ישראל.</div>
Unknownnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1213495990294576401.post-52689356443608588892016-06-10T05:58:00.001-07:002020-10-18T14:26:46.158-07:00חטיפת תינוקות הדסה וסעדיה קרני<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
1996 - עובדה עם אילנה דיין - סיפור חטיפת שני תינוקות של הדסה וסעדיה קרני מתוך שלישיה שנולדה בבית יולדות כפר סבא בשנות החמישים.<br />
לאחר לידת השלישיה אחיות בית היולדות לא איפשרו להדסה להניק בתואנה שהיא חולה.<br />
לאחר מכן מסרו להדסה וסעדיה ששני תינוקות נפטרו. הדסה וסעדיה לא ראו מעולם גופות התינוקות.<br />
<br /></div><div style="text-align: center;" trbidi="on">
<iframe allowfullscreen="" frameborder="0" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/x6ucbt6iF9g" width="420"></iframe></div>
Unknownnoreply@blogger.com0